בש"פ 10223/05 מדינת ישראל נ. טוביה נדב

1.בפניי בקשה להארכת מעצר שלישית של המשיב בתשעים ימים. ביום 13.8.04 הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב כתב אישום המייחס למשיב עבירת רצח. לפי הנטען בכתב האישום, בין המשיב לבין אדם נוסף (להלן: המנוח ) התגלע סכסוך כספי על רקע עסקי. המשיב והמנוח קבעו להפגש בבית העסק של המשיב. במהלך הפגישה, ירה המשיב במנוח מטווח קצר שתי יריות שפגעו בראשו של המנוח. המנוח נפטר במקום. ממשיך כתב האישום וטוען, כי בסמוך לאחר מכן הזמין המשיב שירות גרר ובאמצעותו העביר את רכבו של המנוח ממקום בית העסק למקום אחר. את גופו של המנוח הוביל המשיב לאתר בניה בתל אביב.

2.עם הגשת כתב האישום הגישה המבקשת בקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים נגדו. באת כוח המשיב הסכימה לבקשה זו, ובית המשפט המחוזי הורה, ביום 1.11.04, על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.

3.אביא בקצרה את מצב ההליכים עד כה, כפי שאלו תוארו על ידי המשיבה בבקשה שהוגשה ועל ידי באי כוח הצדדים בדיון שהתקיים בפניי. ביום 11.10.04 התקיימה ישיבת הקראה. בכתב האישום הופיעו תחילה עשרים וחמישה עדי תביעה. אולם, בשלב מאוחר יותר ביקשה המבקשת לתקן את כתב האישום ולהוסיף שמונה עדי תביעה נוספים.

הדיון הראשון לשמיעת הוכחות התקיים רק ביום 14.4.05. זאת, בשל העומס על יומנו של בית המשפט. במועד זה נשמעו שלושה עדים. בדיון הוכחות שני שהתקיים ביום 21.4.05 נשמעו חמישה עדים נוספים. כן נקבעו מועדים נוספים לשמיעת יתר העדים. אולם מאחר שבשלב זה, בו טרם הושלמה שמיעת הראיות, היה המשיב מצוי במעצר כבר למעלה משמונה חודשים, הגישה המבקשת בקשה להאירך את מעצרו בתשעים ימים החל מיום 13.5.05. בקשה זו התקבלה, בהסכמת המשיב. דיון שלישי לשמיעת ראיות נקבע רק ליום 10.7.05. במועד זה נשמעו ארבעה עדים נוספים, ולמחרת נשמעו עדויותיהם של עוד שלושה עדים.

4.דיונים נוספים נקבעו, חלקם בוטלו. לבסוף נקבעו מועדי דיונים לתאריכים 17.11.05, 7.12.05 ו-8.12.05 לסיום שמיעת הראיות. ואולם, מאחר ששוב עמדה להסתיים תקופת הארכת המעצר, נאלצה המבקשת לפנות לבית המשפט לקבלת הארכה שניה בת תשעים ימים, החל מיום 11.8.05. בבקשתה להארכה שניה – שהוגשה ביום 1.8.05 – מציינת באת כוח המשיבה, כי:

"בתמצית ייאמר כי עד היום התקיימו חמישה מועדי הוכחות, בהם נשמעו שישה עשר עדי תביעה וכן הוגשו מוצגים בהסכמה. התיק קבוע להמשך לימים 16.11.05 ו-17.11.05."

מהבקשה עולה, וראוי להדגיש, כי כבר בבקשתה השניה צפתה המבקשת שיהיה צורך בבקשה שלישית, היא הבקשה שבפניי. עובדה זו עולה מהתאריכים שנקבעו להמשך שמיעת ההוכחות ואשר נזכרו בבקשה – 16.11.05 ו-17.11.05 – תאריכים החורגים מהתקופה שעבורה התבקשה ההארכה – תשעים ימים החל מיום 11.8.05 ועד ליום 8.11.08. ברם, על אף העובדה שבית המשפט שדן בתיק העיקרי קבע תאריכים המאוחרים מהתקופה של תשעים ימים שעבורם התבקשה ההארכה, לא התבקשה הארכה מעבר לתשעים ימים, בהתאם להגבלה הסטטוטורית הקבועה בסעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן - חוק המעצרים ).

5.כבר בשלב זה אבקש לציין את שידוע ונאמר לא אחת על ידי בית משפט זה. בית משפט הדן בתיק העיקרי אמור, בכפיפות לנסיבות מיוחדות וחריגות המונעות זאת, לקבוע את מועדי הדיונים בתוך התקופה של תשעה חודשים הקבועה בסעיף 61 לחוק המעצרים. למותר לציין, כי אין זה מן הראוי שבית המשפט הדן בתיק יקבע מלכתחילה מועדים החורגים, לא רק מהתקופה של תשעה חודשים, אלא החורגים מהתקופה המירבית להארכה של תשעים ימים הקבועה בסעיף 62 לחוק המעצרים. ברם, על אף שמצב זה אינו ראוי, אין בו, כשלעצמו, כדי לשלול את מתן ההארכה. עמד על כך כב' השופט א' גרוניס, בציינו:

"יש לזכור, כי סעיף 62 לחוק המעצרים מדבר על אפשרות שהמעצר יוארך "מעת לעת". משמע, נצפתה האפשרות שהמעצר יוארך יותר מפעם אחת. אף לא נקבעה תקרה למספרן של ההארכות, וגם לא נקצבה תקופה מירבית כוללת של המעצר. על כן, אפילו מתברר כי בתקופת ההארכה המבוקשת לא יסתיים המשפט, רוצה לומר יהא צורך בהארכות נוספות, אין בכך כדי להביא בהכרח לדחיית הבקשה להארכת המעצר (ראו, בש"פ 8038/02 מדינת ישראל נ' אלעוברה

(לא פורסם); בש"פ 634/04 מדינת ישראל נ' פרץ (טרם פורסם)). עם זאת ברור כי נתון זה, היינו שהמשפט לא יסתיים בתקופת ההארכה, יוביל במקרים מסויימים לסירוב לבקשה." (בש"פ 2637/04 מדינת ישראל נ' מחמוד מחאג'נה (אבו סמרה) ואח' (טרם פורסמה, ניתנה ביום 21.3.04))

ואמנם, גם במקרה דנן נעתר בית המשפט (כב' השופט א' רבילין) לבקשה להארכה שניה. זאת, על אף שכבר במועד הגשתה נצפה הצורך בבקשה להארכה שלישית שבפניי. בהחלטה מיום 4.8.05 קבע השופט ריבלין:

"...ראוי לזכור, כי בענייננו כמו במקרים רבים בהם מתעוררת השאלה הזו, המדובר הוא במי שעומד לדין באשמה של ביצוע עבירה חמורה, לאחר שבית-המשפט המוסמך בא לכלל מסקנה, כי קיימת מסוכנות של ממש לבטחון הציבור אם ישוחרר, ולאחר שבית-המשפט שוכנע כי נתקיימה תשתית ראייתית לכאורית המצביעה על אשמתו. עצם העובדה שניתן להעריך מראש כי יהיה קושי לסיים את המשפט בתוך התקופה המתבקשת, אין בה, כשלעצמה, כדי לשמש שיקול מכריע בשאלה אם להיעתר לבקשת המדינה – כל מקרה ונסיבותיו שלו. אמנם, מציאות זו מנוגדת ללשון חוק המעצרים, לרוחו, ולהלכות הפסוקות של בית-משפט זה בדבר ההגנה על זכויות נאשמים שחירותם נשללה במעצר. אך, במקרה זה, החומרה המיוחדת של העבירה – העבירה האולטימטיבית של נטילת חיי-אדם בכוונה תחילה והמסוכנות הנלמדת מנסיבות ביצועה מכריעים את הכף להיעתר לבקשת המדינה." (בש"פ 7357/05 מדינת ישראל נ' טוביה נדב

(טרם פורסמה, ניתנה ביום 4.8.05))

בית המשפט האריך אפוא את מעצרו של המשיב בשלושה חודשים על אף שבתוך פרק הזמן הזה לא צפויים היו ההליכים להסתיים. נגד עיני בית המשפט עמדה המסוכנות הרבה הנשקפת מהמשיב, מסוכנות הנלמדת מחומרת העבירה המיוחסת לו – רצח בכוונה תחילה.

6.הבקשה שבפניי מתייחסת לאותה ההארכה השלישית שנצפתה כבר לפני שלושה חודשים. בדיון שהתקיים בפניי, טענה באת-כוח המבקשת שאין מקום לשחרר את המשיב. לדבריה, מסוכנותו בעינה עומדת. חומרת העבירה המיוחסת לו, כמו גם נסיבותיה, מצביעות על הצורך בהמשך מעצרו, לטענתה.

בא-כוח המשיב טען בפניי שיש לשחרר את מרשו. לטענתו, ההליכים אינם עומדים להסתיים בקרוב, בשל הצורך לשמוע עדויות נוספות, לרבות עד מומחה שהוזמן מחוץ לארץ אשר יעיד בעניין טביעות האצבע שבחומר הראיות. כן טוען בא-כוח המשיב כי מרשו אינו מהווה סכנה כלשהי. מדובר באדם חולה, בן 77. באשר לחשש מפני שיבוש הליכי משפט, מציין בא-כוח המשיב כי חשש כזה אינו קיים כאשר מדובר בעדים מומחים. מכאן שגם עילה זו להמשך המעצר אינו מתקיים בעניינו.

7.לאחר העיון בבקשה ושמיעת טיעוני הצדדים בדיון שהתקיים בפניי, הגעתי לכלל מסקנה שמן הראוי לבקש תסקיר מעצר בעניינו של המשיב. כאמור לעיל, המשיב נעצר עד תום ההליכים בהסכמתו. משום כך לא הזמין בית המשפט בזמנו תסקיר מעצר. אכן, מהעבירה המיוחסת לו ניתן ללמוד על מסוכנותו. ברם, חומרת העבירה ונסיבות המעשים המיוחסים אינם אלא רכיב אחד בהערכת המסוכנות. לצד רכיב זה יש גם לבחון את הנסיבות האישיות הנוגעות לנאשם (בש"פ 5222/97 קופל פטשניק נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(4) 702 , 707-706). אכן, ככלל, בית המשפט הדן בהארכת מעצר אינו בוחן מחדש את נושא המסוכנות וקיומן של ראיות לכאורה, אלא נקודת המוצא הינה, כי הנסיבות אשר הצדיקו את המעצר מלכתחילה על מכונן עומדות (בש"פ 825/98 מדינת ישראל נ' מחמוד דחלה , פ"ד נב(1) 625). אולם המקרה דנן שאני, כפי שאפרט.

8.על בית המשפט הדן בהארכת מעצר לבחון אם חלוף הזמן ותקופת המעצר הארוכה בטרם ההכרעה הביאו לשינוי בנקודת האיזון הראויה בין אינטרס הציבור בהגנה מפני מסוכנותו של הנאשם לעומת האינטרס שלו לשחרור. אכן, התמשכות ההליכים – ועמם המשך מעצרו של הנאשם עוד בטרם הכרעת דינו – עשויה להטות את הכף לטובת שחרורו. תכלית זו עומדת ביסוד סעיף 61 לחוק, הקובע את אפשרות השחרור בנסיבות בהן הנאשם הוחזק במעצר לתשע חודשים ללא הכרעת דין.

יחד עם זאת, יש והסכנה הנשקפת מהנאשם מחייבת את המשך מעצרו מעבר לתשעה חודשים. תכלית זו עומדת ביסוד סעיף 62 לחוק, המסמיך את בית המשפט להורות על המשך המעצר, מעבר לתשעה חודשים (ראו: בש"פ 10297/05 איגור כץ נ' מדינת ישראל (טרם פורסמה, ניתנה ביום 9.11.05).

בחינה שכזו מחייבת בדיקה קונקרטית של המסוכנות הנשקפת מהנאשם הספציפי. גם כאשר הנאשם עומד לדין בגין עבירת הרצח, כפי שבענייננו, יש ובית המשפט הדן בהארכת המעצר יסיק שאין, בשל חלוף הזמן, מקום להמשך מעצרו של הנאשם בטרם ההכרעה (בש"פ 2970/03 מדינת ישראל נ' נעים נסראלדין (טרם פורסמה, ניתנה ביום 2.4.03).

ברם, במקרה דנן קיים קושי לבחון אם, בשל חלוף הזמן, חל שינוי בנקודת האיזון הראויה. כפי שציינתי לעיל, מסוכנותו של המשיב לא נבחנה בהחלטה המקורית לעצרו עד תום ההליכים. לפיכך, מבלי לקבוע בשלב זה כל עמדה בדבר, אני מורה אפוא לשירותי המבחן להכין תסקיר בעניינו של העורר, אשר יבחן הן את נושא המסוכנות והן את אפשרות חלופת המעצר.

שירות המבחן יגיש תסקיר בעניינו של המשיב, כאמור בסעיף 8, עד ליום 4.12.05. המשיב יישאר במעצר, כאמור בהחלטתי מיום 9.11.05, עד להחלטה בבקשה.