בש"פ 1911/11 רועי רווה נ. מדינת ישראל

שני עררים מאוחדים על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיום 21.2.11 ומיום 8.3.11 (כב' השופט צ' קאפח ), בגדרם נתקבל ערר המדינה על החלטת בית משפט

השלום (כב' השופט ש' בקר ) לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

1.

ענייננו בעורך דין שסרח, כפי שעולה מכתב האישום שהוגש כנגד העורר ושני אחרים.

כתב האישום מיום 27.1.2011 מייחס לעורר עבירות של זיוף מסמך בנסיבות מחמירות לפי סעיף 418 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); שימוש במסמך מזויף לפי סעיף 420 לחוק; נסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 לחוק; קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק כמבצע בצוותא לפי סעיף 29 לחוק; התחזות כאדם אחר לפי סעיף 441 לחוק; שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק; והחזקת סם מסוכן לפי סעיף 7(א) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973. עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

2.

כתב האישום כולל שבעה אישומים המיוחסים לעורר.

שני האישומים הראשונים עניינם בשתי הלוואות בסך 400,000 ₪ כל אחת שלווה העורר, עורך דין במקצועו. כבטוחה לפרעון ההלוואה נרשמה לזכות המלווים

הערת אזהרה על דירתו של העורר. לאחר מכן, זייף העורר את חתימת המלווים על טופס בקשה להסרת הערת אזהרה, ועל סמך בקשות מזויפות אלו, הוסרו הערות האזהרה שנרשמו לזכותם.

האישום השלישי מאוחד לשלושת הנאשמים ולפיו קשר העורר יחד עם הנאשם אריה ליפובייצקי (להלן:

ליפובייצקי ) והנאשם אולג חייטוב (להלן: חייטוב ) למכור לקונה תמים דירת מגורים בבעלותה של אחת חנה רשלבך, קשישה המתגוררת בבית אבות. ליפובייצקי זייף תעודת זהות על שם אחד בשם ודים, הנאשמים זייפו חוזה מכר כביכול מכרה הקשישה את הדירה לודים, זייפו את חתימתה על מספר מסמכים (החוזה, בקשה לרישום הערת אזהרה ושטר מכר) והעבירו את הדירה על שם ליפובייצקי (שהתחזה כאמור לודים). לאחר מכן פרסמו את הדירה למכירה ומכרו את הדירה לצד שלישי תם לב תמורת 1,350,000 ₪.

באישום הרביעי, בדומה לאישום השלישי, קשר העורר יחד עם ליפובייצקי למכור דירתו של תושב חוץ בשם יוסף נרגאנו (להלן: נרגאנו ). העורר בירר את מספר תעודת הזהות של נרגאנו ופנה למשרד תיווך על מנת למכור את הדירה. העורר הציג עצמו כמייצג את נרגאנו והתיימר למכור את הדירה לצד שלישי תמים שלזכותו נרשמה

הערת אזהרה תמורת "מקדמה" בסך 50,000 ₪. למרבה המזל, העסקה לא יצאה אל הפועל, לאחר שנרגאנו הגיע לארץ ונודע לו כי מנסים למכור את דירתו שלא כדין.

האישומים החמישי והשישי מפרטים סיפור מעשה דומה, כאשר העורר ניסה למכור שתי דירות של אחרים תוך זיוף של חוזי מכר, הערות אזהרה, יפויי כוח וחותמות של עורכי דין. מזימתו של העורר לא צלחה בידו והוא נתפס טרם השלים את זממו.

על פי האישום השביעי, ביום 11.1.11 נערך חיפוש בדירתו של העורר. במהלכו נראה העורר כשהוא משליך דבר מה מכיסו על הרצפה, אשר התגלה כשקית ובתוכה סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל 0.6241 גרם . כמו כן נמצאו בדירה סיגריות ובהן סם מסוכן מסוג קנאבוס במשקל של 8.47 גרם . חותמת מזויפת על שם עו"ד ערן קאופמן נמצאה בתחתוניו של העורר, שם ניסה להסתירה. בעת שהייתו במפלג ההונאה בתל-אביב, מאוחר יותר באותו היום, לקח העורר ייפוי כוח מזוייף שנערך על ידו, והכניסו לתוך מעטפת תעודת הזהות שלו, בכדי להסתירו מפני החוקרים.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים. העורר הופנה לקבלת תסקיר מעצר, וביום 16.2.11 החליט בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט ש' בקר ) על שחרורו לחלופת מעצר בפיקוח הוריו ואיזוק אלקטרוני. ההחלטה עוכבה על מנת לאפשר למשיבה להגיש ערר. ואכן, בהחלטתו מיום 21.2.11 קיבל בית המשפט המחוזי (כב' השופט צ' קפאח ) את הערר והורה על מעצרו של

העורר עד לתום ההליכים.

על כך נסב הערר שבפני.

4.

אין חולק על קיומן של ראיות לכאורה וטיעוניו של העורר התמקדו בחלופת המעצר. המשיבה, מצידה, הצביעה על טיב העבירות והמסוכנות האינהרנטית הנובעת מהן.

5.

המעשים המיוחסים לעורר חמורים עד מאוד. הם פוגעים באמון הציבור בעורכי הדין, ופוגעים באמינות מרשם המקרקעין, "קודש הקודשים" של חיי המסחר השוטפים בעסקאות נדל"ן. זיוף יפויי כוח וחוזי מכר, זיוף בקשות לרישום ולביטול הערות אזהרה, זיוף חותמות של עורכי דין – כל אלה יש בהם כדי להכשיל גם עורכי דין מנוסים, ומה יגידו אזרחים מהשורה שעשויים לאבד את כל חסכונות חייהם בשל העורר ושכמותו.

לא אכחד כי כאשר קראתי לראשונה את המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום, סברתי כי אכן מקומו מאחורי סורג ובריח גם בשלב המעצר, על מנת להגן על הציבור. כידוע, גם עבירות רכוש עשויות להקים עילת מסוכנות, במיוחד כאשר מדובר במספר עבירות הנעשות בשיטתיות, בתחכום ועם שותפים נוספים (בש"פ 5431/98, 5571 פרנקל נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(4) 268 (1998); בש"פ 10949/05 שיץ נ' מדינת ישראל , פסקה ד (לא פורסם, 7.12.2005); בש"פ 5814/06 מדינת ישראל נ' אוחיון , פסקה 9 (לא פורסם, 14.7.2006); בש"פ 3621/09 מדינת ישראל נ' פלד , פסקה 6 (לא פורסם, 19.5.2009)).

6.

אלא שמעצר אינו מקדמה על חשבון העונש, וחזקה עלינו מצוות המחוקק כי

בית המשפט לא יורה על מעצרו של נאשם, אלא אם נוכח, בין היתר, כי "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה" כאמור בסעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (להלן: חוק המעצרים ) . בחינה זו נעשית למרות קיומן של עילות מעצר כמו מסוכנות או חשש לשיבוש הליכי משפט (וראו, לדוגמה,

בש"פ 5927/10 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה י (לא פורסם, 16.8.2010); בש"פ 6247/10 רבינוביץ נ' מדינת ישראל , פיסקה 10 (לא פורסם, 1.9.2010); בש"פ 6539/07 בן מיור יהושע נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.8.2007)). השיקולים העיקריים בבוא בית המשפט לבחון אפשרות לחלופה כוללים, בין היתר, עבר פלילי ומהותו, מספר האישומים ונסיבותיהם ותסקיר שירות המבחן (בש"פ 11053/05 אנואר אל אסד נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 19.12.2005); בש"פ 5887/10 מדינת ישראל נ' עומר אחמידי (לא פורסם, 16.8.2010)). משמצא בית המשפט כי יש טעם בבחינת חלופת מעצר, יבחן בית המשפט

את החלופה הפרטנית המוצעת ואם עומדת היא במטרתה לאור הנסיבות (בש"פ 9109/09 אבו זייד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.11.2009) והאסמכתאות שם). בכגון דא, ראוי לייחס משקל נכבד להתרשמותה של הערכאה הדיונית, שבחנה באופן מקיף ויסודי את פרטי חלופת המעצר והתרשמה ישירות מהמפקחים ומהערבים (בש"פ 3839/04 מדינת ישראל נ' בחירי (לא פורסם, 25.4.2004)). ולבסוף, יש לזכור כי חלופת המעצר נדרשת להפחית ולהקהות במידה רבה את עילת המעצר (מסוכנות או חשש לשיבוש הליכי משפט) אך אין מדובר בחלופה "הרמטית" כמעצר מאחורי סורג ובריח, "סיכון קיים לעולם, אך השאלה היא מה מידת ההסתברות להתממשות הסיכון".

(בש"פ 5376/01 מדינת ישראל נ' זהראן (לא פורסם, 6.7.2001) ; בש"פ 2006/10 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 15.3.2010)).

משאמרנו דברים שאמרנו, נפנה לבחינת המקרה שבפנינו.

7.

לטענת העורר, שני האישומים הראשונים שעניינם מחיקת שתי הערות אזהרה בגין שתי הלוואות שנטל, מתייחסות להלוואות בריבית נשך של השוק האפור ולפחות אחד המלווים סירב להתלונן. טענה זו דינה להתברר בתיק העיקרי, אך מכל מקום עולה כי הפרשיה היחידה בה נגרם נזק בפועל, היא הפרשיה מושא האישום השלישי, של מכירת דירה בסכום של 1.3 מליון ₪, כאשר חלק הארי של הסכום, אם לא כל הסכום, הגיע לכיסו של הנאשם ליפובייצקי, שלו עבר פלילי עשיר. בשאר הפרשיות לא עלה בידי העורר והנאשמים האחרים להשלים את זממם. אציין כי למרות שלליפובייצקי ולחייטוב יש עבר פלילי, ולליפובייצקי אף עבר עשיר במיוחד, השניים שוחררו לחלופת מעצר.

8.

ומכאן לנסיבותיו האישיות של העורר.

העורר, רווק בן שלושים וארבע ללא עבר פלילי, סיים שירות צבאי ללא דופי, למד משפטים ומינהל עסקים במרכז הבין-תחומי בהרצליה וכעבור זמן החל לעבוד כעורך דין עצמאי בתחום האזרחי. בשנת 2007 עבר העורר תאונה קשה עת נפל לבור פתוח בעומק של כ- 2.5 מטרים , אושפז כשלושה שבועות ולאחר מכן היה מרותק למיטתו במשך שלושה חודשים, ונזקק לשיקום אורטופדי ממושך ולטיפול נפשי. במהלך הטיפול החל העורר להתנסות בסמים ואט-אט עבר משימוש בסמים קלים לשימוש בקוקאין על בסיס יום-יומי. במקביל, הסתבך העורר בחובות של כמליון דולר לבנקים ולגורמים בשוק האפור. עם מעצרו, הודה מייד בחלק מהמעשים המיוחסים לו, הפליל את הנאשמים האחרים, גילה למשטרה את פרטיו של הנאשם מס' 3 ואף התעמת איתו בעימות שערכה המשטרה ביניהם, וכן זיהה באלבום המשטרתי מעורב נוסף בפרשה שהתחזה כעורך דין. מחוות דעת פסיכאטרית שהוגשה בעניינו (ולא נעלם מעיני כי המדובר בחוות דעת פרטית) עולה כי עם מעצרו אף חש הקלה מסוימת בכך שלא יצטרך להוסיף לנהל חיים כפולים. הוריו של העורר, אנשים נורמטיביים (האב מתנדב 30 שנה במשטרה), גילו עוד לפני חשיפת הפרשות מושא כתב האישום, כי בנם הסתבך בחובות, והחלו לכסות את חובותיו עד שהדמויות מהשוק האפור הפסיקו לרדוף אחרי העורר ואחריהם.

9.

העורר שוהה מזה כשלושה חודשים במעצר וכפי שעולה מתסקיר שירות המבחן, חווית המעצר, לראשונה בחייו, קשה מאוד עבורו, והוא אף נחשף לאלימות מצד אחד משותפיו לתא המעצר. בתסקיר שירות המבחן נאמר כי אמנם קיימת רמת סיכון להישנות התנהגות עוברת חוק בעתיד וחזרה לדפוסי שימוש בסמים, אך נראה כי העורר הבין את הצורך בהתערבות טיפולית והוריו ממוקדים בדרכים לסייע לו. עם זאת, נאמר בתסקיר כי יציאתו לבית ההורים עלולה להפחית מהסיכוי לגייס כוחות מצידו להשתלבות בטיפול גמילה.

מאחר שלא ברור מתסקיר שירות המבחן, וכך גם נטען על ידי המשיבה, אם קיים קשר בין ביצוע העבירות לשימוש של העורר בסמים, ואם אכן ניתן להגדיר את העורר כ"מכור" לסמים, סבר בית משפט

השלום, בצדק לטעמי, כי אין מקום לבחון בשלב זה אפשרות של גמילה מסמים. עם זאת, התרשם בית המשפט

כי מעצר בית תחת פיקוח ואיזוק אלקטרוני ימנע מהעורר לשלוח ידו בהרפתקאות נוספות וכי "איני רואה לנגד עיני מצב בו יעז המשיב, מי שחווית המעצר טלטלה אותו ללא ספק (כאמור בתסקיר שירות המבחן), אפילו להרהר בעניינים לא כשרים".

10.

לכך יש להוסיף כי העורר שהה מספר ימים במעצר בלתי חוקי, ועל כך נסב הערר מושא בש"פ 1911/11 כפי שיפורט להלן.

כתב האישום הוגש כנגד העורר ביום 27.1.2011. ביום 1.3.11 הגיש העורר ל בית משפט השלום בתל-אביב בקשה דחופה לשחרורו ממעצר, שכן שהה במעצר למעלה משלושים ימים מבלי שבוצעה הקראה של כתב האישום, בניגוד להוראת סעיף 60 לחוק המעצרים. בהחלטה מערבו של אותו יום הורה בית המשפט (כב' השופט ש' בקר ) למשיבה להעביר תגובתה לבקשה עד ליום 3.3.11. על החלטה זו ערר העורר למחרת ל בית המשפט המחוזי (כב' השופט צ' קפאח ), שהורה ל בית משפט

השלום לקיים דיון "במידת האפשר" עד למחרת היום, ה-3.3.11. על החלטה זו הוגש בשעות אחר הצהריים המאוחרות ערר ל בית משפט זה, ובו ביום הוריתי ל בית משפט השלום לקיים דיון למחרת (בש"פ 1708/11). ואכן, ביום 3.3.11 התקיים דיון ב בית משפט השלום בו התקבלה בקשתה המחודשת של המשיבה למעצר העורר עד לתום ההליכים.

11.

העורר טען כי היה על בית המשפט לשחרר אותו לאלתר, לאחר ששהה במעצר למעלה משלושים ימים ללא תחילת משפטו; כי ההקראה שביצע בית משפט השלום ביום 3.3.11 היתה בהיעדר הזמנה כדין וכך נטען בפני בית המשפט ; כי הדיונים בבקשה למעצר אינם מגשימים את תכלית ההקראה כאשר זו לא קוימה כלל; וכי בשל הפגם שנפל במעצרו של העורר, משתנה נקודת האיזון במסגרת הבקשה למעצרו עד תום ההליכים, ועתה נוטות כפות המאזניים לטובת שחרורו לחלופת מעצר.

12.

על פי סעיף 60 לחוק המעצרים, הקראת כתב האישום צריכה להיעשות תוך 30 יום מעת הגשתו, ובמקרה של העורר, הייתה צריכה להיעשות לא יאוחר מיום 28.2.2011, אך בפועל נעשתה ביום 3.3.2011 (למעשה, ואם נדייק, גם בתאריך זה לא בוצעה הקראה כהלכתה, כפי שעולה מהפרוטוקול, שם נכתב כי כתב האישום נמסר למשיב לעיונו על מנת לוודא כי הוא מכיר את תוכנו וכי עליו להגיב על כתב האישום בפני המותב העיקרי).

כיצד ינהג בית המשפט מקום בו מתברר כי הנאשם שוהה במעצר בלתי חוקי בשל אי ביצוע הקראה תוך 30 יום מהגשת כתב האישום?

13.

דרך אחת, בבחינת הלכה ואין מורין כן, היא פנייה ל בית המשפט העליון במסגרת סעיף 62 לחוק המעצרים הקובע כי "על אף הוראת סעיפים 59 עד 61, רשאי שופט של בית המשפט העליון לצוות על הארכת המעצר או על מעצר מחדש, לתקופה שלא תעלה על 90 ימים....". למרות שעל פי לשון הסעיף נתונה הסמכות ל בית המשפט העליון, הרי שבפרקטיקה, השימוש בסעיף 62 לחוק המעצרים נעשה בעיקר בהתייחס להוראת סעיף 61 לחוק, הקובעת כי נאשם שהיה נתון במעצר תשעה חודשים ומשפטו לא הסתיים ישוחרר בערובה או ללא ערובה.

הדרך השניה, שהיא הדרך העדיפה והנוהגת בפרקטיקה, היא לתקן את הפגם בכך ש בית המשפט

יערוך הקראה וידון DE NOVO

בבקשה למעצר עד תום ההליכים. אפשרות זו של פנייה לערכאה הדיונית בבקשה לחדש את המעצר עד לתום ההליכים אומנם אינה מוזכרת במפורש בחוק המעצרים, אך הוכרה בפסיקה עשרות שנים, והוכרה גם לאחר חקיקת חוקי היסוד וחוק המעצרים (בש"פ 1694/99 מטר נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(2) 22 (1999). לסקירת שני המסלולים ראו בש"פ 4526/06 מסרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.6.2006)).

14.

תיקון הפגם על ידי הקראה ודיון מחדש בבקשה למעצר עד תום ההליכים, אינו עניין פורמלי גרידא, באשר בכל הקשור לחירותו של חשוד או נאשם יש לדקדק בהוראות החוק קלה כבחמורה. עם זאת, החזקה שלא כדין של עצור או נאשם, מהווה אך שיקול אחד, במכלול השיקולים שעל בית המשפט לבחון בבואו להכריע בבקשה מחודשת להארכת מעצר . טיב הפגם ואורך המעצר הבלתי חוקי מחייבים אפוא איזון מחדש בין מכלול הנתונים הצריכים להחלטה (בש"פ 7847/10 מדינת ישראל נ' עמאש (לא פורסם, 28.10.2010); בש"פ 127/10 פיניאן נ' מדינת ישראל , בפסקה 17 (לא פורסם, 19.1.2010); בש"פ 7599/08 סעדון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.9.2008); בש"פ 9997/07 גיאורגזדה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.12.2007) (להלן: עניין

גיאורגזדה )).

אדגיש כי הצורך באיזון מחדש אין משמעו כי ידיו של בית המשפט כבולות, וכי אין באפשרותו להורות על מעצר עד תום ההליכים כאשר ההקראה בוצעה בחלוף למעלה מ-30 יום מפתיחת המשפט. על השיקולים הצריכים לעניין, ועד כמה יש בחידוש ההליך ובקיום ההקראה כדין בדיעבד כדי לרפא את הפגם, איני רואה להרחיב, ואפנה את הקורא להחלטתו המקיפה של כב' השופט דנציגר בבש"פ 7829/10 טרמצי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.10.2010).

במקרה דנן, בהינתן מעצרו הבלתי חוקי של העורר משך ארבעה ימים, יש גם בשיקול זה, לצד השיקולים של היעדר עבר פלילי, נסיבות אישיות וטיב החלופה המוצעת, כדי להטות את הכף לשחרורו של העורר לחלופת מעצר.

15.

הערה לפני סיום.

מאות כתבי אישום מוגשים מדי יום ביומו לבתי המשפט בישראל , ולמספר נכבד של כתבי אישום מצורפת בקשה למעצר עד תום ההליכים ונערך דיון בבקשה. לא ייפלא כי מפעם לפעם נופלות תקלות ולא מתבצעת הקראה כהלכתה לנאשם תוך 30 יום מהגשת כתב האישום. באחריותה של התביעה להסב תשומת לבו של בית המשפט לכך, אך גם באחריות בית המשפט לדאוג לנוהלים ולבקרה מתאימה על מנת לצמצם את האפשרות לתקלה מעין זו. כל בית משפט ונוהליו, כל בית משפט בהתאם למספר שופטיו ולמספר התיקים הפליליים שנדונים בפניו.

דרך המלך היא כי ההקראה תבוצע על ידי המותב שידון בתיק. בדרך זו, התיק זוכה תוך 30 יום ל"אבהות" של המותב, וגם אם מתבקשת דחייה של ההגנה למתן תשובה לכתב האישום, אזי המותב בתיק העיקרי, כמי שמנווט את התיק, יכול לקבוע על אתר תאריכים נוספים להמשך הדיון. בדרך זו, התיק לא "נעלם" לתקופה ארוכה בין תיקי בית המשפט

עד לקביעת מועד בפני מותב, ונמנעת התופעה בה נאשם שוהה במעצר מספר חודשים מבלי שמשפטו החל בפועל. בדרך זו, מתקיימות הוראות סעיף 95 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 ותקנה 20א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974 (להלן: התקנות ) לעניין מועד המצאת ההזמנה למשפט (14 יום או 48 שעות לפני המועד הקבוע למשפט).

אלא שדרך המלך לא תמיד ניתנת ליישום, אם בשל העומס הכבד המוטל על בתי המשפט ואם בשל שיטות ונוהלי עבודה הנוהגים בבתי המשפט השונים. כך, יש וההקראה מבוצעת בפני שופט הקראות, ובהתאם לתשובת הנאשם לכתב האישום, מועבר הדיון לשופט או למותב אחר. יש בתי משפט בהם שופט המעצרים, שדן בבקשת המעצר, מבצע באותה הזדמנות הקראה. דרך זו עשויה למנוע לחלוטין את התקלה של אי ביצוע הקראה תוך 30 יום מהגשת כתב האישום. עם זאת, כאשר ההקראה מבוצעת כבר בדיון הראשון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, לעיתים יש בכך כדי לאיין את זכותו של הנאשם או הסניגור לקבל את ההזמנה לדין 14 יום או 48 שעות לפני ההקראה, לפי העניין. לטעמי, אין בכך רבותא גדולה. ראשית, סעיף 20א סיפא לתקנות קובע כי "בהסכמת הנאשם, מותר לקיים את המשפט גם אם לא הומצאה ההזמנה במועד כאמור".

בנוסף, יש להניח כי סניגור הטוען בלהט במסגרת הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, מכיר כבר את חומר החקירה ואת כתב האישום וערוך להקראה, כך שהזכויות הדיוניות והמהותיות של הנאשם לא נפגעות. שהרי, בסופו של יום, תכליתו של סעיף 60 לחוק המעצרים היא להבטיח שלא יישב אדם במעצר בלא שמשפטו החל בהבאת תוכנו של כתב-האישום לידיעתו ולהבנתו (בש"פ 5988/03 אמארה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.7.2003)).

לא נעלם מעיני כי לעיתים, הליכי המעצר אינם מאפשרים להגנה "ראש שקט" למתן תשובה כהלכתה לכתב האישום, או שאין בידי ההגנה סיפק לכלכל את קו ההגנה. במקרה מעין זה, לא ייגרע מזכויותיו של הנאשם ולא תיפגע תוקפה של ההקראה, אם ההגנה תבקש בעת ההקראה לדחות מתן תשובה לגופו של כתב האישום. מצב מעין זה מוכר במקומותינו כ"הקראה פורמלית". ודוק: הקראה פורמלית אינה שם נרדף להקראה מאולתרת או הקראה על מנת לצאת ידי חובה, ועל בית המשפט לבצע את ההקראה על פי כלליה ודקדוקיה כאמור בסעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי. על הסניגור לאשר כי הקריא למרשו את כתב האישום, על הנאשם לאשר את דבר הודעתו של הסנגור לפיה קרא האחרון את כתב האישום באוזניו ולאשר בפני בית המשפט כי הוא מבין את תוכנו של כתב האישום, והדברים צריכים להרשם בפרוטוקול הדיון (ראו עניין גיאורגדזה , לעיל). עוד על הפרשנות המהותית-תכליתית למושג "תחילת המשפט" ועל מהותה של הקראה ראו בע"פ 1523/05 פלוני נ' מדינת ישראל , (לא פורסם, 2.3.2006); בש"פ 1948/03 שילון נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(2) 869 (2003)).

אין לי אלא להביע תקוותי כי תקלות מעין אלה לא יישנו במקומותינו, ומכל מקום, ראוי לרענן את ההנחיות והנוהלים בקשר לכך.

16.

סופו של דבר, שאני מורה על שחרורו של המשיב בתנאים הבאים:

א.

ערבות עצמית וערבות צד ג' בסך 30 אלף ₪ כל אחד, ערבות עצמית תיחתם על ידי אביו של המשיב, עמוס רווה, ת"ז 7831431.

ב.

הפקדה בסך 10,000 ₪.

ג.

מעצר בית מלא ברחוב מרדכי מאיר 8 ג' תל אביב, בפיקוח של האב, ובהעדרו, בפיקוח של האם, גב' שרה רווה, ת"ז 08423386.

ד.

איזוק אלקטרוני.

ה.

ניתן בזה צו עיכוב יציאה מן הארץ, ו בית המשפט

רשם בפניו הצהרת העורר כי דרכונו כבר מופקד במשטרה.

ו.

נאסר על העורר ליצור קשר במישרין או בעקיפין עם מי מהמעורבים בפרשה. למען הסר ספק נאסר על העורר לעסוק במישרין או בעקיפין בכל נושא הקשור לעיסוקו כעו"ד.

ז.

בנוסף ובהמשך להחלטתי מיום 14.3.2011 , ובהתחשב בנזק שנגרם כאמור באישום השלישי בכתב האישום, על העורר למשכן תוך 14 ימים נכס עד לסכום של מליון ₪ להבטחת התייצבותו להליכי המשפט (לשם כך על העורר להמציא הערכת שמאי לגבי גובה הנכס, אלא אם מוסכם על התביעה כי שווי הנכס גבוה יותר).

ח.

בנוסף ובהמשך להחלטתי מיום 14.3.2011 , העורר יימצא בפיקוח קצין מבחן לתקופה של ששה חודשים. ככל שימצא קצין המבחן כי אכן יש מקום לטיפול גמילה, רשאי העורר לחזור ולפנות ל בית משפט קמא בעניין זה.