בש"פ 3767/06 אבנר דהאן נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ד' רוזן), בתיק ב"ש 91290/06 מיום 25.4.2006, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כנגד העורר הוגש לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו כתב אישום, המייחס לו ולעוד שני נאשמים נוספים, מספר רב של עבירות של כניסה והתפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה ממנו, לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), מספר רב של עבירות גניבה, לפי סעיף 384 לחוק העונשין, מספר רב של עבירות הונאה בכרטיס חיוב, לפיה סעיף 17 לחוק כרטיסי חיוב, תשמ"ו-1986 (להלן: חוק כרטיסי חיוב) ומספר רב של עבירות קבלת דבר במרמה, לפי סעיף 415 לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, העורר, יחד עם שני שותפיו, נהגו להיכנס לדירות קשישים (להלן: המתלוננים), תוך שהם מתחזים לטכנאי מיזוג אוויר ולגנוב מתוכן רכוש. כאשר נכללו ברכוש שנגנב כרטיסי אשראי, נהגו העורר ושותפיו להתחזות לנציגי חברת האשראי ולקבל במרמה מהמתלוננים את מספרי הקוד הסודי של הכרטיסים ולמשוך באמצעותם כספים.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו, בקשה למעצרם של העורר ושותפיו עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדם. ביום 4.4.2006 החליט בית-משפט השלום (כבוד השופטת ה' נאור) לקבל את הבקשה בכל הנוגע לעורר. לגבי אחד משותפיו של העורר, יעקב ליבהר (להלן: ליבהר), אשר הואשם רק בחלקן של העבירות בהן הואשם העורר, החליט בית-המשפט לשחררו לחלופת מעצר.

על החלטתו של בית-משפט השלום הגיש העורר ערר לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בטענה, כי שגה בית-משפט השלום בהחלטתו להורות על מעצרו עד תום ההליכים המתנהלים כנגדו.

ביום 25.4.2006 דחה בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט ד' רוזן) את הערר בקובעו, כי מהמעשים המיוחסים לעורר עולה מסוכנות רבה.

מכאן הערר שבפני.

לטענת העורר, שגה בית-המשפט המחוזי משלא קיבל את המלצת שירות המבחן לשחררו לחלופת מעצר, נוכח עברו הנורמטיבי. כן טוען העורר, כי הופלה לרעה על-ידי בית-המשפט, אשר בחר לשחרר לחלופת מעצר את ליבהר, למרות עברו הפלילי.

מנגד, סומכת את המשיבה ידיה על החלטתו של בית-המשפט המחוזי.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטותיהן של הערכאות שקדמו לי, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין מקום להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי.

מדובר בעורר, אשר היה חלק מביצוע שיטתי ורב היקף של פעולות גניבה, התפרצות ומרמה, אשר נעשו תוך ניצול חסר לב של קורבנותיהם הקשישים של העבירות. מדובר במעשים קשים וחמורים, שנעשו לשם בצע כסף, תוך פגיעה רבה באחרים ואשר הפיתוי הכלכלי לחזור עליהם הנו רב. לאור זאת, עולה מאליה המסוכנות הגלומה במי שנטל חלק בביצוע מעשים מסוג זה. לעניין זה, קובעת ההלכה, כי הגם שעבירות רכוש, כשלעצמן, אינן מקימות את חזקת המסוכנות שבסעיף 21(א)(1)(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), הרי שבנסיבות מסויימות, עבירות מסוג זה עשויות להקים עילת מסוכנות בהתאם לסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים. לגבי נסיבות אלו, נקבע בבש"פ 5431/98 רוסלן פרנקל נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(4), 268 , 271-272, כי:

"מטעמים אלה ניתן לקבוע כי עבירות רכוש המבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של מספר עבריינים, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים, עלולות לפי מהותן ונסיבות ביצוען לסכן את בטחון האדם ואת בטחון הציבור.

לפיכך, אין לשלול קיומה של עילת מעצר בכל מקרה של עבירות המבוצעות נגד הרכוש, ויש לבחון את מכלול הנסיבות כדי לקבוע אם נתקיימה עילת מעצר, היינו - לבחון אם נשקף מן העבריין אשר לו מיוחסת העבירה סיכון לבטחון במשמעותו האמורה."

בענייננו, משמדובר בסדרה ארוכה של עבירות, אשר בוצעו בתחכום ובשיטתיות, תוך התמקדות בקורבנות קשישים, הרי שמתקיימות הנסיבות אשר מקימות עילת מעצר כנגד העורר.

הגם שבית-משפט השלום הסכים בהחלטתו מיום 16.3.2006 לבחון את אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר והורה לערוך בעניינו תסקיר של שירות המבחן, הרי שאין בהחלטה זו כדי לכבול את שיקול-דעתו של בית-המשפט לשיקול-דעתו של שירות המבחן.

כך גם בצדק אבחן בית-משפט השלום את עניינו של העורר מעניינו של ליבהר. מעבר להפרש הגילאים בין השניים ולמרות שבעברו של העורר אין כל עבירה משמעותית וזאת בניגוד לליבהר, הרי שהעורר מואשם במספר רב יותר של עבירות וחלקו בביצוען גדול יותר.

סוף דבר, החלטתו של בית-המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת ולא מצאתי מקום להתערב בה. על יסוד כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערר.