בש"פ 3376/10 מדינת ישראל נ. פלוני

בקשה לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו – 1996 להאריך את מעצרם של המשיבים ב- 45 ימים.

1.

המשיבים, קטינים כולם במועד הגשת כתב האישום נגדם, עומדים לדין בפני בית המשפט המחוזי מרכז, בשני הליכים נפרדים, באשמת רצח, ניסיון רצח וקשירת קשר לפשע.

על-פי הנטען בכתבי האישום, קשרו המשיבים קשר לרצוח תלמידי בית ספר תושבי כפר קאסם, ובפרט תלמיד ששמו סולימאן עאמר (להלן: סולימאן ) על רקע סכסוך בין קבוצת תלמידים תושבי ג'לג'וליה, וביניהם משיבים 1, 3, 4, לקבוצת תלמידים תושבי כפר קאסם שעליהם נמנו אמג'ד שהוואנה (להלן: המנוח ) וסולימאן. המדובר בסכסוך שהחל באוטובוס המסיע את התלמידים לבתיהם בסיום יום הלימודים. יום למחרת פרצה באוטובוס קטטה בין שתי הקבוצות. נטען כי במהלך הקטטה איים משיב 1 על סולימאן באמרו לו "אני אגרום לאמא שלך לבכות עליך" ואילו משיב 4 טפח על לחיו באופן מאיים ואמר לו "תשמור על עצמך". יומיים לאחר מכן יצאו המשיבים מג'לג'וליה ברכב שבבעלות אם משיב 2 ונהוג על ידו, כשברשותם נשק אוטומטי מסוג קלצ'ניקוב ותחמושת. המשיבים עצרו את הרכב במסלול נסיעתו של אוטובוס ההסעות. המשיב 2 הוציא את הנשק מתא המטען ומשיב 1 נטלו ופנה להסתתר במטע זיתים סמוך, בעוד יתר המשיבים שהו בסמוך לרכב. כאשר חלף האוטובוס במקום, ירה המשיב 1 מן הנשק כ- 10 יריות אל עבר האוטובוס. כתוצאה מן הירי נגרם מותו של המנוח וסולימאן נפגע באורח קשה.

2.

בקשה למעצרם עד תום ההליכים של המשיבים, אשר הוגשה לצד כתבי האישום נגדם, התקבלה. נקבע כי קיימות ראיות לכאורה נגדם, חרף כרסום מסוים בראיות נגד המשיב 2. עוד נקבע, כי טיב העבירות ואופן ביצוען מקימים חזקת מסוכנות וכי קמה עילת מעצר. לאחר הגשת תסקירי מעצר הורה בית המשפט המחוזי על שחרורם של המשיבים 2 – 3 למעצר בית מלא. ואולם, עררה של המבקשת על ההחלטה התקבל על-ידי בית משפט זה, אשר הורה על מעצרם של השניים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם (בש"פ 10349/09). אשר למשיבים 1 ו- 4, לאחר שהוגשו תסקירי שירות המבחן בעניינם ונחקרו המפקחים שהוצעו, החליט בית המשפט המחוזי על מעצרם עד תום ההליכים. עררו של המשיב 4 על ההחלטה בעניינו נדחה על-ידי בית משפט זה (בש"פ 203/10).

3.

עתה באה אל קצה תקופת המעצר הסטטוטורית (סעיף 10יב לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א – 1971. שני התיקים מצויים בעיצומה של פרשת התביעה.

כעולה מן הבקשה, בעניינם של המשיבים 1 – 2 נדחו הדיונים מספר פעמים לצורך הסדרת ייצוגם של המשיבים ונוכח טענות כי חומר החקירה לא הועבר אל המשיבים 1 – 2 במלואו. בתיק נשמעו עד כה 8 עדי תביעה וקבועים בו שני מועדים נוספים במהלך חודש זה.

אשר להליך נגד המשיבים 3 – 4, גם בו חלו עיכובים שונים לצורך הסדרת ייצוג ולצורך בירורים שונים בנוגע לחומר החקירה. עד כה נשמעו 6 עדי תביעה. בתיק קבועים תשעה מועדים נוספים בין החודשים מאי – ספטמבר 2010.

4.

המבקשת טוענת כי מעבר לכך שהמעשים המיוחסים למשיבים מקימים חזקת מסוכנות ועילת מעצר סטטוטורית, עוצמת תגובת הנקם של המשיבים בגין עניין פעוט ערך מעידה כי אין לאיין את מסוכנותם אלא על דרך של מעצרם עד תום ההליכים. לדידה, מסוכנות זו לא קהתה בתקופת המעצר ואף העונש החמור לו הם צפויים אם יורשעו מקים את החשש כי יימלטו. לפיכך, מדגישה היא, אין לתת את מירב המשקל לעובדה שמדובר במשיבים קטינים. לאלה מוסיפה המבקשת כי מראשית מעצרם של המשיבים פעלו הם לשיבוש החקירה ויש בכך כדי ללמד על הצורך בהמשך מעצרם. המבקשת ערה לכך שההליכים בעניינם של המשיבים התארכו בשל בירורים הנוגעים להעברת חומר החקירה. יחד עם זאת מדגישה היא כי פרשת התביעה החלה והדיונים מתנהלים בקצב משביע רצון. להערכתה לא תסתיים שמיעת הראיות בתוך תקופת ההארכה המבוקשת, אולם מדובר בתיק מורכב ונדרש זמן לצורך שמיעת הראיות.

5.

בא כוחו של משיב 1 מיקד טיעונו לקצב האיטי של ניהול ההליך, שאינו מביא בחשבון את התיקונים שהוכנסו בחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א – 1971 (להלן: חוק הנוער ). הוא פירט את הקשיים בהם נתקלה ההגנה בניסיונותיה לקבל את מלוא חומר החקירה

מידי התביעה, אשר גרמו אף לכך שבית המשפט המחוזי הביע את מורת רוחו מהתנהלות המשיבה בעניין. הוא סבור כי נוכח רשימת העדים הארוכה לא תסתיים שמיעת הראיות בתוך תקופת הארכת המעצר המבוקשת ואף לא בתוך תקופת הארכה שניה או שלישית. הוא מוסיף וטוען כי בחומר הראיות אין כל אינדיקציה לכך שמשיב 1 הביא את הנשק, החזיק בו או ירה בו בפועל.

6.

בא כוח משיב 2 מדגיש את מורכבותו של ההליך המשפטי בעניין זה ומציין כי בתיק ראיות אובייקטיביות אשר אינן קושרות את המשיבים למעשים, ובנוסף קיימות גרסאות סותרות של משיבים 3- 4, אשר אינן מתיישבות עם אותן עובדות אובייקטיביות. לדבריו, מרשו אינו קשור למעשים המתוארים בכתב האישום ובראיות בתיק ביסוס לטענת האליבי שלו. גם הוא מלין על כך שמסירת חומר החקירה נעשתה בשלבים, כאשר לדבריו פעם אחר פעם התגלו חומרי חקירה נוספים. לטענתו התנהלות זו פגעה בניהול התיק באופן שיצריך שמיעת חלק מן העדים פעם נוספת. אף הוא מעריך כי המשפט לא יסתיים בתוך תקופת ההארכה המבוקשת, בציינו כי לצד הרשימה הארוכה של עדי התביעה, ישנה רשימה ארוכה של עדי הגנה.

7.

בא כוח משיב 3 מלין על כי מרשו הפך לבן ערובה בהליך הפלילי, כלשונו. לדבריו הם עשו כל שביכולתם כדי שההליך יישמע במהירות, אך מחדלי התביעה, בעיקר במסירת חומר החקירה, גרמו לעיכובים בניהול ההליך. הוא מעריך כי המשפט ייארך זמן נוכח ריבוי העדים והצורך לנהל משפט זוטא. לדבריו, חפותו של משיב 3 נתמכת בעדויות שני עדים אובייקטיביים. הפרטים שמסר משיב 3 בחקירתו נמסרו לדבריו לאחר שהחוקרים התישו אותו והוא אך ביקש לרצותם בכדי שיניחו לו. הוא סבור כי מכתב האישום עולה בבירור כי אין מיוחס למשיב 3 כל תפקיד באירוע נשוא כתב האישום, ויש ליתן לשיטתו ביטוי להבחנה זו בין המשיב 3 ליתר המעורבים. הסנגור מפנה לתסקיר המעצר החיובי וסבור כי הגיע העת לשקול את שחרורו של המשיב 3 לחלופת מעצר.

8.

בא כוח המשיב 4 מצטרף לטרוניות חבריו ביחס לעיכובים שנגרמו בשל תקלות בהעברת חומר החקירה מהמשיבה לידי ההגנה, ושותף להערכותיהם כי ניהול התיק יימשך עוד חודשים רבים. הוא מדגיש כי הארכת המעצר אינה מתיישבת עם רוחו של התיקון לחוק הנוער, אשר מבטא לטעמו את גישת המחוקק כי תיקים מעין אלה צריכים להתנהל כשהעצורים אינם עצורים. הוא מוסיף ומסביר כי תמונת הראיות נגד מרשו אינה חד משמעית.

9.

דין הבקשה להתקבל.

באי כוח המשיבים ביקשו לטעון כי תמונת הראיות לכאורה נגד כל אחד מהמשיבים אינה מצדיקה את המשך מעצרו. כידוע, טענות לכרסום בחומר הראיות מקומן להתברר במסגרת הליך של עיון חוזר ולא במסגרת בקשה להארכת המעצר אל מעבר לתקופה הקצובה בחוק. יחד עם זאת, "אפשר שתהיינה נסיבות, שבהן תהיה הצדקה לסטות מסדר הדין הרגיל ולדון בטענות כנגד קיומה של התשתית הלכאורית להחזקה במעצר, במסגרת התנגדות לבקשה להארכתו, כגון: במקום שסמוך מאוד למועד הדיון בבקשת הארכה, מתברר כי נשמט לחלוטין הבסיס הראייתי למעצר ;

ומן הדין לדון בשחרורו של הנאשם העצור לאלתר" (בש"פ 825/98 מדינת ישראל נ' דחלה , פ"ד נב(1) 625, 628 – 629 (1998)). במקרה דנן אין הסנגורים טוענים לכרסום שחל במהלך תקופת המעצר הסטטוטורית בראיות. מעלים הם טענות שהיו באמתחתם לכתחילה נגד הראיות. המשיב 1 לא ערר על ההחלטה לעוצרו עד תום ההליכים. תשתית הראיות לכאורה נגד המשיבים 2 – 3 נבחנה בקפידה על-ידי כבוד השופט הנדל בבש"פ 10349/09 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסמה, 4.1.10). הראיות הלכאוריות נגד משיב 4 נבחנו על-ידי כבוד השופט לוי בבש"פ 203/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 20.1.10). הטענות שהועלו על-ידי הסנגורים נגד התשתית הראייתית הלכאורית נבחנו אם כן בעיקרן כבר בהחלטות אלה ולא שינו מן הקביעה כי קיימות ראיות לכאורה לאישומים.

אבהיר כי ערה אני למורכבות הראייתית הקיימת לכאורה בתיק זה, ואולם ענייננו אנו בהארכת המעצר אל מעבר לתקופה הסטטוטורית, לאחר ששאלת הראיות לכאורה נדונה כבר. לא מצאתי כי בטיעונים לפניי, הועלה טעם שיצדיק באופן חריג את בחינת הראיות פעם נוספת בשלב זה. הכרעה בטענות אלה תיעשה בסופו של יום בהליך העיקרי, לאחר שמיעת העדים והגשת הראיות.

10.

הפרשה שלפנינו, המתבררת במסגרת שני משפטים נפרדים, היא פרשה מורכבת. במסגרת שני המשפטים אמורות להישמע עדויותיהם של עדים רבים, הן מטעם המבקשת, אשר כפי שנמסר מתעתדת לצמצם את רשימת עדיה במידת מה, הן מטעם המשיבים. יש יסוד להניח על כן כי בתקופת ההארכה המבוקשת לא יבוא המשפט אל סיומו. מכאן גם שיש להניח כי יהא על המבקשת להגיש בקשות נוספות להארכת המעצר. כיוון שענייננו במשיבים אשר במועד הגשת כתב האישום נגדם היו קטינים, ברי כי מצב זה מעורר קושי של ממש אל מול מצוות המחוקק בסעיפים 10ב – 10יג לחוק הנוער, אשר נכנסה לתוקף אך בחודש יולי 2009, ובפרט אל מול הנחיית המחוקק, אשר יוצקת את תבנית המשקפיים שדרכם בוחנים אנו את עניינו של הנאשם הקטין:

10א. לא יוחלט על מעצרו של קטין אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחירותו פחותה, והמעצר יהיה לפרק הזמן הקצר ביותר הנדרש לשם השגת המטרה כאמור ; בקבלת החלטה על מעצרו של קטין, יובאו בחשבון גילו והשפעת המעצר על שלומו הגופני והנפשי ועל התפתחותו.

אם כן, מצוות המחוקק היא לשקול בכובד ראש, בזהירות כפולה ומכופלת את ההחלטה על הארכת מעצרו של נאשם קטין אל מעבר לתקופת המעצר הסטטוטורית. כמובן, גם בהקשר זה חל הכלל כי ככל שמתארכת שהותו של נאשם במעצר מפאת שההליך בעניינו נמשך אל מעבר לתקופה הסטטוטורית, נעה נקודת האיזון בין האינטרסים הרלוונטיים באופן שגובר משקלה של זכותו של הנאשם לחירות כל עוד עומדת לו חזקת החפות, ונגרע משקלו של האינטרס בהבטחת שלום הציבור ובטחונו (בש"פ 770/10

מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסמה, 11.3.10) ; בש"פ 6460/09 מדינת ישראל נ' סיורי (לא פורסמה, 18.8.09) ; בש"פ 9466/06 מדינת ישראל נ' דהאן (לא פורסמה, 20.11.06)). בהקשר זה הזדמן לי לאחרונה להביע דעתי כי בתיקון שהוכנס בהוראות חוק הנוער התכוון המחוקק להורותנו כי בעניינם של קטינים זזה נקודת האיזון בין האינטרסים השונים בקצב מהיר יותר ולפיכך, בחלוף תקופת המעצר הסטטוטורית, שגם היא בעניינם קצרה יותר, יש לבחנה בתוך פרקי זמן של ארבעים וחמישה ימים בלבד בכל פעם (בש"פ 3323/10 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסמה, 6.5.10)).

כמובן, מכאן אין ללמוד כי זכותו של הקטין לחירות היא בבחינת השיקול המכריע את הכף בכל מצב, בכל הנסיבות. עדיין יש לבחון את מכלול הנסיבות ואת משקלו של אינטרס ההגנה על הציבור בנסיבות אותו העניין. יחד עם זאת, בכל מצב תזוזת נקודת האיזון בעניינו של הנאשם הקטין, תהא מהירה מתזוזתה של זו בעניינו של בגיר (וראו בש"פ 3323/10 הנ"ל ).

11.

מונחית בעקרונות אלה בחנתי את הבקשה. מצאתי כי בשלב זה אין מנוס מלהיעתר לבקשה.

המעשים המיוחסים למשיבים מפליגים בחומרתם. קטילת חייו של נער צעיר ופגיעה קשה בנער אחר בעקבות סכסוך על עניין של מה בכך, לאחר התארגנות בחבורה, השגת נשק תוך זמן קצר ביותר והתארגנות במעין מארב ממנו נורו היריות הקטלניות – כל אלה מלמדים על חומרתם של המעשים ועל המסוכנות הנשקפת ממבצעיהם. גם אם יש מקום להבחנה בין המשיבים מבחינת טיב והיקף חלקם במעשים, הרי שהחומרה הכללית האופפת את האירוע כולו מעצם נכונותו של כל אחד מהמשיבים ליטול חלק לכאורה במעשה כה חמור, דבקה בכל אחד מהם, גם אלו שחלקם מצומצם יותר. האלימות חסרת הרסן, ההתארגנות המשותפת לכאורה וכמובן התוצאה הטראגית של המעשים, כל אלה מלמדים אם כן על מסוכנותם של המשיבים. למסוכנות מתווסף החשש המסוים להימלטות מאימת הדין נוכח העונש הכבד שעשוי להיגזר על המשיבים אם יורשעו במיוחס להם, ובעיקר החשש לשיבוש הליכים, ובפרט כאשר שמיעת הראיות בעיצומה. בהינתן שחלוף הזמן לא הקהה את המסוכנות הנשקפת מהמשיבים, נשאלת השאלה האם חלוף הזמן והתמשכותם הצפויה של ההליכים מצדיקים את שחרורם של המשיבים למעצר. מובן כי עצם חלוף הזמן ותנודת נקודת האיזון אין משמעם כי הציבור מוצא עצמו מופקר וחסר הגנה.

לשאלה האמורה סבורני כי יש להשיב בשלילה. למסוכנות עליה עמדתי מתווספים בנקודה זו תסקירי המעצר שהוגשו בעניינם של המשיבים. עיון בתסקירים מגלה כי למעט בעניינו של משיב 4, אין שירות המבחן בא בהמלצה על שחרור לחלופת מעצר, אלא נדרש לשאלה האם החלופה המוצעת בעניינו של כל אחד מהמשיבים ראויה היא, ככל שיוחלט כי יש לשחררו לחלופת מעצר. ואולם, וזה העיקר, גם לגבי אותן חלופות שנמצאו ראויות והולמות, ומבלי להטיל כל דופי במפקחים המוצעים, אני סבורה כי קיים קושי ליתן אמון במשיבים כי יקיימו את תנאי השחרור וזאת נוכח האלימות הקשה המיוחסת להם, הנגישות לכלי נשק, והביצוע בצוותא חדא. הכל כפי שפורט לעיל.

מכלול הטעמים האמור מטה להשקפתי את הכף אל עבר הותרת המשיבים במעצר. אוסיף, כי המשפט מתנהל עתה בקצב משביע רצון ויש לקוות שמאמץ ורצון טוב שיגלו הצדדים וקביעת מועדי ישיבות נוספים יאפשרו לקדם באופן משמעותי את המשפט עוד בתקופת המעצר הנוכחית. בשים לב למצוות המחוקק כמפורט לעיל ונוכח העיכובים בשלביו הראשוניים של ההליך, יפנו הצדדים לבית המשפט המחוזי בבקשה לקבוע מועדים נוספים בתוך תקופת המעצר הנוכחית.

12.

בסופם של דברים אבקש להעיר כי ראוי יהיה למשיבה לבדוק כיצד נוצר מצב בו חומר החקירה מועבר להגנה כמעט טיפין-טיפין, כיצד זה מתגלים בכל פעם חומרים נוספים שמחמת טעות לא הועברו. תקלות כאלה ניתן למנוע. פגיעתן בקצב ניהול ההליך – ובמקרים מסוימים גם בהליך עצמו – ברורה. העובדה שהמשיבה ערה לכך שחלו עיכובים בהעברת חומר החקירה לא די בה ואין בה כל הסבר של ממש להתנהלות שתוארה. תיטיב המשיבה לעשות אם תערוך בירור אודות נסיבות העיכובים במקרה זה ותנקוט צעדים להישנות התנהלות שכזו בעתיד.

סוף דבר, אני מורה על הארכת מעצרם של המשיבים בארבעים וחמישה ימים, החל מיום 9.5.10, או עד למתן פסק דין בעניינם של המשיבים 1 - 2 בתפ"ח 10073-11-09 ובעניינם של המשיבים 3 – 4 בתפ"ח 10101-11-09 בבית המשפט המחוזי מרכז, לפי המוקדם.

העתק החלטה זו יועבר לנשיאת בית המשפט המחוזי מרכז.