בש"פ 1111/07 מדינת ישראל נ. איתן גץ

בקשת המדינה להארכת מעצרם של המשיבים בתשעים יום, בפעם השלישית, לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) מיום 12.2.07 או עד למתן פסק דין בת.פ 2071/05 בבית המשפט המחוזי בחיפה, לפי המוקדם. יצוין כבר עתה כי מעצרם של המשיבים 1 ו-5 הוארך בהסכמתם החל מיום 12.2.07 ולפיכך אין החלטה זו מתייחסת אליהם.

1.

נגד המשיבים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של רצח בכוונה תחילה; קשירת קשר לביצוע רצח; ועבירות בנשק. על פי הנטען בכתב האישום המתוקן, ביום 8.10.05, בסמוך לשעה 2:00 אחר חצות, הגיעו המשיבים 5-1 למועדון "רוקוביץ'" שבחיפה (להלן: המועדון ). זמן קצר לאחר הגעתם למועדון, פרצה קטטה בין המשיבים 5-1 לבין המאבטחים שעמדו בכניסה, שבעקבותיה נדרשו הראשונים לעזוב את המקום. המשיבים 5-1 עזבו את המקום תוך שהם מאיימים כי ישובו למועדון על-מנת לרצוח את המאבטחים. בסמוך לאחר מכן, התקשרו המשיבים 5-1 למשיב 6 ולאחד, סמי רוזליו (להלן: סמי ), וביקשו מהם להביא אקדח שהוכמן בארון החשמל שממול לדירתו של המשיב 3. לאחר שנטלו את האקדח, חברו המשיב 6 וסמי אל המשיבים 5-1, והחבורה נסעה בשתי מכוניות אל עבר המועדון. כשהגיעו לאזור המועדון, ירדו המשיב 5 וסמי מן הרכב על מנת לבדוק האם מצויים בסביבה כוחות משטרה, כשבו בזמן, חיכו המבקשים 3, 4 ו-6 בקיוסק מעבר לכביש בקרבת המועדון והמבקשים 1 ו- 2 חיכו בתוך הרכב. משהודיעו המבקש 5 וסמי, כי אין במקום כוחות משטרה, ניגש מבקש 1 אל מעקה הצופה על רחבת הכניסה של המועדון, כשפניו עטופות בצעיף, וירה 11 כדורים לכיוון האנשים והמאבטחים שעמדו במקום. מייד לאחר מכן, חזר המבקש 1 לרכב, שבו חיכה לו המבקש 2, והשניים נמלטו מן המקום. מן הירי נפגע נידאל מנסור ז"ל, חייל בחופשה, שבילה אותה שעה במועדון, ונפטר לאחר זמן קצר כתוצאה מאובדן דם.

2.

במקביל להגשת כתב האישום, הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בחיפה בקשה למעצרם של המבקשים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם. ביום 18.12.05 הורה בית המשפט במסגרת ב"ש 3126/06 (כב' השופט ר' שפירא) על מעצרו של המשיב 1 עד לתום הליכים לאחר שזה הודיע על הסכמתו למעצר. ביום 27.3.06 הורה בית המשפט על מעצרם של המשיבים 3,4,5 עד לתום ההליכים, אף זאת בהסכמתם. ביום 26.4.06 הורה בית המשפט על מעצרם של המשיבים 2 ו-6, לאחר שגם הם הודיעו על הסכמתם למעצר. בחלוף תשעה חודשים, ומשלא הסתיים משפטם של המשיבים, הגישה המבקשת לבית משפט זה, בקשה להארכת מעצרם של המשיבים ב-90 ימים. במסגרת זו, הורה בית המשפט בבש"פ 6544/06 (כב' השופט א' א' לוי) על מעצרם של המשיבים 1, ו-6-3,

לאחר שנתקבלה הסכמתם למעצר, כאשר ביחס למשיב 2, הורה בית המשפט על מעצרו ל-90 ימים לאחר קיום דיון בנושא. בקשה לעיון חוזר שהגישו המשיבים 4-3 בנוגע להחלטה למעצר עד תום ההליכים נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי (ב"ש 3075/06, כב' השופט ר' שפירא). בחלוף 90 ימים נוספים והמשפט עודו באיבו, הגישה המבקשת ביום 6.11.06 בקשה שנייה להארכת מעצרם של המשיבים ב-90 ימים או עד למתן פסק דין בעניינם, מיום 14.11.06. מעצרם של המשיבים 5,1 ו-6 הוארך ביום 6.11.06 בהסכמת באי כוחם (בש"פ 9103/06, כב' השופט ס' ג'ובראן). ביום 28.11.06 האריך בית משפט זה את מעצרם של המשיבים 3,2 ו-4 ב-90 ימים נוספים לאחר שקיים דיון בבקשה.

3.

בבקשתה להארכת מעצרם של המשיבים בפעם השלישית, מציינת המבקשת, כי מסוכנותם של המשיבים, הנלמדת מטיב העבירות המיוחסות להם, ומנסיבות ביצוען, מחייבת נקיטת אמצעים חריפים לשם הבטחת שלום הציבור מפניהם. עוד מוסיפה המבקשת, כי העונש החמור הצפוי למשיבים, אם יורשעו בעבירות המיוחסות להם, מקים חשש להימלטותם מן הדין, דבר שהוא, כשלעצמו, מחייב את המשך מעצרם עד שתינתן ההכרעה הסופית במשפטם. בנוסף טוענת המבקשת, כי חרף מורכבותו של התיק וריבוי הנאשמים והעדים שבו, עשה בית המשפט המחוזי מאמץ ניכר לזרז את שמיעתו, ככל שהדבר התאפשר, וקבע מועדים רבים וסמוכים לשמיעת ההוכחות. בהקשר זה מציין בא כוח המשיבה, כי לאחר שבדיון שנערך בבית המשפט קמא ביום 5.2.07 העידו 5 עדים, מגיע מספר העדים אשר העיד בתיק עד כה, בסך הכל, ל- 50 עדים. לדעת בא כוח המשיבה, משקבועים בתיק זה עוד 12 מועדים לשמיעת ראיות, סביר כי באלה יהיה די כדי לשמוע את כל העדים ולסיים את הדיונים בתיק. ביחס לטענותיהם של חלק מן המשיבים כי חל שינוי במצב הראיות בתיק באופן שיש בו כדי להצדיק את שחרורם לחלופת מעצר, סבורה המשיבה, כי אין מנוס מלפעול על פי ההליך המקובל של בקשה לעיון חוזר, כשם שנקטו המשיבים 4-3, תחת העלאת טענה זו בדיון בפני בית המשפט העליון.

4.

בתגובה לבקשה, טוען בא כוח המשיב 2, כי לאחר שבתשעת החודשים הראשונים נשמעו רק 9 עדים, עומד מספר העדים שנשמעו עד כה, לאחר שתי הארכות מעצר, על 56 עדים, זאת כאשר בכתב האישום מצוין שמם של 111 עדי תביעה. לדידו של בא-כוח המשיב 2, מורכבותו של המשפט מובילה למסקנה הברורה כי יידרשו לפחות עוד שנתיים על מנת לסיים את הדיונים, ובדבר יש כדי להטות את נקודת האיזון לטובת שחרורו של המשיב 2 ממעצר. הסניגור מבקש לבדל את המשיב 2 מיתר המשיבים, כשהוא מצביע על הראיות הקיימות נגדו, ובעיקר על עדותו של סמי, שהיה לעד מדינה בפרשה. לדעת הסניגור, בבואו לשקול בקשה להארכת מעצר, מוטלת על בית המשפט החובה לבחון את האפשרות כי חל שינוי במצב הראיות בתיק.

הסניגור מצביע על כך ששמו של המשיב 2 לא הועלה על-ידי סמי עצמו, אלא הוזכר לראשונה על-ידי המשטרה, דבר שהיה בו משום חשיפתו של פרט מוכמן. בנוסף, מצביע הסניגור על כך שהמשיב 2 היה היחיד

שלא נצפה בקיוסק, בזירת האירוע וברכב, על-ידי מי מעדי התביעה. לדידו, משהראיה המרכזית נגד המשיב 2 הינה עדותו של סמי, ומשמחומר הראיות שהוגש עולה כי שמו של המשיב 2 לא הועלה על-ידי סמי, "נופלת" הראייה המרכזית בתיק. לאור הדברים האלה, סבור הסניגור, אין לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה להארכת מעצרו של המשיב 2 ב-90 ימים נוספים. לבסוף, סבור בא כוח המשיב, יש מקום שבית משפט זה יורה על עריכתו של תסקיר מעצר שיבחן את מידת מסוכנותו של המשיב 2. במידה וייקבע כי מן המשיב 2 עולה מסוכנות לשלום הציבור, טוען הסניגור, יסכים להארכת המעצר.

5.

גם בא כוח המשיבים 4,3 ו-6 סבור כי אין כל סיכוי שהמשפט יסתיים במסגרת הארכת המעצר המבוקשת וכי לאור התמשכות המשפט הגיעה השעה לבחון אפשרות שחרור לחלופת מעצר. במסגרת זו הוא מציע כי המשיבים יורחקו מחיפה או כי ייעשה שימוש באיזוק אלקטרוני. ביחס למשיב 6, טוען הסניגור, כי הוא כלל לא ידע על העובדה שסמי נתבקש להביא אקדח לזירה. לדידו, לא ניתן להטיל על המשיב 6 אחריות למות המנוח, בלא שהיה מודע לעצם הבאת האקדח, לא כל שכן להאריך את מעצרו בפעם השלישית. לדידו, אין ללמוד הרבה מדחיית הבקשה לעיון חוזר שהגישו המשיבים 4-3 לבית המשפט המחוזי, היות ונקודת האיזון וההגנה על הזכות לחירות, כשנדון עיון חוזר בהחלטה בדבר מעצר עד תום ההליכים, מצויה במקום שונה ביחס למצב שבו נדונה בקשה להארכה שלישית של מעצר עד תום ההליכים.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, וכן בחומר שהוגש לבית המשפט במהלך הדיון, מצאתי כי יש מקום להיעתר לבקשת המדינה להארכת מעצרם של המשיבים. על-פי סעיף 21 (ב) לחוק המעצרים, בבואו להכריע האם להורות על הארכת מעצרו של נאשם עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, שומה על בית המשפט לבחון האם בידי התביעה "ראיות לכאורה להוכחת האשמה". קיומן של ראיות לכאורה, הוא, איפוא, תנאי סף אשר נדרש ביחס לכל אחת מעילות המעצר המנויות בסעיף 21(א) לחוק המעצרים. עם זאת, במסגרת הדיון בבקשה להארכת מעצר, על-פי סעיף 62 לחוק המעצרים, בית המשפט אינו שב ובוחן מחדש קיומן של ראיות לכאורה, זאת משנקודת המוצא בשלב זה של הדיון, היא כי מתקיימים תנאי הבסיס לצורך מעצר, משמע כי מתקיימת אחת או יותר מעילות המעצר וכי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמה (ראו: בש"פ 4655/05 מדינת ישראל נ' בן דרור , תק-על 2005(2), 1651 (להלן: עניין בן דרור ); בש"פ 5998/03 מדינת ישראל נ'

אלימלך , תק-על 2003(2) 3291; בש"פ 825/98 מדינת ישראל נ' דחלה , פ"ד נב(1) 625 (1998); בש"פ 2067/91 מדינת ישראל נ' חוואג'ה , תק-על 91(2), 650). דרך המלך במקרה שבו אירעו התפתחויות ראייתיות אשר יש בהן, לדעת ההגנה,

כדי לנגוס בראיות התביעה, באופן שעשוי להאיר באור אחר את שאלת מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים, היא פניה לבית המשפט אשר קיבל את ההחלטה הראשונית בדבר המעצר, בבקשה כי יעיין מחדש בהחלטתו, על פי סעיף 52(א) לחוק המעצרים (ראו בש"פ 3956/99, מדינת ישראל נ' חדיף , תק-על 99(2), 1008 (להלן: עניין חדיף )). בפסיקה הוכר בכל זאת חריג לכלל זה, המאפשר בחינת התשתית הראייתית גם שלא בדרך של עיון חוזר. זאת, במקרה שבו הבסיס הראייתי אשר הוביל למעצר הראשוני נשמט לחלוטין, עד כי הוא הופך לכלי ריק. במקרה שכזה אין לייחס עוד כל משקל לתשתית הראייתית אשר הובילה למעצר, ונדרשת בחינה מחודשת של חומר הראיות (ראו עניין בן דרור ; עניין

חדיף ; בש"פ 4191/93 מדינת ישראל נ' גולדין , תק-על (3)93

804).

7.

הנחת היסוד בדבר קיומן של ראיות לכאורה בענייננו, נעוצה במקרה הנוכחי, בהחלטה על מעצר המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם, שניתנה בהסכמתם. נכון

הוא הדבר, כי הסכמתם של המשיבים 4-3 ניתנה תוך שמירה על זכותם לפנות בכל עת בבקשה לעיון חוזר. עם זאת, בקשתם לעיון חוזר נדחתה, כאמור, על-ידי בית המשפט המחוזי בחיפה והערר שהגישו על החלטה זו לבית משפט זה, נדחה אף הוא על-ידי כב' השופט ד' חשין בבש"פ 8233/06 צ'פאנה נ' מדינת ישראל , תק-על 2006(4), 1476. בהחלטתו של בית משפט זה בערר, קבע השופט חשין מפורשות כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס עילת מעצרם של המשיבים 4-3.

בחינה ראשונית של חומר הראיות שהוגש על ידי הסניגורים במסגרת הדיון בפניי, אינה מביאה למסקנה כי חל כרסום בתשתית הראייתית אשר הובילה למעצר עד תום ההליכים ולשתי הארכות המעצר, באופן המצדיק את שחרורם ממעצר. בא כוח המשיב 2 טוען כי המשיב 2 לא היה מעורב בפרשה, וכי שמו לא הועלה על-ידי עד המדינה, כי אם הוזכר לראשונה על-ידי חוקרי המשטרה. מבלי לקבוע מסמרות בעניין, לא ניתן להגיע למסקנה זו אך מן החומר שהגיש, ומטענותיו האחרות אשר נטענו ללא שהובא חומר לביסוסן. במצב דברים זה, אם סבור המשיב 2 כי יש מקום לשחררו עקב שינוי משמעותי בחומר הראיות, באפשרותו לפנות לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר. הוא הדין ביחס למשיב 6. בא כוחו טען בפניי כי לא היה מודע למטרת נטילת הנשק. בית משפט זה, שחומר הראיות בכללותו אינו מונח בפניו, אינו יכול לבחון שאלה זו באופן מעמיק, ועליה להתברר בהליך העיקרי, כאשר בית המשפט שומע עדים ומתרשם מהם כמו גם מן הראיות האחרות שבפניו. קביעה זו נכונה שבעתיים כשמדובר בבקשה להארכת מעצר, זאת בשונה מערר על בקשה לעיון חוזר בהחלטה על מעצר עד תום ההליכים. גם במקרה זה, באפשרות המשיב 6 להגיש בקשה לעיון חוזר לבית המשפט המחוזי, אם הוא סבור שחל כרסום משמעותי בתשתית הראייתית שעל בסיסה הוחלט על מעצרו.

8.

בהיעדר בחינה מחודשת של התשתית הראייתית, על בית משפט זה, בבוחנו את שאלת הארכת מעצרם של הנאשמים ב-90 ימים נוספים, לערוך איזון בין מכלול הנסיבות הקשורות לניהול המשפט ולהתמשכות ההליכים, לבין המסוכנות הצפויה עקב שחרור הנאשמים ממעצר. למלאכה זו אפנה כעת.

בית המשפט מוצא עצמו שוב ושוב מתלבט בשאלת האיזון בין האינטרס הציבורי להגנה על שלום הציבור מפני מסוכנותם של נאשמים המואשמים בעבירות חמורות, לבין חזקת החפות העומדת לנאשמים עד להרשעתם בדין. מצוות המחוקק מחייבת את בית המשפט להורות על הארכת המעצר ב-90 ימים מכוח סעיף 62 לחוק המעצרים, רק במקרים חריגים, וכי במקרה הרגיל ישוחרר העציר בחלוף תשעה חודשים. עם זאת, לא ניתן להתעלם ממורכבותם של התיקים עבי הכרס המונחים לפתחם של בתי המשפט שלדיון, מריבוי העדים ומריבוי הסניגורים, דבר המביא בהכרח להתמשכות ההליכים בתיקים אלה כך שביותר ויותר תיקים, אין מנוס אלא להיזקק לחריג שבסעיף 62. תופעה זו, חרף הקשיים שהיא מעוררת, הופכת בתיקים מסוימים, ובעיקר במורכבים שבהם, לבלתי נמנעת. עם זאת, ככל שחולף הזמן, מוטלת על בית המשפט החובה לשוב ולבחון את האיזון שבין שאלת המסוכנות לבין זכותו של הנאשם לחירות, שמשקלה הולך וגובר במהלך האיזונים, ולתת את הדעת לפרק הזמן הארוך שבו יושב הנאשם במעצר, בטרם הורשע.

המשיבים בענייננו מצויים במעצר פרק זמן ארוך של 15 חודשים, ועל אף מאמציו של בית המשפט לקדם את קצב שמיעת העדים, חרף יומנו העמוס, רשימת העדים עודנה באמצעה וסופו של המשפט לא נראה קרוב. עם זאת, אין להתעלם מן העובדה שהתארכות ההליכים, ובעיקר האיחור הניכר בשמיעת הראיות, נובעת בחלקה מהתנהלותם של המשיבים, אשר שבו וביקשו דחיות וביטולי דיונים, דבר שעליו עמד בית משפט זה בהחלטות קודמות.

9.

לצד עובדת שהייתם הממושכת של המשיבים במעצר, יש לתת את הדעת למסוכנות הרבה הגלומה במעשים החמורים המיוחסים להם. בהקשר זה ייאמר, כי בשאלת המעצר אין מקום להבחנה בין מי שביצע את המעשה בעצמו למי שהייתה להם מעורבות משמעותית במעשה אך לא "לחצו על ההדק". התוצאה הקטלנית שנגרמה באירוע זה, על-פי כתב האישום, הייתה סופה של שרשרת של פעולות נפסדות שכל אחת מהן היוותה נדבך חשוב בדרך לתוצאה הסופית. המסוכנות משתקפת, אם-כן, מן המעשים המיוחסים לכל אחד מן המשיבים.

10.

באיזון שבין השיקול התומך באי החזקתם של המבקשים במעצר בטרם הורשעו, במיוחד לאור התמשכות ההליכים, לבין השיקול בדבר רמת המסוכנות הנשקפת מחומרת העבירה המיוחסת למשיבים, ידו של זה האחרון על העליונה. האלימות במועדונים הפכה זה מכבר לשגרה, וחדשות לבקרים מתקבלים דיווחים על שימוש בסכינים ובסוגים אחרים של נשק במהלך בילוי, בלא הנד עפעף. על פי המיוחס להם, המשיבים בענייננו הגדילו לעשות, ומצאו כי הדרך להשיב על ה"פגיעה" בכבודם עקב הדרישה כי יעזבו את המועדון לאחר הקטטה, הינה שימוש בנשק חם נגד מבלים תמימים. המסוכנות הינה, אם-כן, אינהרנטית למעשים ולנסיבות ביצועם. במצב דברים זה, ולנוכח מכלול השיקולים שהוזכרו, אין מקום לשחרר את המשיבים לחלופת מעצר משאין בחלופה שכזו כדי לנטרל את מסוכנותם של המשיבים.

לא מצאתי גם להורות על הגשתו של תסקיר מעצר בעניינו של המשיב 2, כשם שביקש בא כוחו. התכלית העיקרית של התסקיר מטעם שירות המבחן, מתבטאת בבחינה ובבדיקה של נושאים שבית המשפט מתקשה בדרך-כלל לבדוק, ובכלל זה נסיבותיו האישיות של הנאשם והאפשרות לשחררו לחלופת מעצר (ראו בש"פ 1039/07 מדינת ישראל נ' אבוקרינאת (טרם פורסם, 11.2.07); בש"פ 7047/04 אלעאסם נ' מדינת ישראל , תק-על 2004(3) 1249). נסיבות המקרה דנן וחומרתן הרבה של העבירות המיוחסות למשיבים, מייתרת את הצורך בשירותיו של שירות המבחן, משעמדתי היא כי לעת עתה, אין בכוחה של חלופת מעצר לאיין את המסוכנות החמורה הנשקפת מן המשיבים, לרבות מן המשיב 2.

אשר על-כן, אני מורה על הארכת מעצרם של המשיבים ב-90 ימים, מיום 12.2.07 או עד למתן פסק דין בת.פ.ח 2071/05 בבית המשפט המחוזי בחיפה, לפי המוקדם.

11.

בשולי הדברים אוסיף, כי לצערי, טיוטה ראשונית ובה תיאור חלקי של העובדות הנוגעות לפרשה זו, מצאה בטעות את דרכה לאתר בתי המשפט באינטרנט בשעות הערב של יום 11.2.07. מדובר בתקלה טכנית שנפלה כפי הנראה בהפעלת מערכת המחשוב של בית משפט זה, ואין לי אלא להצר על כך, ולקוות כי תקלות מסוג זה לא יישנו.