בש"פ 6163/11 עמאר בעראני נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט גרינברגר) מיום 25.8.11 בתיק מ"ת 16062-07-11. לפיו הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו.

רקע

ב.

נגד העורר (יליד 1980, במעצר מיום 27.6.11), יחד עם ארבעה בני משפחה נוספים, הוגש כתב אישום, בו יוחסו לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, נשיאת נשק והחזקת סכין. ביסוד כתב האישום תקרית אלימה, שבמהלכה תקפו חמשת הנאשמים את המתלונן על רקע סכסוך קודם, דקרו אותו בסכין וגרמו לו פציעה שהצריכה אשפוז. כתב האישום אמנם אינו מייחס לעורר מגע פיסי עם המתלונן, אך נטען כי הוא היה חלק מחבורת התוקפים ואיים על המתלונן באקדח. ביום 28.7.11 החליט בית המשפט המחוזי (השופט כרמל) לעצור את כל הנאשמים עד תום ההליכים (מ"ת 16062-07-11; מ"ת 27084-07-11). עררים שהגישו שלושה מהנאשמים לבית משפט זה נדחו ביום 10.8.11 על ידי השופט עמית (בש"פ 5654/11; בש"פ 5658/11), ונאשם אחד שוחרר לחלופת מעצר (בש"פ 5628/11). בכל הנוגע לעורר דנא הורה השופט עמית על עריכת תסקיר אשר יוגש לבית המשפט המחוזי. זאת, בעיקר, נוכח היעדרו של עבר פלילי מכביד וספקות מסוימים בחומר הראיות - בפרט הקלטת שיחה בה אמר העורר כי לא נטל חלק באירוע, אשר בהנחה כי העורר לא היה מודע להקלטה, תיתכן לה משמעות ראייתית.

ג.

בתסקיר (מיום 23.8.11) המליץ שירות המבחן על שחרור העורר למעצר בית מלא בבית הוריו בעיר העתיקה בירושלים, בפיקוח רציף של לפחות אחד משני מפקחים. שירות המבחן נפגש עם המפקחים המוצעים (אשת העורר ואביו), והתרשם כי מדובר באנשים "חיוביים המסוגלים למלא את התפקיד בצורה טובה" (אמו של העורר לא אושרה כמפקחת בשל מצבה הבריאותי). ביום 25.8.11 אימץ בית המשפט המחוזי (השופט גרינברגר) את עמדת המשיבה, ודחה את המלצת שירות המבחן. בכל הנוגע לחומר הראיות נאמר, כי ספק אם העורר אכן לא היה מודע להקלטת השיחה. עוד נקבע, לאחר חקירת המפקחים, כי למעשה מדובר במפקח אחד בלבד; שכן אשתו של העורר מטופלת בשבעה ילדים, "ואף מבחינה סמכותית, לא שוכנעתי כי ביכולתה למנוע ממנו מלהפר את תנאי מעצרו". נקבע איפוא, כי לא ניתן לסמוך על פיקוחו הבלעדי של האב "לשלילה מוחלטת של מסוכנות המשיב". עוד נקבע, כי אין בקיומן של מצלמות אבטחה בעיר העתיקה כדי למנוע הפרה של תנאי השחרור; וכי גם אם יש להן אפקט הרתעתי, במובן זה שהפרות יתועדו, אין בכוחן למנוע הפרות. כן הוזכרה הקרבה הגיאוגרפית בין העיר העתיקה למקום התקיפה (מחנה הפליטים שועפט).

הערר

ד.

כלפי החלטה זו הוגש הערר הנוכחי. בין היתר נטען, כי בית המשפט לא נימק במה שגה שירות המבחן, ומדוע סטה מהמלצתו. כך לגבי הקביעות בעניין המפקחים, וכך לגבי אלה שעניינן האמון שניתן לתת בעורר. נטען, כי אם סבר בית המשפט המחוזי שאשת העורר אינה יכולה בנסיבות לשמש כמפקחת, היה עליו לאפשר לעורר להציע מפקח אחר. עוד נטען, כי בית המשפט צריך היה לשקול את האפשרות להורות על איזוק אלקטרוני; בפרט כך, שעה שבאת כוח המשיבה אמרה מפורשות בדיון: "אם הוא ישוחרר, התנאי היחידי שירגיע אותנו זה איזוק" (עמוד 3 לפרוטוקול הדיון מיום 24.8.11). הוטעם, כי מקום החלופה אינו קרוב מאוד למקום האירוע, וכי הנוכחות המשטרתית המוגברת בעיר העתיקה תרתיע את העורר מהפרת התנאים. כן הוזכרו מצלמות האבטחה המפוזרות בעיר העתיקה (אשר עליהן מתבססות, כך נאמר, הרשעות בפלילים), והודגש כי בית המשפט קמא התייחס פעמיים לצורך בחלופה השוללת "לחלוטין" את המסוכנות, שעה שלפי הפסיקה אין החלופה נדרשת להיות "הרמטית" כמעצר מאחורי סורג ובריח, אלא מצמצמת ומפיגה את הסיכון.

הוזכר, כי מועד ההוכחות נקבע ליום 3.11.11, וכי נוכח ריבוי הנאשמים בתיק צפוי העורר להיוותר במעצר תקופה ארוכה בטרם יוכרע דינו. סוף דבר, העורר מבקש לאפשר לו להעמיד מפקח נוסף (נאמר כי קיים מפקח פוטנציאלי מתאים) ולשחררו לחלופת מעצר, במידת הצורך גם באיזוק אלקטרוני.

הדיון

ה.

בדיון שב וטען עו"ד ברהום כנגד הנמקת בית המשפט קמא, הן נוכח התסקיר החיובי והן בשאלה מדוע לא ניתנה אפשרות להציב מפקח אחר במקום מי שלא אושר. כל זאת גם על רקע ההסתייגות המסוימת בקשר לראיות, כפי שעלה מהחלטת השופט עמית.

ו.

עו"ד גרנות טענה למדינה, כי השופט עמית הקפיד שלא לטעת מסמרות לגבי שחרור והותיר לשיקול דעת, וגם התסקיר עצמו מעורר שאלות ביחס שבין מסוכנות לבין קבלת אחריות; ועוד, כלי הנשק שבהם נעברה העבירה גם לא נמצאו.

הכרעה

ז.

לא בלי התלבטות החלטתי לקבל את הערר כפי שיפורט. בית משפט זה – השופט עמית – היה נכון כי תיבחן חלופה, בשל השאלה הראייתית המסוימת, שלא נטענו טענות מפורטות לגביה בפני, והעבר הלא מכביד. הפרשה כשלעצמה כמובן משמיעה מסוכנות, וכמובן מקימה עילת מעצר, גם סטטוטורית. ואולם, התסקיר שעליו הורה בית משפט זה ביסודו חיובי. ואכן, כפי שציטט הסניגור המלומד, "סיכון קיים לעולם, אך השאלה היא מה מידת ההסתברות להתממשות הסיכון" (השופטת נאור בבש"פ 5376/01 מדינת ישראל נ' זהראן (לא פורסם); בש"פ 1911/11 רווה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) ועוד רבות). ברי, כי בטחון הציבור יושג מיטבית מאחורי סורג ובריח "הרמטיים", אך משצו המחוקק הוא לחפש דרך שהיא פחותה ממעצר ותוכל להשיג את תכליתו, הורנו ליטול "סיכון מחושב" תוך שיקול דעת וזהירות רבה, אשר יחתרו להפגה מירבית של הסיכון, קרי לצמצומו ולהפחתתו ככל הניתן. בנידון דידן על מעצר הבית להיות הדוק ואפקטיבי, כדי להוציא מלבו של העורר כל מחשבת הפרה. משמעות הדבר היא הפקדה כספית משמעותית מאוד, ערבות עצמית וערבויות צד ג', פיקוח צמוד של שני מפקחים (לסירוגין) למצער, איזוק אלקטרוני, עיכוב יציאה והפקדת דרכון אם ישנו, ויכולת המשטרה לבקר במקום מעצר הבית כדי לוודא קיומו. לשם כך יוחזר התיק לבית המשפט קמא, שיבדוק מפקח או מפקחים נוספים אשר יוצעו בהקדם לשירות המבחן וזה יחוה דעתו לגביהם, ושיקבע את התנאים המפורטים. משהדבר יוסדר, ומודגש בזה כי כל התנאים ימולאו טרם שחרור, מוזהר העורר כי עליו לשמור מכל משמר על תנאי מעצר הבית, בלא יציאה לכל מטרה שהיא מפתח הבית. הערר מתקבל איפוא לפי האמור.