בש"פ 825/98 מדינת ישראל נ. מחמוד דחלה

ביום 11.2.98, הוריתי על הארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים כפי שביקשה המדינה. להלן הנימוקים להחלטתי:

1.נגד המשיב הוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת כתב אישום (ת.פ. 502/97), לפיו מיוחסת לו עבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, בכך שדקר למוות - יחד עם אחר - את המנוח סאלח דיב סלאמה (להלן: המנוח).

עם הגשת כתב האישום נתבקשה החזקת המשיב במעצר עד תום ההליכים; ובית המשפט נעתר לבקשה והורה - ביום 4.6.97 - בהתאם.

2.ביום 7.1.98 - לאחר שמיעת 18 מ- 25 עדי התביעה - הגיש ב"כ המשיב בקשה לעיון חוזר במעצרו של שולחו. בקשה זו היתה נעוצה בטענה, כי במהלך שמיעתם של עדי התביעה חל כרסום ממשי בתשתית הראייתית הלכאורית, שעמדה בבסיס ההוראה בדבר החזקת המשיב במעצר עד תום ההליכים; וכי כרסום זה - משמיט את הבסיס מתחת לקיומה של "ראיה לכאורה", שבלעדיה אין קיום למעצר.

טענה זו ביסס ב"כ המשיב על ניתוח והערכה של עדויות עדי התביעה, בכלים, על פי אמות מידה ובדרך, שלפיהם נבחן ונקבע כוחן הראייתי של עדויות לצרכי הכרעת הדין, לאמור: תוך מתן הדעת למהימנותן ולמשקלן הראייתי. לשיטה זו, יש להבחין: בין המשמעות של "ראיות לכאורה" לענין המעצר, בשלב שלפני הבאת הראיות בפני בית המשפט; לבין משמעותה של דרישה זו בשלב שלאחר שהראיות העקריות של התביעה כבר נשמעו. בשלב הראשון - נבחנות הראיות "על פניהן", מבלי ליתן את הדעת לשאלות של מהימנות ומשקל; בעוד שבשלב השני - ניתנת הדעת לשאלות האמורות. הבחינה בשלב הראשון - הינה בחינה "חיצונית" ו"כמותית" בעיקרה; כאשר הבחינה בשלב המאוחר - לאחר שמיעת ראיותיה העיקריות של התביעה - הינה, בעיקרה, "פנימית" ו"איכותית".

3.בינתיים הגיע המועד להארכת המעצר, 13.2.98. משהגישה התביעה את בקשת ההארכה שבפני, זנח ב"כ המשיב - בעידודו של בית המשפט לטענתו - את הבקשה לעיון חוזר; והודיע, כי בדעתו להעלות את הטענות שעמדו בבסיסה של אותה בקשה במסגרת התנגדותו לבקשת ההארכה.

ב"כ התביעה מתנגדת לצעדו זה של ב"כ המשיב; ולשיטתה, אין מקום להתיר למשיב לטעון במסגרת הבקשה להארכת המעצר, טיעון שמקומו - ככל טיעון הנעוץ בשינוי נסיבות - בהליך של עיון חוזר.

4.עמדת התביעה מקובלת עלי. ככלל, הליך של הארכת מעצר אינו מיועד לבחון טענה של כרסום בתשתית הראייתית העומדת בבסיס הוראת המעצר, מכוח שינוי נסיבות; ואנכי לא מצאתי הצדקה לסטות במקרה דנא מכלל זה.

בקשה להארכת מעצר, כשמה כן משמעותה: בעקרון, אין היא מדברת במעצר "חדש", שעל המבקש הנטל להוכיח כי נתמלאו תנאיו הבסיסיים, לאמור: כי קיימות "ראיה לכאורה" ו"עילת מעצר"; אלא - ב"הארכה" של "תקופת מעצר", שהתנאים הבסיסיים להטלתו כבר נבחנו ונמצא כי נתקיימו.

במסגרתה של בקשה להארכה, יש לדון, איפוא, בעקרון, אך ורק ב"הארכה"; כשנקודת המוצא היא שהמעצר גופו עומד על מכונו לאמור: שתנאיו הבסיסיים נתמלאו. לתקיפת העמידה בתנאיו הבסיסיים של המעצר, קבועים הליכי הערר והעיון החוזר; כאשר האחרון מתאפיין בכך שהעילה לקיומו נעוצה, ככלל, ב"שינוי נסיבות".

מעצר מכוחה של "הארכה", כפוף גם הוא, כ"מעצר ראשוני", להליך של עיון חוזר; ובמסגרתו של הליך כזה, נבחנות ההשלכות שיש ל"שינוי נסיבות" על העמידה בתנאיו הבסיסיים של המעצר, כאילו המדובר ב"מעצר ראשוני".

בקשה לעיון חוזר, מתבררת, כידוע, בפני הערכאה "המקורית" שהורתה על המעצר; וההחלטה הניתנת לגביה, נתונה לערעור ואף לערעור שני. הקפנדריה שמבקש ב"כ המשיב לעשות על ידי קיום "עיון חוזר" במסגרת "בקשה להארכת מעצר", משבשת את סדרי הדין ועלולה לקפח את הנאשם, אם עמדתו תידחה.

5.במצב דברים זה, אדון בבקשה להארכת המעצר בתור שכזאת; כאשר את הטענות בדבר ערעור הבסיס הראייתי הדרוש לעמידה בתנאי המעצר, יש להביא, מחדש, בפני בית המשפט שידון בבקשה לעיון חוזר, על רקע ההערות שתפורטנה להלן.

אכן, אפשר שתהיינה נסיבות, שבהן תהיה הצדקה לסטות מסדר הדין הרגיל ולדון בטענות כנגד קיומה של התשתית הראייתית להחזקה במעצר, במסגרת התנגדות לבקשה להארכתו, כגון: במקום שסמוך מאד למועד הדיון בבקשת הארכה, מתברר כי נשמט לחלוטין הבסיס הראייתי למעצר; ומן הדין לדון בשחרורו של הנאשם העצור לאלתר . מצב דברים כזה, לא נוצר במקרה שבפני: לא התרחש במקרה דנא אירוע יוצא דופן המקעקע את התשתית הראייתית העומדת בבסיס המעצר; ובחינת הטענות הקונקרטיות שמעלה ב"כ המשיב, אינה זועקת לבירור על אתר.

הדיון במשפטו של המשיב התנהל עד כה בקצב סביר, בהתחשב בעומס המעיק על בית המשפט המחוזי; והמשכו קבוע ליום 23.2.98 לסיום פרשת ההגנה ולסיכומים.

הנסיבות שבהן בוצעה העבירה נושא האישום - רצח בדקירות סכין, במהלכה של תקיפה שבה תוקפים שניים את המנוח כשהוא ניצב מולם לבדו, על רקע של סכסוך בין פלגים יריבים בכפרם - מציבות בסיס ל"מסוכנות" בוטה לבטחון הציבור; ובדין מצא בית המשפט המחוזי, שיש בהן כדי לשלול חלופת מעצר.

עוצמת ה"מסוכנות" לבטחון הציבור לא רפתה בשל חלוף הזמן; ואף הראיות שכבר נשמעו לא נטלו מעוצמתה. באיזון שבין ההצדקה להחזקת המשיב במעצר מעבר לתקופה שקובע החוק, לבין זכותו לחירות - עדיין יד ה"מסוכנות" על העליונה.

6.בכך יכולתי לסיים את החלטתי. ברם, בהתחשב בכך כי ב"כ העורר הציג טיעון מלא בדבר השלכת הכרסום שחל - לדעתו - בחומר הראיות, על המשך החזקת שולחו במעצר וטיעון זה יעמוד בפני בית המשפט בעיון החוזר, רואה אני להוסיף בהקשר זה את הדברים הבאים.

כפי שקבעה ההלכה הפסוקה - ראו: פסק דינו של הנשיא ברק בפרשת זאדה (בש"פ 8087/95, נ(2) 133) - משמעותה של "ראיה לכאורה" כתנאי להחזקתו של נאשם במעצר עד תום ההליכים היא: תשתית ראייתית לכאורית המקימה "סיכוי סביר" להשגת הרשעה. אופיו של המבחן לקיומה של ראיה כאמור, נגזר מן התיבה "סיכוי סביר", המבטאת את משמעותה. בתור שכזה, זהו מבחן מיוחד במינו, השונה מן המבחנים הנוהגים לענין קיומה של "ראיה לכאורה" בתום פרשת התביעה - בהקשר לטענה של "אין להשיב לאשמה" - ולענין קיומה של "ראיה מספקת" לביסוסה של הרשעה בתום הדיון כולו.

לענינה של "ראייה לכאורה" בהקשר לטענה של "אין להשיב לאשמה", המבחן הוא מבחן "חיצוני"

של ראיות התביעה "על פניהן", מבלי ליתן את הדעת לשיקולי מהימנות ומשקל; פרט למקרים נדירים, שבהם חוסר המהימנות זועק מן הראיה ונוטל ממנה לחלוטין

את כוחה בתור שכזאת. ואילו לעניינה של "ראיה מספקת" לביסוסה של הרשעה, עומדים שיקולי מהימנות ומשקל בראש מעייניו של בית המשפט; כאשר על פי טיבו, המדובר במבחן "פנימי" היורד ליכולת לסמוך על הראיות מימצא מרשיע.

שונים פני הדברים תכלית שינוי כאשר מדובר במבחנה של "ראיה לכאורה" לענין מעצרו של נאשם. כאן, מככב, כאמור, ה"סיכוי הסביר" להשיג הרשעה; ודי לו ל"סיכוי" זה שימצא ב"מיתחם הסבירות" כדי לבסס החזקה במעצר עד תום ההליכים. מבחנו של ה"סיכוי" בהקשר זה, הוא, מטבע הדברים, מבחן אוביקטיבי משולב של כמות ואיכות גם יחד; כאשר היחס בין הגורם ה"כמותי" (המאפיין את המבחן הנוהג בשלב של "אין להשיב לאשמה") לבין הגורם ה"איכותי" (המאפיין את המבחן הנוהג לענין ההרשעה בתום הדיון) עשוי

להשתנות בהתאם לשלב הדיון. עם זאת, ככלל, בכל שלבי הדיון - ולא רק בשלב שלפני הבאת הראיות - הבכורה נתונה לגורם הכמותי; כאשר להיבט האיכותי יש משמעות-של-ממש, רק בנסיבות מיוחדות שבהן יש בכוחו לא רק להעיב על המתחייב מן ה"כמות" ולצמצם את סיכויי ההרשעה על פיה, אלא להוציא סיכויים אלו אל מחוץ למיתחם הסבירות.

ייחודו של המבחן נעוץ בכך, שתוצאותיו מבטאות "הערכה מסתברת" של "סיכוי", להבדיל מ"קביעה קונקרטית מעשית" של משקל ראייתי, דוגמת המבחנים הנוהגים לענין הטענה של "אין להשיב לאשמה" או לענין קיומה של ראיה מספקת להרשעה בתום הדיון. שני המבחנים האחרונים, בוחנים את כוחה של התשתית הראייתית "בפועל" ; בעוד שהמבחן המיוחד של "ראיות לכאורה" למעצר עד תום ההליכים, בוחן את כוחה "בכוח" . הראשונים שואלים מה "יש" בה עתה; בעוד שהאחרון מתמקד במה ש"טמון" בה לעתיד.

אשר על כן, לתוצאותיו של מבחן ה"סיכוי הסביר" להרשעה, יש השלכה מעשית אך ורק לענין ההחזקה במעצר; ואין להן - ולא צריכה להיות להן - השלכה במישור הדיון בכתב האישום.

הדרישה של "ראיה לכאורה" כתנאי להחזקת נאשם במעצר, מיועדת להבטיח שחירותו של אדם לא תישלל ממנו, בשל עצם הגשת כתב האישום נגדו; והיא משמשת לבית המשפט אמצעי של פיקוח על עמדת התביעה בהקשר זה. זהו פיקוח על "החזקה במעצר"; ולא פיקוח על "הגשת כתבי אישום", או על הרשעה לפיהם.

במצב דברים זה, אין זה בלתי אפשרי, שבית המשפט ימצא שאין בראיות התביעה די כדי להקים "סיכוי סביר" להרשעה, בכל הקשור למעצרו של הנאשם; ויחד עם זאת - ימשך משפטו של אותו נאשם, הוא יחויב להשיב לאשמה והתביעה תוכל לבקש עם סיומו של המשפט את הרשעתו בדין. זאת, משום: שהערכת "הסיכוי

-להשיג-הרשעה" נעשית במישור "אחר", שונה מן המישור שבו מוערכות ראיות התביעה בפועל במהלכו של הדיון הפלילי; כאשר תכלית ההערכה מצומצמת להבטחה, שחירותו של נאשם לא תיפגע אלא אם כן קיים סיכוי סביר להרשעתו על פי חומר הראיות שברשות התביעה.

אכן, הקביעה ש"אין ראיות לכאורה" למעצר - בכל שלב של ההליך - צריכה להעמיד את התביעה על המשמר; וראוי לה שתחזור ותבחן שמא לוקות ראיותיה ב"חסר", או שמא מהימנותן "תולה על בלימה". ברם, כאמור, אין בקביעה זו, כשלעצמה, כדי למנוע את המשך קיום הדיון על פי אותן ראיות; כאשר התביעה מאמינה, שבסופו של דיון יהיה בהן די כדי לבסס הרשעה על פי המבחן הקונקרטי שבו נבחנות הראיות בסופו של דיון.

מבחן מיוחד זה לענין המעצר, אינו משתנה בשלבי הדיון השונים: הוא חל גם בשלב שלפני הגשת ראיות התביעה וגם בשלב שלאחר הגשתן; ובמקום שחל כירסום בראיות התביעה במהלך הדיון - אין מניעה לפנות לבית המשפט בבקשה לעיון חוזר בקיומה של "ראיה לכאורה" לנוכח "שינוי הנסיבות".

כאמור, כעקרון, השמטת הבסיס מתחת לקיומה של "ראיה לכאורה" לענין המעצר, אינה שוללת את האפשרות שבית המשפט יקבע שעל הנאשם להשיב לאשמה ואף ירשיענו בסופו של דיון באישום המיוחס לו. אשר על כן, אין לחשוש מ"התנגשות" או מ"סתירה" בין הערכת ה"סיכוי-הסביר-להשיג-הרשעה" לענין המעצר, לבין קיומה של ראיה לכאורה המחייבת מתן תשובה לאישום, או של ראיה מספקת לביסוס הרשעה בסיומו של הדיון.

אין באמור לעיל משום חידוש, והדברים נגזרים, לשיטתי, מעמדת הרוב בפרשת זאדה הנ"ל, כפי שבאה לכלל ביטוי בפסק דינו של הנשיא ברק, בו נאמר, בין היתר, כדלקמן:

"..."ראיה לכאורה" היא איפוא ראיה אשר טמון בה פוטנציאל ראייתי ... בעוד שראיה "רגילה" נבחנת בסיום ההליך השיפוטי, מתוך הסתכלות מן ההווה אל העבר, הרי הראיה "לכאורה" נבחנת בתחילת ההליך השיפוטי או במהלכו, מתוך הסתכלות מן ההווה אל העתיד. הערכתה מבוססת על הסיכוי הטמון בחיק העתיד ... מהותה של הראיה לכאורה היא איפוא בפוטנציאל ההוכחתי הטמון בה" (עמ' ..14); ובהמשך:-

"נקודת המבט של השופט המכריע בשאלת המעצר עד תום ההליכים היא כוללת ... אין עליו לצמצם עצמו לחומר הראיות המפליל בלבד. עליו לפרוש לפניו את מלוא התשתית הראייתית ... על יסוד בחינה כוללת זו עליו להשתכנע כי חומר החקירה הכולל מקים סיכוי סביר להוכחת האשמה ... ההסתכלות הכוללת ... אינה מכריעה במהימנותם של העדים.

הכרעה זו נעשית בהליך הפלילי העיקרי. אין מקומה בהליך הביניים שעניינו מעצר הנאשם עד תום ההליכים נגדו ... עם זאת, הבחינה הראייתית אינה טכנית ... בית המשפט בוחן את השאלה, אם מתוך מכלול חומר החקירה ניתן יהיה לשלוף בסוף ההליך השיפוטי תשתית עובדתית מרשיעה ... בית המשפט צריך לבחון עניינית אם מתוך מכלול חומר הראיות ובסיום ההליך השיפוטי יהא בכוחה של עדות זו, בהשתלבותה ביתר הראיות, להעמיד סיכוי סביר להוכחת האשמה" (עמ' 148/9).

7.לאור כל האמור לעיל, נראתה לי בקשת ההארכה מבוססת, ועל כן, הוריתי על הארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים מיום 13.2.98 ועד ליום 12.5.98, או עד למתן גזר הדין בת.פ. 502/97 (מחוזי נצרת), הכל לפי המועד המוקדם יותר.