בש"פ 9466/06 מדינת ישראל נ. אבנר דהאן

בפני בקשה לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996(להלן: חוק המעצרים), להארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים נוספים או עד למתן פסק-דין בת"פ 2288/06 בעניינם, בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו, לפי המוקדם.

כנגד המשיבים הוגש לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו כתב אישום, המייחס להם ולנאשם נוסף (להלן: השותף), מספר רב של עבירות של כניסה והתפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה ממנו, לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), מספר רב של עבירות גניבה, לפי סעיף 384 לחוק העונשין, מספר רב של עבירות הונאה בכרטיס חיוב, לפיה סעיף 17 לחוק כרטיסי חיוב, תשמ"ו-1986 (להלן: חוק כרטיסי חיוב) ומספר רב של עבירות קבלת דבר במרמה, לפי סעיף 415 לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, המשיבים, לעיתים בעזרת השותף, נהגו להיכנס לדירות קשישים (להלן: המתלוננים), תוך שהם מתחזים לטכנאי מיזוג אוויר ולגנוב מתוכן רכוש. כאשר נכללו ברכוש שנגנב כרטיסי אשראי, נהגו הם להתחזות לנציגי חברת האשראי ולקבל במרמה מהמתלוננים את מספרי הקוד הסודי של הכרטיסים ולמשוך באמצעותם כספים.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו, בקשה למעצרם של המשיבים והשותף עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדם. ביום 4.4.2006 החליט בית-משפט השלום (כבוד השופטת ה' נאור) לקבל את הבקשה בכל הנוגע למשיבים. לגבי השותף, אשר הואשם רק בחלקן של העבירות בהן הואשמו המשיבים, החליט בית-המשפט לשחררו לחלופת מעצר.

על החלטתו של בית-משפט השלום הגישו המשיבים ערר לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בטענה, כי שגה בית-משפט השלום בהחלטתו להורות על מעצרו עד תום ההליכים המתנהלים כנגדו. ביום 25.4.2006 דחה בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט ד' רוזן) את עררו של המשיב 1 בקובעו, כי מהמעשים המיוחסים לעורר עולה מסוכנות רבה. ביום 17.5.2006 דחיתי את הערר אותו הגיש המשיב 1 לבית-משפט זה על החלטת בית-המשפט המחוזי בעניינו (בש"פ 3767/06). ביום 14.8.2006 דחה בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט ק' ורדי) את עררו של המשיב 2 על החלטת בית-משפט השלום.

על-פי הוראות סעיף 61(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), מועד סיום מעצרם של המשיבים הינו 21.11.2006.

מכאן הבקשה שבפניי, בגדרה מבקשת המבקשת להאריך את מעצרם של המשיבים בתשעים יום נוספים, בהתאם להוראות סעיף 62 לחוק המעצרים.

מסקירת המתרחש בהליך העיקרי בעניינם של המשיבים מתברר, כי חלו בו עיכובים רבים וכי נכון לעת הזו, נתקיימה ישיבת הוכחות אחת, ביום 13.11.2006. שני מועדים נוספים לשמיעת ראיות נקבעו לימים 27.11.2006 ו-3.1.2007. ההסבר לעיכוב הרב בהליך העיקרי נעוץ, בין היתר, בעובדה, כי המשיבים החליפו ייצוג ובסופו של דבר מונה להם סנגור מהסנגוריה הציבורית ביום 11.7.2006. במשך התקופה העלו באי-כוח המשיבים טענות שונות אודות מסירת חומר החקירה לידיהם. כמו כן, המבקשת אשר הודיעה על הוצאת תעודת חיסיון על חלק מהראיות בתיק זה, לא המציאה אותה עד ליום 16.10.2006 ואף עובדה זו הביאה להתמשכות יתרה של ההליכים. כמו כן מתברר, כי התביעה מתכננת להביא לעדות בתיק זה כ-68 עדים מטעמה, לאחר שביום 4.9.2006 תוקן כתב האישום בדרך של הוספת עדים.

טוענת באת-כוח המבקשת, כי מסוכנותם של המשיבים לא פגה עם חלוף הזמן, וכי התמשכות ההליכים אינה נובעת מהתנהגותה של התביעה בתיק, אלא בשל הסחבת בה נקטה ההגנה ועליה העיר גם בית-משפט השלום בעת שמיעת ההוכחות ביום 13.11.2006. לטענתה, העדים אשר נוספו מטעם התביעה הינם עדים טכניים בעיקרם ואין קשר בינם לבין קביעת מועדי ההוכחות או התמשכות ההליך.

מנגד, טוענים באי-כוח המשיבים, כי מסוכנותם של המשיבים איננה גדולה, ובנסיבות הללו, לפיהן אין כל אפשרות אפילו לסיום פרשת התביעה במועדים שנקבעו להוכחות, אין מקום להאריך את מעצרם. באת-כוח משיב 1 מדגישה את העובדה, כי תסקיר שירות המבחן שניתן בעניינו היה חיובי והמליץ מלכתחילה על חלופת מעצר. מכל מקום, טוענים באי-כוח המשיבים, כי מסוכנותם של המשיבים קהתה וכי על נקודת האיזון להשתנות לטובת המשיבים עם חלוף הזמן. כן טוענים באי-כוח המשיבים, כי המבקשת לא עשתה די לזירוז ההליך ומפנים לביקורתו של בית-משפט השלום על התנהלותה בעניין הוצאת תעודת החיסיון.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, ולאחר ששקלתי את כלל נסיבות העניין הגעתי למסקנה, כי דין הבקשה להידחות.

סעיף 61(א) לחוק המעצרים מורה, כי נאשם הנתון במעצר ישוחרר עם תום תשעה חודשים מיום הגשת כתב האישום כנגדו. זוהי נקודת המוצא והכלל הרגיל. סעיף 62, המאפשר הארכת מעצרו של נאשם בתשעים ימים נוספים באישור שופט בית-משפט העליון הינו חריג, ויש להותירו ככזה.

הלכה ידועה היא, כי עם חלוף הזמן והתמשכות ההליך, הולכות וגוברות משקלן של חזקת חפותו של נאשם וזכותו לחירות, על פני שיקולים אחרים.

"החלטה בדבר מעצר נאשם או שחרורו בחלופה היא פרי של איזונים- איזון בין שיקולי השמירה על שלום הציבור ובטחונו והגנה על תקינות ההליך השיפוטי לבין שיקולי הגנה על חירותו האישית של הנאשם והצורך להבטיח מפני פגיעה בערך זה אלא מקום שמדובר באינטרס ציבורי חיוני ובעל משקל מכריע...במסגרת איזון בין השיקולים השונים ישנה משמעות, בין היתר, לשלב בהליך הפלילי בו מתבקש בית המשפט לקבוע אם לעצור אדם או לשחררו בחלופה...ברי כי למימד הזמן ואורך התקופה בה יושב נאשם במעצר ישנו משקל סגולי ניכר במעשה האיזונים, ולא במקרה קבע חוק המעצרים מגבלות של תקופה להחזקת נאשם במעצר עד לסיום משפטי. ברי, איפוא, כי ככל שתקופת מעצר הנאשם מתארכת לצורך ניהול משפטו כך משתנה משקלם היחסי של מרכיבי האיזון זה מול זה. ככל שהתקופה מתארכת, יגבר משקלו של אינטרס הנאשם בשחרור מול ערך ההגנה על אינטרס הציבור, ושקלולם הכולל של ערכים אלה ומציאת נקודת האיזון הראויה ביניהם עשויים לעבור תהליך של שינוי עם חלוף העיתים" (בש"פ 2970/03 מדינת ישראל נ' נעים נסראלדין (טרם פורסם); כן ראו, בין היתר, בש"פ 1875/06 מדינת ישראל נ' נאיף גבועה (טרם פורסם); בש"פ 5827/06

מדינת ישראל נ' משה ליברטי

(טרם פורסם)).

מן הכלל אל הפרט. בעניינם של המשיבים קבעתי בבש"פ 3767/06, כי על אף העובדה, שהינם מואשמים בעבירות רכוש, הרי שעבירות אלו מצביעות על מסוכנות גבוהה, בשל התחכום, השיטתיות והניצול חסר הלב שהיה גלום בהם. עודני מחזיק בדעה זו. אך יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מחלוף הזמן והתמשכות ההליכים בעניינם. במקרה זה, אכן השתנתה נקודת האיזון. עלינו לזכור, כי המדובר בעבירות רכוש בהן לא פגעו המשיבים במתלוננים באופן פיזי. כן עלינו לזכור, כי בעניינו של המשיב 1 המליץ שירות המבחן על חלופת מעצר. בנסיבות אלו, וכאשר סיומו של ההליך בעניינם של המשיבים אינו נראה באופק, אין מקום להמשיך ולהחזיקם במעצר.

סוף דבר, הבקשה נדחית. הדיון מוחזר לבית-משפט השלום לשם קביעת התנאים והערובות בגדריהם ישוחרר כל אחד מהמשיבים ממעצרו, בשים לב לנסיבותיהם השונות. המשיבים יישארו במעצר עד להחלטתו של בית-משפט השלום בעניין זה.