בש"פ 7986/09 אחמד שאהין נ. מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט מ' רביד ) בב"ש 9200/09 מיום 24.9.2009 שלפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו בת.פ. 422/09.

כתב האישום

1.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה [לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )], גניבת רכב (לפי סעיף 413ב(א) לחוק העונשין), נהיגה בזמן פסילה [לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה )] וגרימת נזק לרכוש (לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 בצירוף סעיף 68 לפקודת התעבורה).

2.

לפי כתב האישום, ביום 17.8.2009

סמוך לשעה 6:00 בבוקר הגיע העורר יחד עם ארבעה אנשים נוספים (להלן: השותפים ) לרחוב סרוצקין בירושלים במטרה לגנוב רכב. שלושה מהשותפים המתינו ברחוב ברכב מילוט, בעוד העורר והשותף הנוסף פורצים לרכב מסוג "סקודה" אשר חנה בחניה של אחד הבניינים ברחוב. שכן שעבר במקום שאל את השניים לפשר מעשיהם ואלה השיבו כי הם אינם עושים דבר. השכן החל להתקדם לעברם, העורר בתגובה נכנס במהירות למכונית ופתח בנסיעה לכיוון כביש מספר 1 ואילו ארבעת השותפים נסעו מהמקום ברכב המילוט. השכן הודיע למשטרה על גניבת המכונית.

העורר נהג במכונית בהיותו פסול מלהחזיק רישיון נהיגה. שוטרים אשר נסעו בכביש מספר 1 זיהו את העורר נוהג במכונית, הפעילו אור כחול מהבהב וסירנה והחלו לרדוף אחריו. העורר המשיך בנסיעה מהירה תוך שהוא עובר מנתיב אחד למשנהו, נוסע נגד כיוון התנועה ומאלץ אוטובוס לבלום במקום בכדי למנוע התרחשותה של תאונה קטלנית. בהמשך, איבד העורר שליטה במכונית והתנגש בעגלת משא שחנתה בצמוד למדרכה. כתוצאה מהתאונה ניזוקה המכונית באופן קשה. העורר יצא מהמכונית וניסה להימלט בריצה מהמקום אך לאחר מרדף קצר נתפס על ידי השוטרים.

הליכים קודמים

3.

במקביל להגשת כתב האישום ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בדיון שהתקיים ביום 2.9.2009 הורה בית המשפט כי שירות המבחן יגיש תסקיר מעצר בעניינו של העורר. ביום 24.9.2009, לאחר קבלת תסקיר המעצר משירות המבחן, התקיים דיון בשאלה האם לשחרר את העורר לחלופת מעצר. בית המשפט המחוזי קבע, בהסתמך על תסקיר המעצר, כי לא ניתן לתת אמון בעורר לאור דפוסי התנהגותו ולכן יש לעצור אותו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

טענות העורר

4.

העורר - באמצעות בא כוחו, עו"ד רמי עותמאן – אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה הקושרות אותו לכאורה לעובדות כתב האישום. יחד עם זאת העורר טוען כי בית המשפט המחוזי טעה משהחליט לעצור אותו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו ולא שעה לבקשתו לשחררו למעצר בית מלא בכפוף לתנאים מגבילים. לדבריו, נסיבות המקרה דנן אינן מעלות חשש לשלום הציבור או לשיבוש הליכי משפט ולכן על בית משפט זה להעדיף את עקרון חירות הנאשם ולשחררו לחלופת מעצר.

לטענת העורר, אף אם קיימת עילת מעצר נגדו הרי שנסיבותיו האישיות והמשפחתיות צריכות היו להיבחן על ידי בית המשפט המחוזי ולהובילו למסקנה כי יש לשחררו לחלופת מעצר.

העורר מבקש להסתמך על תסקיר המעצר שהוגש בעניינו לבית המשפט המחוזי. לדבריו אין בתסקיר המעצר ולו מילה אחת לעניין מסוכנות הנשקפת מצידו ואין הוא דוחה או שולל את החלופה שהוצעה על ידו, זאת למרות שאין המלצה של שירות המבחן לשחררו לחלופת מעצר. לטענת העורר יש להתחשב בכך שהוא בחור צעיר בן 21 שזהו לו מעצרו הראשון. בנוסף טוען העורר כי על בית המשפט המחוזי הייתה מוטלת חובה לחקור את הוריו, שבמסגרת החלופה שהוצעה על ידו צריכים היו לשמש כמפקחיו.

טענות המשיבה

5.

המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד נעימה חנאוי – טוענת כי העבירות המיוחסות לעורר מלמדות על תעוזה פלילית ומקימות עילת מעצר. לפי כתב האישום העורר נהג במהירות מופרזת, בניגוד לכיוון התנועה וכל זאת כשהוא פסול מלהחזיק רישיון נהיגה. המשיבה מציינת כי העבירה בה מואשם העורר, סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, ובפרט כשהעורר ניסה להימלט מהשוטרים שרדפו אחריו, מעידה על מסוכנות ומצדיקה מעצר עד תום ההליכים של הנאשם בעבירה.

המשיבה טוענת כי תסקיר שירות המבחן מדבר בעד עצמו בקובעו כי העורר הינו "בחור בעל קשיים מסוימים בריסון עצמי. בולט כי בעת מצוקה ולחץ נוטה להתנהגות אימפולסיבית תוך קושי בחישוב השלכות מעשיו בעתיד" ולכן לטענת המשיבה נמנע שירות המבחן ממתן המלצה בעניינו של העורר לשחרורו לחלופת המעצר שהוצעה על ידו.

לדברי המשיבה השאלה שיש לשאול היא האם ניתן לתת בעורר עצמו, ולא בהוריו, את האמון הדרוש לשחרורו ולטענתה התשובה לכך היא שלילית ולכן עמדתה היא שאין בחלופת המעצר המוצעת כדי לאיין את מסוכנותו של העורר.

לסיום מציינת המשיבה כי העורר ביצע בעבר עבירות תעבורתיות כפי שעולה מהרישום התעבורתי שלו שהוגש לעיוני וכן כי הוגש נגדו בעבר כתב אישום אחר בגין נהיגת רכב ללא רישיון, אך לא עלה בידה עד מועד הדיון לאתר עותק של כתב אישום זה.

דיון והכרעה

6.

כידוע, ההחלטה בדבר מעצרו של נאשם או שחרורו לחלופת מעצר היא תוצאה של איזון בין השיקולים של שמירת שלום הציבור ובטחונו וההגנה על תקינות ההליך השיפוטי לבין השיקולים של ההגנה על חירותו של הנאשם [ראו: בש"פ 4768/03 אלקורען נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.6.2003); בש"פ 2970/03 מדינת ישראל נ' נסראלדין ( לא פורסם, 2.4.2003)]. בעניין זה נקבע כי במידה ובית המשפט השתכנע כי אין בכוחה של חלופת המעצר כדי להשיג את מטרות המעצר וכי אין בה כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מהנאשם, כי אז אין מנוס ממעצרו של הנאשם מאחורי סורג ובריח, וזאת בכדי להבטיח את מימוש המטרה שלשמה נעצר [ראו: בש"פ 5532/97 מדינת ישראל נ' בן ארי (לא פורסם, 22.9.1997); בש"פ 5648/92 אנטר נ' מדינת ישראל , פ"ד מו(5) 493)].

7.

מבית המשפט המחוזי לא נעלמה חובתו לבחון את חלופת המעצר שהוצעה על ידי העורר, וכך עשה ואף הורה על בחינתה של חלופת מעצר זו על ידי שירות המבחן. סבורני כי בדין קבע בית המשפט המחוזי כי אין לשחרר את העורר לחלופת מעצר וכי עליו להישאר במעצר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. המעשים החמורים המיוחסים לעורר – גניבת רכב, פגיעה ברכוש ונהיגה פרועה תוך סיכון חיי אדם וזלזול בחוק וברשויות החוק – מעידים על מסוכנותו הרבה. אם לא די במעשים אלו, הרי שניתן לצרף להם את עובדת נהיגתו בזמן היותו בפסילת רישיון נהיגה וכן את העובדה שבמעשים המיוחסים לו כפה העורר על גורמי אכיפת החוק מרדף מסוכן. מעשים אלו מלמדים כי העורר אינו ירא מן הדין ומגורמי אכיפת החוק ולא ניתן לבטוח בו ולתת בו אמון שלא יפר את תנאי חלופת המעצר, מגבילים ככל שיהיו [ראו: בש"פ 7047/04 אלעסם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.8.2004); בש"פ 7986/08 גיולה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.9.2008)].

8.

אציין כי בא כוחו של העורר ביקש להשוות את עניינו של העורר למקרים בהם הוחלט על שחרור ממעצר לטובת חלופת מעצר בהסתמכו, בין היתר, על פסקי הדין של בית משפט זה בבש"פ 9080/05 טייכמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.9.2005) ובבש"פ 10550/05 מדינת ישראל נ' מוחרב

(לא פורסם, 15.11.2005) [(להלן: עניין מוחרב )].

המקרה שלפניי אינו זהה למקרים עליהם ביקש העורר להסתמך וניתן למצוא נסיבות המבחינות בין עניינו של העורר לבין אותם המקרים. על בית המשפט לבחון כל מקרה באופן אינדיבידואלי בהתאם לנאשם ולנסיבותיו האישיות, ובפרט, כאשר מדובר בשאלת השחרור לחלופת מעצר [ראו: עניין מוחרב , בפסקה 5 להחלטה וכן בש"פ 6509/08 ותד נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 25.7.2008)]. כפי שציינתי לעיל, בעניינו של העורר ישנם מספר נתונים המטים את הכף לדחיית הערר.

9.

אשר על כן, מסקנתי היא שיש לדחות את הערר ולהורות על השארתו של העורר במעצר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו וכך אני מורה.