בש"פ 2765/10 ולדיסלב ישראילוב נ. מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה ( כבוד השופט ר' שפירא ) במ"ת 17334-03-10 מיום 28.3.2010 במסגרתה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

כתב האישום

1.

ביום 10.3.2010 הוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום כנגד העורר. בהמשך, הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לעורר עבירות של שוד מזוין [לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )], החזקת סכין שלא כדין (לפי סעיף 186 לחוק העונשין) והתפרצות למקום מגורים בנסיבות מחמירות (לפי סעיף 408 בצירוף סעיפים 405 ו-406 לחוק העונשין).

על פי כתב האישום המתוקן, ביום 1.3.2010 בסמוך לשעה 04:30 הגיע העורר לביתו של המתלונן, יליד שנת 1931, בקרית ים. העורר קרע את רשת דלת הסורג של הדירה, שהיתה נעולה, לקח את מפתחות הדירה שהושארו במנעול בצידה הפנימי של דלת הסורג, פתח את דלת הסורג ואת דלת הכניסה של הדירה באמצעות מפתח והבחין במתלונן ישן במיטתו. משכך, הלך העורר לביתו, אשר נמצא בקרבת מקום, הצטייד בסכין ובאזיקונים, שב לדירתו של המתלונן והתפרץ אליה בשנית. העורר ניגש למתלונן, שהתעורר בינתיים, איים עליו באמצעות הסכין ואזק את ידיו מאחורי גבו באזיקונים. בהמשך דחף העורר את המתלונן לפינת החדר, תוך שהוא מצמיד סכין לגבו, וקשר את ידיו האזוקות לרגליו באמצעות אזיקון נוסף. בנוסף, כיסה העורר את ראשו של המתלונן באמצעות כובע צמר.

העורר גנב מן הדירה 175 ש"ח ואף דרש מן המתלונן 5,000 ₪, תוך שהוא מציג בפניו מצג שווא לפיו שותפו נמצא אצל בנו של המתלונן כשבידו אקדח והוא מכה אותו. העורר איים על המתלונן, תוך שהוא מצמיד סכין לצווארו, כי עליו לשלם את הסכום הנדרש היות ובנו אינו מסכים לשלם את הסכום הנ"ל לשותפו. העורר המשיך ואמר למתלונן כי אם לא ישלם את הכסף, השותף יהרוג את בנו. המתלונן טען בפני העורר כי אין לו את סכום הכסף הנדרש, אך הוא יכול למשוך 1,000 ש"ח

ממכשיר הכספומט. משכך, לקח העורר את כרטיס האשראי של המתלונן ודרש ממנו לגלות את הקוד הסודי, תוך שהוא מאיים עליו עם הסכין. לאחר שהמתלונן סירב לגלות את מספר הקוד הסודי, התיר העורר את האזיקים מידיו ומרגליו, נתן לו את תרופתו וכוס מים והובילו למכשיר כספומט בקרית ים, כשהוא אוחז בידו של המתלונן ואינו מאפשר לו לברוח. המתלונן ניסה למשוך כסף ממכשיר הכספומט אולם כרטיס האשראי נבלע בתוכו.

העורר הוביל את המתלונן חזרה לדירה, נעל את הדלת והורה למתלונן לשכב על מיטתו. בהמשך קשר העורר את ידיו של המתלונן מאחורי גבו והוריד את מכנסיו. המתלונן הצליח להשתחרר מכבליו וניסה לתפוס את הסכין מידיו של העורר. השניים החלו להיאבק, כאשר לבסוף העורר שחרר את אחיזתו מהמתלונן, הורה לו להכין עבורו את סכום הכסף עד למחרת ועזב את הדירה.

הליכים קודמים

2.

במקביל להגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. ביום 16.3.2010 קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים לעורר במסגרת כתב האישום, זאת בין היתר נוכח העובדה שהעורר הודה בכל המיוחס לו במסגרת כתב האישום. בנוסף נקבע כי העבירות המיוחסות לעורר במסגרת כתב האישום מקימות עילת מעצר כנגדו, הן מכוח הוראות חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) והן בשל טיב המעשים המיוחסים לו. מכאן עבר בית המשפט לבחינת אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר. בית המשפט ציין כי מדובר באדם צעיר ונורמטיבי ללא עבר פלילי, המשרת בשירות צבאי סדיר והורה על עריכת תסקיר שירות מבחן בעניינו, אשר בין השאר יאמוד את מסוכנותו של העורר. יש לציין כי נוכח פגרת הפסח קבע בית המשפט המחוזי כי הדיון יתקיים גם ללא תסקיר, כאשר העורר יציג חלופות מעצר מוצעות אשר תיבחנה על ידי בית המשפט.

3.

באותו היום הודיע שירות המבחן כי לא יספיק לערוך את התסקיר עד למועד הדיון שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי וביום 17.3.2010 החליט בית המשפט כי הדיון יתקיים כמתוכנן ביום 28.3.2010.

4.

בראשית החלטתו מיום 28.3.2010 ציין בית המשפט המחוזי כי כתב האישום שהוגש כנגד העורר תוקן, כי העורר הודה בעובדות כתב האישום המתוקן והורשע בעבירות המיוחסות לו במסגרתו. בית המשפט המחוזי בחן את שתי חלופות המעצר שהוצגו על ידי העורר במסגרת דיון זה, חלופה אחת בבית הוריו והחלופה השנייה בבית קרובי משפחה באשקלון. באשר לחלופה השנייה נקבע כי אין כל יתרון בהרחקת העורר, ככל ששחרורו לחלופת מעצר יתאפשר, זאת בשל הודאתו במיוחס לו והעובדה שאין כל היכרות מוקדמת בינו לבין המתלונן. באשר לחלופה בבית הוריו של העורר – הוריו של העורר נחקרו על ידי בית המשפט, אשר התרשם מהם בצורה חיובית וסבר כי ככלל ניתן לתת בהם את האמון לצורך פיקוח על בנם, יחד עם זאת קבע בית המשפט כי אין בחלופה זו כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר, זאת בשל טיבו של ההליך, העבירות בהן הורשע העורר ואפשרות הענישה הצפויה בעבירות מסוג זה, אשר מעלה חשש להימלטותו מאימת הדין. בית המשפט התחשב גם במועד הקרוב הקבוע לטיעון לעונש (15.6.2010) והורה לפיכך על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו, תוך שהוא מציין כי אם המועד הנ"ל יידחה, יישקל המשך מעצרו של העורר.

טענות העורר

5.

העורר – באמצעות בא-כוחו, עו"ד רן שחם – טוען כי בית המשפט המחוזי לא העניק משקל מספיק לעובדת היותו בחור צעיר, ללא עבר פלילי, אשר השלים 12 שנות לימוד ועמד לפני שחרורו משירות סדיר עובר לביצוע המעשים המיוחסים לו. לטענת העורר, העבריינות אינה מאפיינת את דרך חייו, דבר העולה גם מחומר החקירה בעניינו. בנוסף נטען כי בית המשפט המחוזי לא התייחס לכך שמדובר במעצרו הראשון של העורר. לדבריו, מדובר בחוויה המותירה בו רושם חזק ומהווה גורם מרתיע מפני הפרת תנאי שחרורו. בא כוח העורר ציין בדיון שנערך לפניי כי נקבע בעבר שעצם ההרשעה, אפילו בעבירה חמורה, אין בה כשלעצמה להצדיק מעצר עד תום ההליכים והיא גם אינה יכולה להוות "מקדמה" על חשבון העונש.

לטענת העורר, היה על בית המשפט המחוזי להורות על שחרורו לחלופת מעצר בבית הוריו, זאת לאחר שהתרשם מהם באופן חיובי. לטענתו, הוריו מבינים את חומרת המצב לאשורו ואת האחריות המוטלת עליהם. בא כוח העורר ציין בדיון שנערך לפניי כי לעורר אין התנגדות להוספת אמצעי פיקוח נוסף כגון איזוק אלקטרוני. עוד טען בא כוח העורר כי בכל מקרה, היה על בית המשפט המחוזי להמתין עד לקבלת התסקיר, שהוא עצמו הורה על עריכתו, בטרם קיבל החלטתו. לטענתו, עצם הוראתו של בית המשפט המחוזי על עריכת תסקיר מעידה על כך שבית המשפט המחוזי סבר כי, באופן עקרוני, קיים סיכוי שחלופת מעצר תשיג את מטרות המעצר.

בנוסף טען בא כוח העורר כי לא היה מקום לזקוף לחובתו של העורר את הודאתו בעובדות כתב האישום ולקבוע כי היא מעידה על מסוכנותו. לדבריו, עובדה זו "רק ממחישה את קבלת האחריות הכנה והפנמה של מעשיו וצריכה לפעול דווקא לזכותו". לטענת בא כוח העורר, הודאתו של העורר מעידה על כך שהוא מכיר בפסול שבמעשיו ולוקח עליהם אחריות, דבר המעיד על כך שהמסוכנות הנשקפת ממנו יורדת. בא כוח העורר אף הוסיף כי על בתי המשפט כעניין של מדיניות, לעודד הודאות של נאשמים. לטענתו, אם יידע נאשם כי בית המשפט אשר יבחן את אפשרות שחרורו לחלופת מעצר ישקול את הודאתו לרעתו, לא יהיה לו אינטרס להודות אלא להמתין עד להחלטה בעניין חלופת המעצר ובמקרה שיוחלט שלא לשחררו, לערור, להגיש בקשות לעיון חוזר, לפעול לדחיית דיונים וכיוצא באלה. בא כוח העורר מזכיר את החלטת בית משפט זה בבש"פ 678/05 צרפתי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.1.2005), שבה קבע השופט א' רובינשטיין כי הרשעתו של נאשם מהווה שיקול לרעתו במסגרת ההחלטה בעניין מעצרו לאחר ההרשעה ובטרם גזר הדין. אלא שלטענתו, יש להבחין בין נאשם אשר הורשע לאחר שניהל משפט לבין נאשם אשר הודה במעשים המיוחסים לו מייד עם חקירתו במשטרה ובטרם התנהל ההליך המשפטי בעניינו. לדבריו, אף אם אין בהודאת העורר כדי להטות את הכף לטובתו, הרי שהיא לכל הפחות אינה צריכה לפעול לרעתו.

עוד טען בא כוח העורר כי לא עולה כל חשש להימלטותו של העורר מן הדין בנסיבות המקרה דנן, והמשיבה אף לא ציינה זאת בבקשה למעצרו עד תום ההליכים. לטענת בא כוח העורר, בנסיבות מקרה זה מדובר בחשש תיאורטי בלבד. בא כוח העורר אף הוסיף כי אילו היה העורר משוחרר לחלופת מעצר, לא היה זה אחד מאותם מקרים נדירים בהם הייתה התביעה מבקשת להחזיר למעצר לאחר הרשעה נאשם ששוחרר לחלופת מעצר.

טענות המשיבה

6.

המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד איילת קדוש – טוענת כי הרשעתו של העורר מעניקה גושפנקא למסוכנותו, ואינה מפחיתה אותה. באת כוח המשיבה טוענת כי מסוכנותו של העורר נובעת מן המעשים בהם הודה והורשע, ובהם שוד של קשיש כבן 80 אשר ישן במיטתו. לדבריה, מעשי העורר מתאפיינים ב"תעוזה בלתי נתפשת" שיש בה כדי להעצים את מסוכנותו של העורר, וזאת על אף עברו הפלילי הנקי. באת כוח המשיבה מציינת כי בתי המשפט קבעו לא אחת כי בהקשר של עבירות נגד קשישים אין מקום לחלופת מעצר אף אם מדובר בנאשמים בעלי עבר פלילי נקי.

המשיבה מסכימה כי העובדה שהעורר הודה כבר בחקירתו הראשונה במעשים בהם הורשע היא נסיבה שיש לשקול לקולא, אלא שלטענתה יש לשקול נסיבה זו בשלב הטיעונים לעונש ולא בשלב זה. באת כוח המשיבה מציינת כי המועד שנקבע לטיעון לעונש הוא ביום 15.6.2010 ומדגישה כי בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו כי ככל שיהיה צורך לדחות את הדיון בעניינו לפרק זמן נוסף, יישקל עניין מעצרו שוב.

מטעמים אלו סבורה המשיבה כי יש לדחות את הערר.

דיון והכרעה

7.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ושמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

8.

בא כוח העורר טען כי היה על בית המשפט קמא להמתין עד לקבלת התסקיר בעניינו של העורר בטרם קיבל את החלטתו. בהקשר זה אציין כי תסקיר הינו כלי עזר שיש בו כדי לסייע לבית המשפט להכריע בשאלה האם חלופת מעצר תוכל להשיג את מטרות המעצר במקרה הנדון וככל שהתשובה לשאלה זו חיובית, להעריך את החלופה המתאימה ביותר [ראו: בש"פ 1092/05 תראבין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.2.2005); בש"פ 2602/10 כחלול נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.4.2010)]. ואולם, שיקול הדעת לעניין עצם עריכת התסקיר ולעניין ההחלטה בשאלה האם לשחרר נאשם לחלופת מעצר נתון תמיד בידי בית המשפט.

במקרה שלפניי, בית המשפט אכן הורה בהחלטתו מיום 16.3.2010 על הכנת תסקיר בעניינו של העורר. יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי קבע באותה החלטה עצמה כי אם לא יושלם התסקיר עד למועד הדיון בשאלת השחרור לחלופת המעצר ביום 28.3.2010, בית המשפט ישקול את אפשרות שחרור העורר ממעצר גם ללא תסקיר. יצויין, כי בית המשפט המחוזי הורה כי התסקיר יאמוד את מסוכנותו של העורר, ומכאן שבית המשפט המחוזי לא הביע את דעתו ובוודאי שלא הכריע בשאלה האם תוכל חלופת מעצר להשיג את מטרות המעצר, אלא ביקש להיעזר בממצאי התסקיר כדי להכריע בשאלה זו, ככל שהתסקיר יוכן עד למועד הדיון ביום 28.3.2010. בהחלטתו מיום 28.3.2010 הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי לנוכח המעשים החמורים בהם הודה והורשע העורר אין בחלופת מעצר כדי לאיין את המסוכנות הנובעת ממנו.

9.

השאלה האם יש לזקוף הודאה של נאשם לזכותו או לחובתו לעניין האפשרות לשחררו לחלופת מעצר היא שאלה עקרונית, אלא שבנסיבות המקרה הנדון אין נדרשת בה הכרעה. אף אם הייתי מקבל את עמדת העורר כי עצם הודאתו מפחיתה ממסוכנותו, אני סבור כי בנסיבות העניין אין בכך כדי להכריע את הכף לטובת שחרורו לחלופת מעצר. המסוכנות הנלמדת מנסיבות העבירה היא גבוהה מאוד לנוכח העובדה שמדובר בשוד מזויין מתוכנן של קורבן מקרי, ובייחוד כשאותו קורבן הינו קשיש כבן 80 אשר ישן אותה עת במיטתו. בנסיבות העניין, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לפיה חלופת מעצר לא תוכל לאיין מסוכנות זו, ועל כן לא קמה עילה להתערבות בה על ידי בית משפט זה.

ויודגש, אין באמור לעיל כדי ללמד על כך שלהשקפתי אין ליתן משקל להודאתו של העורר בשלב גזירת עונשו. בטוחני כי בית המשפט המחוזי יזקוף הודאה זו לטובת העורר וישקול אותה במסגרת כלל השיקולים הרלוונטיים לקביעת העונש, ויש לקוות כי הדיון בטיעונים לעונש אשר נקבע ליום 15.6.2010 יתקיים במועדו וכי ההליכים המשפטיים נגד העורר יושלמו במהרה.

10.

סוף דבר: הערר נדחה.