ע"א 1150/01 מדינת ישראל נ. עופר נמרודי

1.על המשיב הוגש בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כתב אישום המייחס לו, בשמונה אישומים, עבירות של ניסיון לקשירת קשר לביצוע רצח, הדחה בעדות, שיבוש מהלכי משפט, מרמה והפרת אמונים בתאגיד, הדחה בעדות בנסיבות מחמירות, הטרדת עד בנסיבות מחמירות, מתן שוחד והדחה בחקירה. לפי הנטען בכתב האישום, עבר המשיב את העבירות "על מנת למנוע מרשויות התביעה והמשטרה להביא לידי אכיפת החוק ולקושרו לעבירות" של האזנות סתר אסורות, שיוחסו לו בכתב אישום אחר. עם הגשתו של כתב האישום הנדון ביקשה המדינה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד סגן הנשיא א' אבן-ארי), בהחלטתו מיום 9.2.00, מצא כי לאישום הראשון - שעניינו הניסיון לקשירת קשר לביצוע רצח - "אין תשתית ראייתית לכאורית"; וכי אין "בעובדות האישום השביעי - [שעניינו הדחה בעדות במקרה מסוים - י' ט'] - כדי להוות בסיס למעצר". עם זאת, מצא בית המשפט שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמות המיוחסות למשיב בששת האישומים האחרים. על פי כל אלה קבע ש"קיים חשש סביר וממשי כי המשיב ישבש את הליכי המשפט וישפיע על עדים, כפי שהוא נהג בעבר --- במידה והוא ישוחרר ממעצרו בשלב הזה" וכי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופה למעצר. לפיכך ציווה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. עררו של המשיב על ההחלטה נדחה על ידי בית משפט זה (החלטת השופטת ד' דורנר, מיום 21.3.00, בבש"פ 1339/00 נמרודי נ' מדינת ישראל תקדין-עליון 2000(1) 88).

בשלב זה תיקנה המדינה את כתב האישום על ידי הוספת אישום תשיעי, המייחס למשיב עבירות של מתן שוחד, מרמה והפרת אמונים בתאגיד ורישום כוזב במסמכי תאגיד. לפי הנטען, עבר המשיב את העבירות סמוך לפני ריצוי המאסר שהושת עליו בגין הרשעתו בפרשת האזנות הסתר האסורות וכן בתקופת ריצוי העונש.

משלא נסתיימו ההליכים תוך תשעה חודשים האריך בית משפט זה את תקופת המעצר בשישים ימים (החלטת השופט א' מצא מיום 5.10.00 בבש"פ 6663/00). משלא נסתיימו ההליכים תוך תקופת ההארכה האריך בית משפט זה, בשנית, את תקופת המעצר בתשעים ימים נוספים (החלטת השופטת ט' שטרסברג-כהן מיום 27.11.00 בבש"פ 8353/00). גם בתקופת ההארכה השניה לא נסתיימו ההליכים ועתה מבקשת המדינה, שוב הפעם, להאריך את תקופת המעצר בתשעים ימים נוספים.

2.אפתח במושכלות ראשונים. "דברו הברור והמפורש של המחוקק בסעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- הוא כי נאשם שהיה נתון במעצר תשעה חודשים ומשפטו לא נגמר בהכרעת דין ישוחרר מן המעצר, את דברו יש לקיים ואין אנו רשאים לדוש אותו בעקב" (בש"פ 7833/99 מדינת ישראל נ' אלפקיר ואח' תקדין-עליון 1999(3) 585). "מצווה זאת - הבאה לקדש את זכותו של הנאשם העצור לחירות - עלינו לקיים, אלא אם כן קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את הארכת המעצר" (בש"פ 4150/99 מדינת ישראל נ' אמזלג

תקדין-עליון 1999(2) 23).

בכל דיון בדבר מעצרו של אדם נשקלות, זו לעומת זו, זכותו של היחיד לחירות וזכותו של הציבור להיות מוגן מפני רוע מעלליו של היחיד העבריין, לרבות הצורך למנוע שיבוש של הליכי המשפט. וכבר אמרתי ש"קשה מאד למצוא את הדרך הנכונה ללכת בה בין שני הקטבים המושכים כל אחד לעברו"; וכי "עלינו לקדש את זכותו של היחיד לחירות, אפילו הוא עבריין, אולם יש לקדש - לא פחות ואולי אף יותר - את זכותם של בני הציבור לחירות, החירות מן הפחד

שהיחיד העבריין ירע להם" (בש"פ 7914/99 מדינת ישראל נ' פלוני

תקדין-עליון 1999(3) 17). אולם, משחלפה תקופה של תשעה חודשים מיום המעצר והמשפט טרם הסתיים, "משקלם היחסי של האינטרסים הנגדיים הללו משתנה, באופן בולט, לטובת כיבוד זכות הנאשם שחירותו לא תיפגע למעלה מן המידה המוכתבת בסעיף [61 - י' ט'] שככלל היא המידה הראויה. חריגה ממנה מוצדקת רק במקרים שבהם כובד הסכנה הכרוכה בשחרור הנאשם ממעצרו וההתחשבות במכלול השיקולים האחרים, לרבות אופן ניהול המשפט עד כה והתחזית הקיימת לסיומו בעתיד הנראה לעין, מכריעים את הכף בבירור להצדקת המשך המעצר" (דברי השופט א' מצא בבש"פ 3669/97 מדינת ישראל נ' וליד אבו אחמד תקדין-עליון 1997(2) 68). השיקולים שהצדיקו את מעצרו של הנאשם מלכתחילה, לא תמיד כוחם יפה להצדיק את מעצרו אחרי שחלפו תשעה חודשים. גם מקום שהשיקולים עצמם תקפים, משקלם איננו כשהיה ( שם ). בשלב זה יש לחזור ולבחון אם עוצמת השיקולים שהצדיקו את המעצר מלכתחילה די בה כדי להצדיק את הארכת המעצר; העוצמה הנדרשת גוברת עם חלוף הזמן ועם כל הארכה נוספת (דברי השופטת ד' דורנר בבש"פ 7968/95 סרברו נ' מדינת ישראל פ"ד נ(5) 95, 98 והאסמכתאות שם; וראו גם בש"פ 3360/94 מדינת ישראל נ' אלון פ"ד מח(3) 518, 523).

יודגש כאן כי בכל פרק של תקופת המעצר יכול שמשקל זכותו של היחיד ומשקל זכותו של הציבור ישתנו, כל אחד מהם בפני עצמו וזה לעומת זה. לפיכך, על בית המשפט לחזור ולשקול זכויות אלה מחדש, עם כל בקשה להארכת תקופת המעצר, כפי שהן מונחות לפניו באותה שעה . למותר לומר כי לשם כך עליו להשקיף על התמונה הכוללת העולה מתוך הנתונים - ישנים עם חדשים - שהובאו לפניו, בזהירות וגם בשכל ישר.

3.תקופת מעצרו של המשיב התארכה כדי חמישה עשר חודשים. במהלכה נבחנו השיקולים השונים לענין מעצרו במספר החלטות של קודמי, שהזכרתי למעלה, שהאריכו את תקופות המעצר. איני רואה צורך לחזור ולעמוד על טעמיהן של ההחלטות ודייני שאומר כי לדעת כולם היתה הצדקה להאריך את המעצר רק עד שתסתיים שמיעת עדויותיהם של עדי המדינה, חמישה במספר, בשל החשש הממשי שהמשיב ינסה להשפיע עליהם אם ישוחרר. לא נמצא יסוד מספיק לחשש כזה לגבי עדי תביעה אחרים (שמספרם הוגדל עם תיקונו של כתב האישום ועומד היום על כ- 170).

על כך עמדה השופטת ד' דורנר בהחלטתה הנזכרת:

"אין להתייחס על-פי אותה אמת-מידה לכל 113 עדי-התביעה , רובם אנשי משטרה --- מסכימה אני עם הסניגור כי התגובה החד-משמעית כלפי אנשי הרשות גרמה להתרחקות מופגנת שלהם מכל קשר עם העורר [המשיב - י' ט'], ובדומה לשמשון לאחר שגולחו מחלפותיו סר כוחו מעליו כלפיהם. לעומת זאת, לא חל פיחות בעושרו של העורר. האמצעים הכספיים העומדים

לרשותו, בהצטרפם לרצונו למנוע את הרשעתו, שנסיבות העולות מחומר החקירה מלמדות עליו, יוצרים חשש של ממש שלא ניתן להסירו על-ידי חלופת מעצר, כי העורר, אם ישוחרר, ינסה להשפיע על חמשת עדי-המדינה, שעל עדויותיהם מבוסס עיקרו של כתב-האישום".

ומכאן מסקנתה כי:

"בנסיבות אלה, ובשימי לנגד עיניי כי מדיניות שיפוטית ראויה מחייבת להחזיק נאשם במעצר רק כאשר אין מוצא אחר, הגעתי למסקנה כי על העורר להיות נתון במעצר עד לתום שמיעת חמשת עדי-המדינה. --- לאחר תום עדויות החמישה יהיה

רשאי העורר לפנות בבקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר. הבקשה, בהיעדר נסיבות חדשות, תידון בהנחה, כי אין יסוד לחשש להשפעה של העורר על עדי-התביעה הנותרים".

כמותה סבר גם השופט א' מצא כי יש הצדקה להאריך את תקופת המעצר רק עד תום שמיעת עדויותיהם של חמשת עדי המדינה. גם השופטת ט' שטרסברג-כהן סברה כך ואף מצאה לנכון להוסיף ולקבוע "כי אם שמיעת עדויותיהם של תם ופרידן תסתיים לפני תום 90 ימי ההארכה, יוכל המשיב לפנות לבית משפט זה בבקשה לשחרר את המשיב מן המעצר בתנאים מתאימים, לפני שמיעת עדותו של עד המדינה גלגאו . אין בכך כדי להביע דעה באשר לגורלה של בקשה כזו". (ההדגשה שלי - י' ט').

4.בבקשתה להאריך את תקופת המעצר וכן בדיון בפני טענה באת כוח המדינה כי מאז ההחלטה האחרונה נשתנו הנסיבות ולפיכך דרושה הארכת המעצר לא רק מחמת החשש שהמשיב ינסה להשפיע על עדי המדינה, אלא גם מחמת החשש שינסה להשפיע על עדי תביעה אחרים. בכך סומכת היא על כתבי אישום שהוגשו בבית משפט השלום בתל אביב-יפו, ביום 24.1.01, נגד יעקב נמרודי, אביו של המשיב, ונגד אדם נוסף בשם אריה קרישק, שבהם יוחסו להם, בין היתר, עבירות של הטרדת עדים, קבלת דבר במרמה ושיבוש הליכי משפט. לפי הנטען הטרידו השניים את עדי המדינה יגאל תם ורפי פרידן לפני שמיעת עדויותיהם ובמהלכן. כמו כן הטרידו עד תביעה אחר, מוקי גנוסר, שאיננו עד מדינה. באת כוח המדינה הסכימה כי עבירות אלה אינן מיוחסות למשיב, אולם, לדעתה, "יוכפל" הסיכון שעדים יוטרדו והליכי המשפט ישובשו, אם ישוחרר המשיב מן המעצר.

טענה זאת אין בידי לקבלה. עמדתי למעלה על גישתם של קודמי לפיה יש הצדקה להאריך את תקופת המעצר רק עד שתסתיים שמיעת עדויותיהם של עדי המדינה וכי אין הצדקה להאריכה בשל החשש שהמשיב ינסה להשפיע על עדי תביעה אחרים. גישה זאת מקובלת עלי. זאת, בין היתר, מן הטעם שעיקר הראיות להוכחת אשמותיו של המשיב הן עדויותיהם של חמשת עדי המדינה; שהחשש כי המשיב ינסה להשפיע עליהם נלמד מן המעשים המיוחסים לו ומן העובדה שהוא עצמו היה כרוך במעשים. כאמור לעיל, אין יסוד מספיק לחשש כזה לגבי עדי תביעה אחרים. לענין זה יודגש כי מעצרו ומשפטו של המשיב נודעו ברבים וכן נודעו ברבים הליכים פליליים ומשמעתיים שננקטו נגד אנשי רשות שנחשדו כי מסרו למשיב מידע על החקירה נגדו. במצב דברים זה, ובמיוחד כאשר המשיב - ועמו כל מי שהיתה לו נגיעה לפרשה - מוארים באור יקרות של זרקורי כלי התקשורת, נחלשת עוצמתו של החשש כי המשיב ינסה להשפיע על עדי תביעה, שאינם עדי מדינה.

הטרידה אותי השאלה אם יש במעשים שעשו, לפי הטענה, אביו של המשיב ואדם אחר, כדי להטות את הכף לחובתו של המשיב. על כך יש להשיב בשלילה. אכן, יכול שמעשים הנעשים על ידי בני משפחתו של נאשם - ולכאורה שלא ביוזמתו - במטרה להטריד עדים במשפטו, יהיו "משום חיזוק עקיף, אמנם לא כבד משקל, לחשש" כי שחרור הנאשם יביא להשפעה על עדים ולשיבוש הליכי המשפט (בש"פ 8115/99 מדינת ישראל נ' פלוני תקדין-עליון 1999(3) 804). כך, יש גם מקום לטענה כי הסיכוי להשפעה על עדים על ידי בני משפחתו של נאשם קטן יותר כאשר הוא עצור (בש"פ 374/88 מדינת ישראל נ' מהצרי פ"ד מב(3) 29). אולם, הכל תלוי בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה. בנסיבות הפרשה שלפנינו, שעליהן עמדנו, ולאור העובדה כי על אביו של המשיב ועל האדם האחר הוגשו כתבי אישום, שאף הם נודעו ברבים, אין במעשים המיוחסים להם, כדי לחזק את החשש מפני מעשים של המשיב במידה שתצדיק את מעצרו עד תום שמיעת עדויותיהם של עדי תביעה שאינם עדי המדינה.

5.האם בשעה זאת יש הצדקה להאריך את תקופת מעצרו של המשיב?

משפטו של המשיב מתנהל ביעילות ובזריזות ראויות לשבח, בתדירות של שלוש ישיבות בשבוע, ולפעמים אף ארבע ישיבות בשבוע. עד היום נסתיימה שמיעת עדויותיהם של שלושה מתוך חמשת עדי המדינה - רחל דוידוביץ, ציון ששון, ורפי פרידן. שמיעת עדותו של עד המדינה הרביעי - יגאל תם - עומדת להסתיים, ככל הנראה, בימים הקרובים, בתחילת חודש מרץ. אחריה אמורה להישמע עדותו של עד המדינה החמישי, רני גלוגאו (להלן - "גלוגאו").

בדיון לפני הסכים בא כוח המשיב - בעקבות החלטותיהם של קודמי - כי תקופת מעצרו של המשיב תוארך עד שתסתיים שמיעת עדותו של עד המדינה יגאל תם. אשר לעדותו של גלוגאו טען שאין הצדקה להאריך את המעצר עד סיומה, משלושה טעמים: האחד, דבריה של השופטת ט' שטרסברג-כהן בענין זה בשולי החלטתה; השני, שהוכח בהליך אחר שאין לסמוך על עדותו של גלוגאו; השלישי, כי מעולם לא נבחנה השאלה אם יש ראיות לכאורה להוכחת האישום התשיעי - שנוסף כאמור בשלב מאוחר - ולשמו דרושה עדותו של גלוגאו.

אשר לשני הטעמים הראשונים, נראה שעניינם אחד. כפי שמשתמע מהחלטתה של השופטת ט' שטרסברג-כהן (סעיף 10) התכוונה, ככל הנראה, לאפשרות של שחרור אחרי הגשת בקשה לעיון חוזר בשל כרסום בראיות. הטענה שאין לסמוך על עדותו של גלוגאו מקומה בבקשה כזאת ולא בהליך שלפני (בש"פ 825/98 מדינת ישראל נ' דחלה פ"ד נב(1) 625, 629-628; מ' שלגי וצ' כהן סדר הדין הפלילי (מהדורה שניה, תשס"א) בעמ' 179-178). הוא הדין בטעם השלישי. גם כאן יש לומר כי בחינת השאלה אם יש ראיות לכאורה להוכחת האישום התשיעי מקומה בהליך אחר; ועם זאת, משלא נבחנה כאמור, אין לדחות בקש את הטענה כי התביעה לא הראתה שבידיה ראיות כאלה. אולם, מטעמים שיובאו להלן, אין הצדקה להאריך את תקופת מעצרו של המשיב, עד שתסתיים שמיעת עדותו של גלוגאו ויש לשחררו - בערובה ובתנאי שחרור נאותים - אחרי שתסתיים שמיעת עדותו של עד המדינה יגאל תם.

6.אמרנו למעלה כי בדיון בכל בקשה להארכת תקופת המעצר על בית המשפט להשקיף על התמונה הכוללת העולה מתוך הנתונים - ישנים עם חדשים - שהובאו לפניו, בזהירות וגם בשכל ישר. אם משקיפים כך על האישומים שלשמם דרושה עדותו של גלוגאו - על רקע כתב האישום בשלמותו ובהתחשב בכך שארבעת עדי המדינה האחרים כבר העידו - אין מנוס מן המסקנה כי החשש שהמשיב ישפיע על גלוגאו אינו מצדיק את המשך מעצרו של המשיב. אבהיר את דברי.

עדותו של גלוגאו דרושה להוכחתם של שני אישומים בלבד מתוך תשעת האישומים שבכתב האישום. אחד מהם הוא נדבך ב' לאישום החמישי, המייחס למשיב מעשים בכוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי. מדובר במגעים של גלוגאו עם קציני משטרה בכירים, ביוזמתו של המשיב, במטרה לדלות פרטים בקשר לחקירה נגדו. האישום הנוסף הוא האישום התשיעי - שעל עיקרי ענייניו עמדתי למעלה - לפיו העניק המשיב באמצעות גלוגאו טובות הנאה ותרומות לכלא ולבעלי תפקידים בו, על מנת שיזכה בהקלות בתנאי מאסרו. אלה קטעים בודדים, ודומה שאינם העיקריים, מתוך מסכת גדולה ומפורטת. אחרי שחלפה, כאמור, תקופת מעצר של כחמישה עשר חודשים, לא די עוד בקטעים אלה מתוך המסכת כולה כדי להאריך את תקופת המעצר.

7.לפיכך, אני מאריך את תקופת מעצרו של המשיב עד יום 15.3.01, או עד שתסתיים שמיעת עדותו של עד המדינה יגאל תם, הכל לפי המוקדם. עם תום תקופת המעצר ישוחרר המשיב בערובות ובתנאי שחרור שיבטיחו את התייצבויותיו למשפטו, ימנעו את הימלטותו מן הדין, ימנעו כל מגע בינו לבין עדים שהעידו או אמורים להעיד במשפטו, ימנעו כל אפשרות של השפעה על עדים, במישרין או בעקיפין, וכן ימנעו כל אפשרות של שיבוש הליכי משפט או פגיעה בראיות, הכל כפי שיקבע בית המשפט המחוזי.