בש"פ 5431/98 רוסלן פרנקל נ. מדינת ישראל

1.העוררים עמדו לדין ביחד עם אדם נוסף בבית המשפט השלום בתל-אביב - יפו, בכתבי אישום נפרדים בגין אותה פרשה.

על פי גירסת המאשימה, נתקבל העורר יורי לעבוד כשומר במוסך של חברת צ'מפיון, כשהוא מציג עצמו בשם אחר על פי פרטי זהות כוזבים. מספר שבועות לאחר שנתקבל לעבודה, פעל יחד עם שני הנאשמים האחרים כדי לגנוב מהמוסך. הוא פתח בשעת לילה את שער הכניסה למוסך, תוך ניצול המידע שהגיע אליו עקב עבודתו במקום, והדריך את רוסלן כיצד לנטרל את מנגנוני האזעקה.

השלושה גנבו מהמוסך חמש מכוניות אשר אחת מהן היתה ניידת משטרה שהובאה למוסך לתיקון. כן גנבו מהמקום ציוד וחלפים בשווי של 350,000 ש"ח.

לאחר הגשת כתבי האישום נתבקש מעצרם של העוררים והנאשם הנוסף עד לתום ההליכים.

בית משפט השלום (השופט דוד רוזן) קבע כי עבירת הרכוש המיוחסת לעוררים הינה עבירה "שחומרתה הינה מן המדרגה הראשונה". כן קיבל את טענת התביעה, כי היתה בפעולת העוררים מידה ניכרת של שיטתיות ותחכום.

בהחלטתו הביע השופט המלומד דעתו כי עילת המעצר הנעוצה בחשש לשלום הציבור עברה מן העולם עם חקיקת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו1996- (להלן: "חוק המעצרים").

אף על פי כן, קבע השופט בהסתמכו על החלטת בית-משפט זה מפי חברי השופט חשין בבש"פ 2089/98 מדינת ישראל נ' בלולו

(טרם פורסם) כי חזקה עליו מצוותו של בית משפט זה לקבוע כי גם עבירת רכוש מקימה עילת מעצר בנסיבות מסוימות.

בסופו של הליך קבע שופט השלום כי ניתן להשיג את מטרת המעצר על דרך של חלופה, ושחרר את העוררים בתנאים מגבילים.

על החלטה זו עררה התביעה לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי (מפי סגן הנשיא השופט ח' פורת), קיבל את הערר בקובעו כי ביחס לעוררים נתקיימו שתי עילות מעצר: הן סיכון לבטחון הציבור בשל טיב העבירות ונסיבותיהן והן "החשש בפני התחמקות מהליכי שפיטה ושיבוש הליכי משפט".

על החלטה זו עררו שני העוררים לבית משפט זה, ועררם נשמע במאוחד.

2.באי כוחם המלומדים של העוררים ביססו את עררם על שתי טענות מרכזיות:

האחת, טענה משפטית לפיה אין המעשים המיוחסים לעוררים מקימים עילת מעצר בשל נוסחו של חוק המעצרים החדש. הטענה האחרת התייחסה לשאלה עובדתית באשר לסיכון הנשקף מאופי מעשיהם של העוררים.

הטענה המשפטית מתבססת כאמור על כך שעד לחקיקת חוק המעצרים קבע המחוקק בסעיף 21א(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-, מספר חלופות המקימות עילות מעצר ובהן:

"יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את חייו של אדם או בטחונו, את שלום הציבור או בטחונו או את בטחון המדינה".

ואילו לשונו של חוק המעצרים החדש שונה היא, ונקבע בו בסעיף 21(א)(1)(ב) כי עילת מעצר תתקיים אם:

"קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחון האדם, בטחון הציבור או בטחון המדינה".

לטענת הסניגורים בהתחשב בשינוי הנוסח כאמור, ובהתחשב במגמתו של חוק המעצרים אין עבירות נגד הרכוש מקימות עילת מעצר; עבירות אלה נכללו בעבר בעילת המעצר של סיכון לשלום הציבור, ואין לראותן כיום - לאחר ביטול עילה זו - כמצביעות על סיכון לבטחון הציבור.

על טענה זו משיב בא כוח המדינה, כי גם עבירות רכוש בנסיבות מסויימות עלולות לפגוע בבטחון הציבור. בטחון הציבור, על פי הטענה, הוא גם בטחון חיי הקהילה וזכויות היסוד של חבריה.

3.נכונה טענתם הכללית של הסניגורים באשר למגמתו ולרוחו של חוק המעצרים; אין חולק כי חוק זה קבע רף חדש לבחינת מעצרו של נאשם אשר טרם הורשע. על פי תכליתו של חוק המעצרים, אכן מתחייבת גישה קפדנית יותר מבעבר לשמירה על חירותו של נאשם. אולם, אין ללמוד מן החוק ומשינוי הנוסח שבו, כי סכנה לבטחון האדם ולבטחון הציבור היא אך ורק סכנה לגופו של אדם ולחייו.

נראות לי טענותיו של בא-כוחה המלומד של המדינה, עו"ד כרמל, אשר טען לפרשנותם של הביטויים בטחון האדם ובטחון הציבור; טענותיו מתיישבות הן עם פירושם המילולי של הביטויים והן עם תכלית החוק, ויש להם אחיזה גם בפסיקתו של בית-משפט זה.

מעשים שנועדו לפגוע ברכוש ולשלול רכוש פוגעים בסדרי החברה, פוגעים גם בזכויותיהם היסודיות של יחידיה, ובנסיבות מסויימות יש בהם כדי לסכן את בטחונה של החברה ואת בטחונו של כל אדם בה. בנוסף על כך, עבירות רכוש טומנות בחובן סיכון טבוע כי בתנאים מסויימים הן יבוצעו באלימות ותוך סיכון חיי אדם, או שלמות גופו; אם לצורך השגת הרכוש, אם לשם שמירה עליו, ואם לצורך המלטות המבצעים מעונש.

מטעמים אלה ניתן לקבוע כי עבירות רכוש המבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של מספר עבריינים, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים, עלולות לפי מהותן ונסיבות ביצוען לסכן את בטחון האדם ואת בטחון הציבור.

לפיכך, אין לשלול קיומה של עילת מעצר בכל מקרה של עבירות המבוצעות נגד הרכוש, ויש לבחון את מכלול הנסיבות כדי לקבוע אם נתקיימה עילת מעצר, היינו - לבחון אם נשקף מן העבריין אשר לו מיוחסת העבירה סיכון לבטחון במשמעותו האמורה.

גישתי זו עולה בקנה אחד עם גישתם של חברי בהחלטות שניתנו לאחר חקיקת חוק המעצרים בשאלת עילת המעצר בעבירות רכוש (ראו בש"פ 5464/97 סלאמה נ' מדינת ישראל , (לא פורסם); בש"פ 7636/97 מדינת ישראל נ' מסרי , (לא פורסם); בש"פ 2089/98 מדינת ישראל נ' בלולו , (לא פורסם); בש"פ 2809/98 סולימאן נ' מדינת ישראל , (לא פורסם); בש"פ 4556/98 מדינת ישראל נ' חמייס , (לא פורסם), ועם ההלכה שיצאה מלפני בית-משפט זה לעניין מעצר נאשמים בעבירות רכוש לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. (ראו: דנ"פ 2316/95 עימאד גנימאת נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(4) 589).

מ שקבענו כי עקרונית עשויה להתקיים עילה למעצר גם בעבירות רכוש, עלינו לבחון את טענתם הנוספת של הסניגורים, לפיה אין נסיבות המקרה מצביעות על יסוד סביר לחשש כי העוררים יסכנו את בטחון הציבור.

4.הסניגורים אשר טענו בפני עשו כל שניתן לטובת מרשיהם, אך לא שיכנעוני גם בטענה כי אין חשש ששחרור העוררים יסכן את בטחון הציבור. העבירות המיוחסות לעוררים בוצעו לאחר תכנון מוקדם, בתחכום, בשיטתיות ובהיקף מסחרי. הוצאת שיירה של כלי רכב גנובים, בחסות מדומה של ניידת משטרתית, על ידי חבורה שפעלה לאחר תיאום מוקדם, מצביעה על הסיכון הנשקף מן העוררים.

על פי הראיות, יורי עשה שימוש ממושך בזהות בדוייה. רוסלן היה שותף לשימושו של יורי בפרטים בדויים.

אף אם צודקים הסניגורים כי יורי לא ביקש מלכתחילה לעבוד במוסך כדי לבצע את התוכנית העבריינית, הרי הוא ניצל את שהותו שם לתכנון העבירה ביחד עם חבריו.

5.עילת המעצר הנוספת ששופט בית המשפט המחוזי סבר כי נתקיימה כאן, היא העילה של שיבוש הליכי משפט או התחמקות מהליכי השפיטה.

קביעתו זו של בית המשפט המחוזי מעוגנת בעובדות שנחשפו בפרשה זו. יורי הזדהה בזהות לא לו, עשה שימוש במכשיר פלאפון שנרכש תחת שם בדוי, ורוסלן היה כאמור שותף להצגתו של יורי בזהות הבדויה.

על אלה יש להוסיף, כי חלק נכבד מהרכוש הגנוב וחלפי הרכב לא אותר, כי העוררים לא חשפו את זהותם של שותפים מרכזיים בפרשה זו, וכי המשטרה התקשתה לאתר את כתובותיהם של העוררים, אף כי לטענת הסניגורים הם מתגוררים בדירות שכורות של קרוביהם.

על כל אלה יש להוסיף, כי העורר רוסלן הורשע לאחרונה בעבירות של סחר בסמים בגין מכירת סם לקטינים ונסיון למכירת סם לקטינים.

העורר יורי אינו בעל עבר פלילי, אולם קשה להתרשם ביחס לעברו כיוון שהוא עלה לארץ זמן קצר ביותר לפני ביצוע העבירה.

צר לי על צעירים אלה שבראשית דרכם בישראל הסתבכו במעשים פליליים, אולם גם אם יש מחלוקת ביחס להיקף המעשים, אין מחלוקת של ממש ביחס למעורבותם במעשים המיוחסים להם או בחלקם. בהתחשב בכל האמור לעיל, אינני רואה כי יש מקום לשנות מהחלטת בית המשפט המחוזי, ומהמסקנה כי נשקף סיכון מן העוררים לבטחון הציבור, וכי אין בחלופת המעצר כדי להשיג את מטרת המעצר.

אשר על כן, הערר נדחה.