בש"פ 7047/04 יוסף אלעאסם נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופט ח' עמר), מיום 13.7.04 בב"ש 20757/04, לפיה הוחלט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

נגד העורר הוגש, ביום 21.6.04, כתב אישום המייחס לו עבירות של ניסיון לחבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(2)לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) ; הפרעה לשוטר, לפי סעיף 275 לחוק ; סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(2) לחוק ; תקיפת שוטר, לפי סעיף 274(1) לחוק.

על-פי עובדות כתב האישום, ביום 15.6.04 בסמוך לשעה 21:26 נהג העורר ברכב מסוג הונדה סיביק מ.ר 96-813-06 בשכונה י"א בבאר-שבע. העורר נתבקש להזדהות על-ידי שוטרים מתחנת משטרת באר-שבע, מאחר ודרך נהיגתו עוררה את חשדם. במפתיע, הניע העורר את רכבו ופתח בנסיעה מהירה לכיוון אחד השוטרים, תוך שהוא מנסה לפגוע בו עם רכבו. ביום 17.6.04 סמוך לשעה 13:47 זיהו שוטרים את העורר נוהג ברכבו ניסו לעצרו תוך שהם חוסמים את נתיב נסיעתו של העורר, אולם כאשר זה הבחין במחסום המשטרתי עצר הוא את רכבו והחל בנסיעה נגד כיוון התנועה, תוך סיכון כלי רכב חולפים ותוך שהוא חוצה רמזור אדום. לאחר מרדף שנמשך זמן מה, אזל הדלק ברכבו של העורר, ומשכך, זינקו עליו השוטרים וביקשו לעצרו תוך שהוא מתנגד למעצר ותוקף את אחד השוטרים.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בקשה למעצר עד תום ההליכים כנגד העורר.

בית-המשפט המחוזי הורה, ביום 13.7.04 על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו, וקבע שלא קיימת מחלוקת בעניין הראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, ואף לא בעניין קיומה של עילת המעצר. בהחלטתו קבע בית-המשפט המחוזי, כי התנהגות פרועה זו של העורר בכבישים הומי אדם תוך "זלזול ובוז מובהק בערכי שלטון החוק", יש בהם מידה רבה של חומרה.

עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי אינו נותן אמונו בעורר וזאת בשל מעשיו אשר בהם שם הוא את עצמו מעל החוק, תוך סיכון חייו ושלמות גופו של מי שמופקד על שמירתו. בית-המשפט הוסיף וציין, כי בשני המקרים שתוארו בכתב האישום נהג העורר בהיותו תחת עונש פסילה מנהיגה.

מכאן הערר שבפני.

בא-כוח העורר טען, כי תסקיר המבחן שהוגש בעניינו של העורר הינו חיובי, וממליץ על שחרור העורר. כמו-כן טען הוא, כי לעורר אין עבר פלילי וכי משפחתו מוכנה להירתם לטובת הפיקוח עליו במידה וזה ישוחרר לחלופת מעצר.

מנגד, באת-כוח המדינה מיקדה טיעוניה בשאלת מסוכנותו של העורר והאם ניתן לנטרלה בחלופת מעצר. לדבריה, מאחר ומדובר במי שברח מהמשטרה תוך שהוא לא מהסס לפגוע באחד השוטרים, תוך סיכון נהגים אחרים וכל זאת בעת שהוא פסול מלנהוג ברכב, כי אז לא נראה שיש לתת בו אמון ולשחררו לחלופת מעצר.

החלטתי לדחות את הערר.

במקרה שלפני, מעשיו של העורר הינם חמורים מאוד: ניסיון דריסת השוטר וסיכון חיי נהגים בכביש תוך שהוא נוהג בניגוד לכיוון התנועה, מעידים על מסוכנותו הרבה של העורר ואם בכך לא די, הרי שניתן ניתן גם לצרף את עובדת נהיגתו בזמן היותו בפסילת רשיון נהיגה. העורר במעשיו אלו, הוכיח על אופיו ועל היקף ותוצאות המסוכנות הנשקפת ממנו. אין אני יכול לעגון במחוזות שאינם לי ולחשוב, כי מעשיו אלו של העורר נבעו מתוך לחץ מפני לכידתו על-ידי המשטרה, הרי אין לדעת מה היה קורה אילו הדלק במיכל רכבו של העורר לא היה אוזל.

מבית-המשפט המחוזי לא נעלמה חובתו לבחון את חלופת המעצר שהוצעה לו, וכך עשה, אולם, מסקנתו הייתה שאותה חלופה אינה יכולה לשמש חלופה ראויה למעצרו של המשיב.

בעניין תסקיר המעצר עליו תלה בא-כוח העורר את כל יהבו, ראוי לייחד מספר מילים: שירות המבחן הינו ידו הארוכה של בית-המשפט ותפקידו הוא בין השאר לבחון ולבדוק נושאים שבית-משפט עצמו מתקשה לבחון ולבדוק. שירות המבחן מצרף לחוות דעתו הערכות באשר לחלופות מעצר ובאשר לאופיו של הנאשם. חלוקת העבודה והסמכויות בין בית-המשפט לבין שירות המבחן ברורה. בית-המשפט הוא האמור להחליט בנושא המעצר, והאחריות לפיתחו היא רובצת. חוות דעתו של שירות המבחן חייבת לעבור את מבחן שיקול דעתו של בית-המשפט. ואכן, תסקיר המעצר היה מונח לפניי בית-המשפט המחוזי עת שקיבל החלטתו בדבר מעצרו של העורר ואף נתן לכך ביטוי בהחלטתו מיום 13.7.04.

גם לאחר שהאזנתי בקשב רב לדברי בא כוחו של העורר, לא שוכנעתי, כי בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי נפל פגם המצדיק את התערבותי. אדרבא, עובדותיו של כתב האישום מצביעות על העורר כעל מי שאינו נתון למורא החוק, ועל כן גלום בו סיכון ממשי לביטחון הציבור ורכושו.

סוף דבר, מעשיו החמורים של העורר, כמו גם העובדה שהוא ביצע אותם תוך שהוא פסול מלנהוג מלמדים, כי הוא אינו ירא מן הדין ואין לבטוח בו שלא יפר את תנאי חלופת המעצר, מגבילים ככל שיהיו. סבור אני, אפוא, כי למרות שלעורר אין עבר פלילי ונסיבותיו האישיות כפי שפירט בא כוחו, מסוכנותו מכריעה את הכף לחובתו. אין מנוס מהשארתו במעצר מאחורי סורג ובריח.

אשר-על-כן, הערר נדחה.