פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
2602/10
בפני:
כבוד השופט
י' דנציגר
העורר:
האני כחלול
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי
בנצרת מיום 10.3.2010 בב"ש 545/10 שניתנה על ידי כבוד השופט א' אברהם
תאריך הישיבה:
כ"ז בניסן התש"ע
(11.4.2010)
בשם העורר:
עו"ד אביגדור
פלדמן
בשם המשיבה:
עו"ד זיו אריאלי
החלטה
לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט א' אברהם ) בב"ש 545/10 מיום 10.3.2010, לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו.
העובדות על פי כתב האישום המתוקן
1.
עובדות האישום הראשון בת"פ 31/10, אשר תוארו על ידי בהחלטתי בבש"פ 2582/10 מיום 12.4.2010 (להלן: אירוע ההתפרצות ) רלוונטיות אף לאישום במקרה דנן.
2.
בין העורר לבין אמל אבו עבלה (להלן: אמל ) קיימת היכרות מוקדמת. העורר היה מודע לעיסוקו של אמל כסוחר בכלי נשק ותחמושת שלא כדין. עובר לאירוע ההתפרצות, פנה העורר אל אמל וביקש ממנו להשיג עבורו כלי נשק, ואמל נעתר לבקשתו. על פי המוסכם, ניצל אמל את קשריו עם דור מאיר וביקש ממנו לארגן עבורו כלי נשק, כמפורט בבש"פ 2582/10 האמור.
מייד לאחר אירוע ההתפרצות (ביום 14.12.2009), משקיבל אמל לידיו את כלי הירי, התקשר העורר אל אמל והתעניין בכלי הירי ובמחיר שמבקש אמל עבורם. העורר ואמל ניהלו משא ומתן על מחיר כלי הירי ובהמשך הזמין העורר את אמל להגיע אליו לבית עסקו עם כלי הירי, במטרה להתרשם מהם בעצמו ולקדם את רכישתם. ביום 27.12.2009 התקשר העורר אל אמל והתעניין האם בידי אמל כלי ירי חדשים, נוספים על אלו שכבר ציין בפניו. על כך נענה כי עליו להיאזר בסבלנות עוד מספר ימים. ביום 31.12.2009 התקשר העורר שוב אל אמל מספר פעמים, שוחח עמו בנוגע לסחר בכלי נשק ותחמושת, וציין בפניו כי הוא זקוק להם בדחיפות. ביום 7.1.2010 התקשר העורר שוב אל אמל והתעניין ב"כלי נשק גדול" למכירה. אמל השיב בחיוב, וציין כי עבור כלי נשק זה ידרוש 45,000 ש"ח.
3.
בגין מעשים אלו, הואשם העורר בעבירות של: קשירת קשר לביצוע פשע
[לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )]; ניסיון לסחר בנשק [לפי סעיף 144(ב2) לחוק העונשין בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין] וניסיון להחזקה ונשיאה של נשק [לפי סעיפים
144(א) ו-144(ב) לחוק העונשין בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין].
הליכים קודמים
4.
בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. סנגורו של העורר אישר את קיומה של תשתית ראייתית לכאורה להוכחת האישום, כמו גם עילה למעצר, אלא שהוא טען כי ניתן להשיג את תכליות המעצר בחלופה. בייחוד הדגיש הסנגור את נכותו של העורר והיותו מטופל בטיפולים כימותרפיים, וטען כי אחזקתו במקום בו מצויות סיגריות עלולה לגרום להתדרדרות ממשית במצבו.
5.
ביום 10.3.2010 קבע בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט א' אברהם ) כי מסוכנותו של העורר נלמדת מאירועי העבר. בית המשפט המחוזי הדגיש, כי אין בעובדה כי מדובר באדם נורמטיבי המפרנס את משפחתו בכבוד, כדי להכריע את הכף לזכות שחרורו. בית המשפט המחוזי ציין כי לא הוצגה בפניו ראיה כי עיסוקו של העורר בסחר בנשק, אם כי אין לשלול את הדבר, שכן לא ברור מדוע צריך היה העורר לרכוש נשק מסוגים שונים ובמספר הזדמנויות, אם לא לשם מסחר בו. כבוד השופט אברהם הדגיש, כי אף אם העורר התכוון לרכוש נשק לשימושו האישי בלבד, הרי שאנשים כדוגמתו הם שמניעים את גלגלי המסחר בנשק, ומכאן החומרה היתרה שבמעשיו. כן הודגשה החומרה שבתפוצתם של כלי נשק בלתי חוקיים בקרב הציבור הרחב, דבר שהפך למכת מדינה של ממש.
לנוכח כל האמור, הגיע בית המשפט המחוזי לכלל מסקנה כי המסוכנות הנובעת מן העורר רבה ומשם כך לא ניתן לשלול אותה על ידי שחרורו של העורר לחלופת מעצר, ומכאן העילה לעוצרו עד תום ההליכים נגדו. כבוד השופט אברהם ציין כי נסיבותיו האישיות של העורר, קרי נכותו וכיוצא באלה נסיבות אישיות, אינן משליכות על מסוכנותו, ולו מכיוון שאת מעשי העבירה הוא עשה בעודו נכה. על החלטתו האמורה של בית המשפט המחוזי הוגש הערר שלפניי.
טענות העורר
6.
העורר – באמצעות בא כוחו עו"ד אביגדור פלדמן – חוזר על טענתו לפיה חלופת המעצר שהוצעה על ידו, בדמות השמתו במעצר בית בבית אמו שבכפר ירכא, הינה חלופת מעצר ראויה.
העורר טוען כי על אף חומרת העבירות המיוחסות לו, שומה היה על בית המשפט קמא לייחס משקל נכבד יותר לנכונותו של העורר לסייע לחוקריו, אשר מלמדת על מידה מופחתת של מסוכנות. עוד טוען העורר, כי היה על העובדה שאיננה במחלוקת לפיה למעלה מחודש וחצי עובר למעצרו ניתק מיוזמתו קשר עם כל גורם חשוד בסחר בכלי נשק ללמד על העדר מסוכנות ולמצער, על כך שלעת הזו אין טמונה בו מסוכנות.
לטענת העורר, עיון בכתב האישום מלמד כי גם יכולתו של העורר לגרום לשיבוש הליכי משפט אינה קיימת הלכה למעשה.
7.
העורר טוען כי בית המשפט קמא שגה בכך שלא ייחס משקל מספק לעובדה כי העורר נטול עבר פלילי, למעט עבירה משנת 1993 על חוקי התכנון והבנייה שעניינה בניית מחסן ללא היתר, לאורח חייו הנורמטיבי של העורר ולעובדת היותו עובד בעבודה סדירה ולמעשה בעל עסק משל עצמו, המפרנס שני עובדים כמו גם את משפחת העורר. כל אלו מוכיחים מעל ספק סביר, לטענת העורר, כי המדובר באדם שאינו מהווה סיכון לציבור.
8.
העורר מדגיש את העובדה כי הוא מטפל באמו המבוגרת הסובלת מבעיות רפואיות שונות (לאחר מות אביו בחודש דצמבר 2009), באשתו הסובלת מבעיות לב ובענייני דודתו ואחותו (לאחר מות בעליהן).
העורר מפרט גם את הבעיות הרפואיות מהן הוא סובל, ושבגינן הוגדר כנכה בשיעור של 100 אחוזים. לטענת העורר, עובדה זו כשלעצמה צריכה הייתה לקבל משקל מרכזי בדיוני בית המשפט קמא, מאחר שהחזקתו במקום סגור בו נפוץ העישון עלולה להוביל להתדרדרות ממשית במצבו הרפואי.
העורר מוסיף וטוען כי המשך מעצרו יגרום לקריסת עסקו, ולמצער להתמוטטותו הכלכלית, אשר תפגע לא רק בעורר ובמשפחתו, אלא גם בשני עובדיו ובני משפחותיהם.
9.
לטענת העורר, בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא נימק את הסיבות שבעטיין דחה את הצעת העורר לחלופת המעצר. לדבריו, בית המשפט קמא החליט לעצרו עד תום ההליכים תוך שהוא מסתפק אך ורק בחומרת העבירה המיוחסת לו בכתב האישום מבלי לבחון את חלופת המעצר שהוצעה על ידי העורר מיוזמתו, אשר יש בה כדי לקיים את תכלית המעצר.
העורר טוען כי על אף חומרת העבירות המיוחסות לו, שומה היה על בית המשפט קמא ליתן משקל רב יותר לנסיבותיו האישיות הייחודיות ולכך שבמקרה דנן, אין הדמות המצטיירת בפני בית המשפט קמא כדמותו של סוחר נשק טיפוסי לאור עברו של העורר, המעיד על כך שהעיסוק בנשק איננו מקור פרנסתו. בנסיבות אלה, לדברי העורר, נוטה הכף אל עבר קיומה של חלופת מעצר.
10.
העורר מציין כי בעניינו של נאשם נוסף המואשם בצוותא עם העורר בכתב האישום, התקיים דיון ביום 17.3.2010 ובית המשפט המחוזי בנצרת הורה על שחרורו.
11.
לבסוף, העורר טוען כי בית המשפט קמא שגה כאשר לא הורה על קבלת תסקיר מעצר עובר למתן החלטתו, על אף שהתלבט בעניין מידת המסוכנות הנובעת מן העורר והאפשרות לשלול אותה על ידי שחרורו בתנאים מגבילים. בא כוח העורר ציין, בהתבסס על פסיקה שהציג, כי כיום ישנה נכונות מצד בתי המשפט לשלב את שירות המבחן בתהליך ההחלטה בדבר מעצר עד תום ההליכים, הגם שההחלטה הסופית נתונה בידי בית המשפט. לפיכך, מבקש העורר מבית משפט זה לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה ומעצרים), התשנ"ו-1996 ולהורות על הגשת תסקיר מעצר כאמור לעניין השאלה האם ניתן לשלול את מסוכנותו של העורר על ידי חלופת מעצר מלווה בתנאים מגבילים.
טענות המשיבה
12.
המשיבה – באמצעות בא כוחה, עו"ד זיו אריאלי – טוענת כי לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט קמא שלא להורות על הכנת תסקיר בעניינו של העורר. בהקשר זה, מפנה בא כוח המשיבה להחלטת בית משפט זה
בבש"פ 1092/05 תראבין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.2.2005) (להלן: עניין תראבין ).
המשיבה טוענת כי בדין שם בית המשפט קמא דגש על מסוכנות העורר, הנלמדת לא רק מן העבירות אלא גם מאופן ביצוען ובכלל זה, ריבוי השיחות בין העורר לבין אמל ותוכנן, המעיד על הלחץ שאותו הפעיל העורר על אמל על מנת שזה ישיג עבורו את כלי הנשק. לטענת המשיבה ברור כי לא דובר בניסיון של העורר להשיג כלי נשק לצורכי הגנה עצמית. זאת, הן מכיוון שכלי הנשק המדוברים הינם בעלי אופי התקפי והן משום שהעורר הוא בעל רישיון להחזיק בנשק באופן חוקי ואילו הייתה זו מטרתו, לא היה פונה אל אמל, המוכר לו כסוחר בנשק באופן בלתי חוקי (והעורר אף ציין באחת השיחות ביניהם כי אין לו בעיה לקבל נשק "מלוכלך"). המשיבה מזכירה בהקשר זה כי העורר אף הודה בראיות לכאורה נגדו.
המשיבה מצביעה על הבעת נכונותו של העורר לסייע לחוקרים באיתור ה"כלי" אותו הם מחפשים, אם ישחררו את אמל ואותו ממעצר . העורר טען כי "הכלי" שהוזכר במהלך שיחותיו עם אמל הינו כלי הרכב השייך לאשתו של אמל אותו התכוון העורר לרכוש, אלא שלטענת המשיבה הכוונה הייתה לכלי נשק. המשיבה טוענת כי ניסיונו זה של העורר להגיע להסכמה עם חוקריו מצביע על כך שהעורר מעורה בתחום הסחר באמצעי לחימה. לדברי בא כוח המשיבה, אדם העוסק בסחר באמצעי לחימה לא זקוק ליותר מאשר מכשיר טלפון על מנת להמשיך במעשיו, גם בחלופת מעצר. המשיבה מזכירה כי הכלל הבסיסי בעבירות הנוגעות לסחר בנשק הינו מעצר עד תום ההליכים. לדעת המשיבה, לא הוכח כי המקרה דנא הינו אחד מאותם מקרים חריגים בהם ניתן להסתפק בחלופת מעצר. בעניין מצבו הבריאותי של העורר, ציין בא כוח המשיבה כי ישנה אפשרות לטיפול רפואי ואף לאשפוז במסגרת המעצר, ככל שיהיה בכך צורך.
דיון והכרעה
13.
כידוע, ההחלטה בדבר מעצרו של נאשם עד תום ההליכים או שחרורו לחלופת מעצר היא תוצאה של איזון בין השיקולים של שמירת שלום הציבור ובטחונו וההגנה על תקינות ההליך השיפוטי, לבין השיקולים של ההגנה על חירותו של הנאשם [ראו למשל: בש"פ 4768/03 אלקורען נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.6.2003); בש"פ 7986/09 שאהין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.10.2009)].
14.
בהתאם לסעיף 21(א)(1)(ג)(2) וסעיף 35(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), באה עבירה בנשק בגדר "עבירת בטחון" המקימה עילת מעצר סטטוטורית. בנוסף, בדרך כלל יש לראות עוברי עבירות מסוג זה, ובייחוד מי שעוסקים בסחר בנשק, כמי שמסכנים את הציבור. בעילת המעצר שמקימה עבירה בנשק כרוכה אפוא גם עילה של מסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים. שתי עילות אלה, הכרוכות יחד, מצדיקות מעצר עד תום ההליכים ורק במקרים חריגים ניתן להשיג את מטרת המעצר על דרך של חלופה [ראו: בש"פ 4920/02 פדרמן נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 20.6.2002) (להלן: עניין פדרמן ); בש"פ 8027/09 תירם נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 15.10.2009); בש"פ 8087/09 מידברג נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 20.10.2009)]. לפיכך, יש לבחון את הצדקתו של מעצר בשל עבירת נשק הן מהיבט עילת הנשק והן מהיבט עילת המסוכנות. מחד יש לשקול מה סוג הנשק ומהן הנסיבות האופפות את עבירת הנשק. מאידך יש לשקול את מסוכנותו של הנאשם (ראו: עניין פדרמן , בפסקה 4 להחלטה). בהקשר זה יש לשקול האם מעידות נסיבותיה של העבירה כי הנאשם עלול לחזור על המעשה או לעשות מעשה דומה והאם מעידה אישיותו של הנאשם (כפי שהיא מתגלה מתוך עברו ואורח חייו), על כך שהוא עלול לחזור על המעשה [ראו: בש"פ 5222/97 פטשניק נ' מדינת ישראל ,
פ"ד נא(4) 702 (1997)].
על בית המשפט לבחון כל מקרה באופן אינדיבידואלי בהתאם לנאשם ולנסיבותיו האישיות [ראו: בש"פ 1947/09 מדינת ישראל נ' לוי (לא פורסם, 8.3.2009) (להלן: עניין לוי ) והאסמכתאות שם; בש"פ 6509/08 ותד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.7.2008)].
15.
לעניין עילת הנשק, נראה כי במקרה דנא העורר אכן גמר אומר להצטייד בכלי נשק כשהוא אינו בוחל גם בקבלת כלי נשק שמקורם בגניבה, כפי שעולה מתמלילי שיחותיו עם אמל. נסיבות אלה של העבירה המיוחסת לעורר, בצירוף העובדה כי העורר ביצע לכאורה את העבירה תוך שימוש במכשיר הטלפון, משליכות גם על בחינת מסוכנותו ועשויות להעיד כי העורר עלול לחזור על המעשה גם אם יימצא בחלופת מעצר. ואולם כאמור, לעניין המסוכנות יש לבחון גם את אישיותו של העורר ואת נסיבות חייו. במקרה שלפניי, נראה כי מדובר באדם נורמטיבי הנעדר עבר פלילי (למעט עבירה לפי חוק התכנון והבנייה שנעברה בשנת 1993) והמנהל אורח חיים רגיל ומפרנס את משפחתו באמצעות עסקו. ייתכן שבנסיבות אלה יש כדי לתת "משקל נגד" מסויים לאמור לעיל ולהעיד על כך שהמקרה דנא הוא אחד מאותם מקרים חריגים בהם ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעות חלופה.
16.
צודק בא כוח המשיבה בטענתו כי אין חובה על בית המשפט להורות על עריכת תסקיר על ידי שירות המבחן. ואולם, כפי שציינה חברתי השופטת (כתוארה אז) ד'
ביניש בעניין תראבין האמור, תסקיר מעצר הוא כלי עזר שיש בו כדי לסייע לבית המשפט להכריע בשאלה האם יש מקום לחלופת מעצר במקרה הנדון וככל שהתשובה לשאלה זו חיובית, להעריך את החלופה המתאימה. ויודגש, הסמכות לקבל את ההחלטה הסופית בעניין חלופת המעצר נתונה בידי בית המשפט.
דומה כי במקרה דנא קשה להכריע על סמך הנתונים הקיימים בשאלה האם ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעות חלופה. על קושי זה מעידים אף דברי בית המשפט המחוזי, מהם עולה כי החלטתו התקבלה לאחר התלבטות:
"משאלה הם פני הדברים, השאלה שהתחבטתי בה הינה מידת המסוכנות הנובעת מן המשיב, והאפשרות לשלול אותה על ידי שחרורו בתנאים מגבילים." (שורות 18-17 בעמוד 7 להחלטה).
17.
דעתי היא כי במקרה הנדון מן הראוי ששירות המבחן יכין תסקיר מעצר בעניינו של העורר וכך אני מורה. התסקיר יוגש לבית המשפט המחוזי הנכבד וזה ישקול את ממצאי התסקיר במסגרת מכלול השיקולים הרלוונטיים ויכריע בשאלה האם יש מקום להורות על חלופת מעצר.
אם וככל שיחליט בית המשפט המחוזי, בהתחשב בתסקיר המעצר שיונח לפניו, כי חלופת מעצר עשויה במקרה דנא להשיג את מטרות המעצר, יבחן בית המשפט המחוזי מהי חלופת המעצר המתאימה בעניינו של העורר ויקבע את התנאים המגבילים לפי שיקול דעתו.
18.
הערר מתקבל אפוא באופן חלקי כמפורט בסעיף 17 לעיל.
ניתנה היום, ל' בניסן התש"ע (14.4.2010).
ש ו פ ט