בש"פ 9211/08 עאדל תורכי נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ח' הורוביץ) מיום 10.8.2008 לפיה נעצר העורר עד לתום ההליכים כנגדו. בית המשפט המחוזי קיבל בהחלטתו זו את ערר המשיבה על החלטת בית משפט השלום בקריות (כב' השופט מ' דאוד) שהורה על שחרורו של העורר בתנאים מגבילים.

1.

ביום 3.8.2008 הוגש כנגד העורר כתב אישום בבית משפט השלום בקריות המכיל שבעה אישומים, המייחסים לעורר ביצוע מספר עבירות במועדים שונים של התפרצות לדירת מגורים בתחבולה ובכוונה לבצע גניבה. לפי האישומים, העורר התפרץ לביתם של אנשים מבוגרים תוך שהוא מציג עצמו כמי שבא לבצע עבודות מטעם ועד הבית או באמתלה אחרת, ובעת הימצאותו בדירה ביצע גניבות. באישום השני נכללת גם עבירה של תקיפה כדי לגנוב, כיוון שהוריד בכוח שרשרת מעל צווארה של המתלוננת.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום נגד העורר, הוגשה בקשה למעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו. ביום 7.8.2008 הורה בית משפט השלום בקריות על שחרורו של העורר בתנאים מגבילים. בית משפט השלום קבע כי קיימות ראיות לכאורה המסבכות את הנאשם באישומים המיוחסים לו בכתב האישום, ומסוכנותו מקימה עילת מעצר. בית משפט השלום התרשם כי ניתן למנוע את הסכנה מהעורר על ידי חלופה בבית אחיו, והורה על שחרורו בתנאי "מעצר בית" מלאים. לבקשת המשיבה, עוכבה החלטת השחרור עד ליום 10.8.2008, לשם הגשת ערר.

3.

ביום 10.8.2008 התקבל עררה של המדינה, ובית המשפט המחוזי בחיפה הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו. בית המשפט המחוזי נימק החלטתו בכך שמעשיו של העורר בוצעו באופן שיטתי תוך ניצול חסר לב של קורבנות חלשים לשם בצע כסף, ואשר הפיתוי הכלכלי לחזור עליהם הוא רב; העובדה שהמעשים נעשו לאור יום מלמדת על דפוס עברייני מובהק והיעדר מורא מפני החוק; על אף שהעורר נתפס בעבר ואף הודה בגניבה, שב לבצע מספר ניכר של עבירות מאותו סוג, ולצורך כך אף יצא מבית הוריו- המקום אליו נשלח במסגרת חלופת המעצר על ידי בית משפט השלום; ומשום שלעורר יש עבר פלילי של עבירות אלימות. בקשתו של העורר לעיון חוזר נדחתה ביום 23.9.2008 על ידי בית משפט השלום בקריות (כב' השופטת א' קנטור). בית משפט השלום קבע כי מהות ההחלטה של בית המשפט המחוזי היא כי אין בחלופת מעצר כדי לאיין את מסוכנותו של העורר.

מכאן הערר שבפניי.

4.

לטענת העורר, הראיות לכאורה לביצוע העבירות הנטענות אינן מוצקות וקיים סיכוי סביר שבית המשפט יתקשה לבסס עליהן הרשעתו. עוד טוען העורר כי לא קמה עילת מעצר של מסוכנות מאחר ומדובר בעבירת רכוש. לדבריו, בעניינו לא מתקיימים החריגים המקימים עילת מעצר בעבירות רכוש מפני שאין בעברו כל עבירה דומה; לא עומד כנגדו מאסר מותנה; העבירות לא בוצעו בדרך מתוחכמת; ולא היו מעורבים נוספים בביצוע העבירות. בנוסף, טוען העורר שטעה בית משפט השלום כשייחס חומרה יתרה לכך שהעבירות בוצעו בשעת יום. לשיטתו, הכניסה לבית המתלוננים בנוכחותם ובידיעתם מלמדת על חומרה פחותה מזו שבמעשיו של מי שפורץ לבתיהם של אחרים באישון לילה. העורר גורס כי לא ניתן ללמוד מעובדות כתב האישום כי מעשיו כוונו ותוכננו כלפי קשישים. לגרסת העורר, בכל האירועים המפורטים בכתב האישום, למעט הנטען באישום 2, לא היה שימוש באלימות כלפי המתלוננים. יותר מכך, התנהגותו במהלך האירועים ולאחריהם מצביעה בבירור שלא נשקפה סכנה לגופם ולבריאותם. כן טוען שהאמור בדבר השימוש באלימות כנגד המתלוננת באישום 2 משולל יסוד.

העורר טוען כי החלופה אשר הוצעה על ידו בפני בית משפט השלום היא חלופה ראויה ויש בה כדי לאיין את המסוכנות שלו. לחילופין, מודיע העורר כי גיסו ורעייתו המתגוררים באום אל פחם, הנמצאת הרחק ממקום ביצוע העבירות, מוכנים לקלוט אותו בביתם, לערוב לקיום תנאי שחרורו, ולפקח עליו כפי שיורה בית המשפט. לחילופי חילופין מבקש העורר להשתחרר לחלופה שתכלול גם "איזוק אלקטרוני". לבסוף, העורר מדגיש כי זהו מאסרו הראשון, וחוויה זו קשה בעבורו ובעבור משפחתו. עוד מצביע על כך שהתיק העיקרי נגדו ינוהל בדרך של הוכחות ועל כן ההליכים המשפטיים כנגדו עלולים להתארך.

לפיכך מבקש הוא שאורה על שחרורו בתנאים שהוצעו על ידו.

7.

המשיבה טוענת כי מסוכנותו של העורר נלמדת מריבוי מקרי ההתפרצות והגניבה בהם היה מעורב וכן מכך שפעל באופן שיטתי, בעורמה ובתחכום תוך ניצול היכרות מוקדמת עם קורבנותיו, אשר היו מבוגרים וחסרי ישע. מימד האלימות והמסוכנות שבמעשיו של העורר נלמד, לטענת המשיבה, מכך שתקף את המתלוננת כאמור באישום 2. עוד טוענת המשיבה שאין לתלות אמון בעורר ולשחררו לחלופת מעצר, לאור זאת שנתפס בינואר 2008 בעקבות ביצוע העבירה המתוארת באישום החמישי, שוחרר ושב לבצע גניבות. כמו כן מצביעה המשיבה על ההרשעות הקודמות של העורר הכוללות עבירות תקיפה. בנוסף לכל אלה טוענת המשיבה כי קיימת סבירות שהצדדים יגיעו להסדר טיעון.

8.

לאחר ששקלתי את טענות העורר והמשיבה, ולא בלי התלבטות, הגעתי בסופו של יום למסקנה שלא להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. המעשים המיוחסים לעורר מקימים עילת מעצר ואין מקום, לעת עתה, לשחררו לחלופת מעצר.

כתב האישום שהוגש נגד העורר חמור. אמנם עבירות רכוש ככלל אינן מקימות עילת מסוכנות המצדיקה מעצר, ואולם, בפסיקה נקבע שאין לשלול קיומה של עילת מעצר בכל מקרה של עבירות רכוש, אלא יש לבחון את מכלול הנסיבות כדי לקבוע אם נתקיימה עילה זו (ראו: בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(4) 268, 272 (1998)). על הנסיבות המקימות עילת מעצר במקרים של עבירות רכוש נמנות, בין השאר, היקף העבירות, השיטתיות בה הן מתבצעות, תחכומן ועברו הפלילי של הנאשם

(ראו: בש"פ 8806/07 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 30.10.2007); בש"פ 472/08 דרורי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 23.1.2008)).

על פי המתואר בכתב האישום העורר שב וביצע את אותה עבירה פעם אחר פעם, תוך כניסה לביתם של קורבנות באים בימים וניצול חוסר הישע בו היו נתונים. אי לכך דעתי כדעת הערכאות דלמטה כי קמה עילת מעצר בעניינו (ראו: בש"פ 3767/06 דהאן נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 17.5.2008)). גם טעמיו של בית המשפט המחוזי בקובעו שאין לשחרר את העורר לחלופת מעצר נהירים לי והגיון בצדם. מספר המעשים המיוחסים לעורר הוא בלתי מבוטל. העבירות המיוחסות לעורר נושאות מימד חמור, היות שבוצעו תוך חדירה ערמומית לביתם-מבצרם של הקורבנות אשר עם חלקם הייתה לעורר היכרות מוקדמת. אמנם על פי עובדות כתב האישום, העורר לא התעמת עם קורבנות מעשיו ולא פגע בהם באופן ממשי, למעט תלישת שרשרת של מתלוננת (אישום 2). אולם ניצול חולשתם של קשישים חסרי ישע, בצירוף לעצם החדירה לתחום הפרט, גורמת זעזוע גם אם אינה מלווה באלימות של ממש. יפים לעניין זה דבריה של השופטת א' פרוקצ'יה בבש"פ 380/08 בדר נ' מדינת ישראל

(לא פורסמה, 5.2.2008):

"נסיבות העבירה משוות לה אופי החורג מעבירת רכוש גרידא, ומוסיף לה מימד של פלישה חמורה לתחום הפרט, שיש בה גם פוטנציאל להתפתחות עימות אלים, על הסיכונים הכרוכים בכך".

לא עלתה בפני טענה בדבר חשש להימלטות העורר או סכנה לשיבוש הליכי משפט על ידו, אך עם זאת העורר נעצר בחודש ינואר 2008 בגין ביצוע עבירת גניבה המיוחסת לו באישום החמישי ושב לכאורה לעבור עבירות, התנהגות שיש בה כדי לעורר ספק באשר לאמון שניתן לתת בו ולגרום חשש באשר לבאות.

לאור האמור, לא מצאתי לנכון להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. אני מקווה שהצדדים ישכילו למצוא דרך, לסיום מהיר ויעיל של ההליך הפלילי, לחסוך מקורבנות העבירות סבל נוסף ועינוי דין.

הערר נדחה.