בש"פ 5376/01 מדינת ישראל נ. בשארה זהראן

1.

לפני ערר של המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ש. וסרקרוג) לשחרר את שני המשיבים בחלופת מעצר. חלופת המעצר הקונקרטית אותה קיבלה הערכאה הראשונה היא מעצר בית בבתי קרובי משפחה בשפרעם, הפקדה כספית, ערבויות ועוד.

2.

כתב האישום מייחס למשיב 1 עבירה של אינוס (בדרך של החדרת אצבע) וניסיון למעשה מגונה ועוד מיחס כתב האישום לשני המשיבים עבירה של מעשים מגונים. המעשים נעשו כלפי קטינה, ילידת 1989, אותה הכירו המשיבים. המעשים המיוחסים למשיבים הנם כמובן מעשים נתעבים ומעוררי סלידה, ועל כך אין חולק.

3.

שקלתי את טענות הצדדים, ואני מחליטה לדחות את הערר.

4.

מעצר הבית בשפרעם מסיר מעל הפרק בצורה סבירה את החשש בעניין השפעה על עדים, ועל טענה זו לא חזרה המדינה בעררה.

5.

הערר ממוקד בשאלת המסוכנות. לא הייתה מחלוקת שיש ראיות לכאורה, ואף לא הייתה מחלוקת בעניין חזקת המסוכנות. עם זאת, נראה אף לי, כמו לערכאה הראשונה, כי מעצר בית בפיקוח מלא של קרובי משפחה, יש בו כדי להסיר, בנסיבות העניין, במידה רבה – כמובן לא ודאית – את החשש שהמשיבים ישובו ויבצעו מעשים מסוג המעשים אותם, לכאורה, ביצעו. למשיבים אין עבר פלילי, אם אמנם יש להם או למי מהם נטייה לביצוע עבירות מין (והדבר לא הוברר) – התנאים המגבילים הכרוכים במעצר בית מלא, תחת השגחה, ימנעו מהם, בדרגת ודאות קרובה, את ההזדמנות והאפשרות לבצע מעשים דומים.

6.

אין אני סבורה, שהתבטאויות שונות של המשיבים כגון האמירה "אני גבר" "להצדקת" המעשים מעידים על מסוכנות גבוהה יותר מאשר אצל אנשים שאינם מתבטאים כך מפורשות לגבי עבירות דומות או מכחישים את המעשה.

7.

אכן, כל מי שעבר, לכאורה, עבירה לגביה יש חזקת מסוכנות עלול לחזור על המעשים. ואולם, גם כאשר ישנה חזקת מסוכנות יש צורך לבדוק חלופת מעצר. סיכון קיים לעולם, אך השאלה היא מה מידת ההסתברות להתממשות הסיכון. נראה לי כי מעצר בית מלא תחת פיקוח בלתי פוסק, מקטין את מימדי הסיכון. בנסיבות כמו אלה שבפני, יש הצדקה לקחת את הסיכון.

8.

המשפט קבוע לדצמבר להוכחות. בעת שנקבעו התאריכים לא ביקשה המדינה הקדמת דיון. בקשה כזו הוגשה, ככל הנראה, בעקבות הערר. עו"ד גלעד, בא-כוח המשיבים, מספר שבית המשפט המחוזי בחיפה עמוס לעייפה, וכי הובהר בעת קביעת התאריכים, כי אין תאריכים מוקדמים יותר. המקרה שלפני איננו מסוג המקרים בהם יש סחבת בניהול המשפט, ומן הראוי לאפשר לערכאה הראשונה לקבוע את סדרי העדיפויות בקביעת משפטים בשים לב לכלל המשפטים בהם יש צורך לשמוע ראיות, בין פליליים ובין אזרחיים. המועד הרחוק שנקבע לשמיעת המשפט, בשל אילוצי יומנו של בית המשפט, אף הוא בגדר שיקול שלא להיעתר לעררה של המדינה.

9.

נראה לי כי הערכאה הראשונה איזנה כראוי בין כל השיקולים שצריך היה לאזן ביניהם. היא נתנה דעתה לנסיבות העניין ולטיבן של העבירות, הכל בפרופורציה הראויה. חלופת המעצר נבדקה באופן יסודי, אחרי שחלופה קודמת נדחתה על ידי הערכאה הראשונה. אין אני רואה הצדקה להתערב בשיקול דעתה.

10.

הערר נדחה.