בש"פ 1380/10 מדינת ישראל נ. פלוני

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט הכהן) מיום 18.2.10 בתיק ב"ש 586/10 בה הורה בית המשפט על שחרור המשיב לחלופת מעצר.

ב.

נגד המשיב בן – 56 – הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בירושלים, בו יוחסו לו מספר עבירות של מעשה מגונה והטרדה מינית בקטינים. ביסוד האישומים מספר אירועים ב-2009 בהם עשה המשיב כנטען מעשים מגונים בשני קטינים שונים (ילידי 1997 ו-1998), אותם פגש בבית כנסת במסגרת עיסוקו כמחלק מזון ודברי מתיקה, וגם ביקש כי לא יגלו את דבר המעשים. לאחר שעיין בתסקיר מעצר הורה בית המשפט לשחררו למעצר בית בבית אמו בראשון לציון בפיקוח מלא ובתנאים מגבילים. ברם, לאחר החלטתו של בית משפט השלום הוגש נגד המשיב כתב אישום מתוקן לבית המשפט המחוזי , ועל העבירות שנכללו בכתב האישום הראשון, נוספו גם עבירות של מעשה סדום, מעשה מגונה בפומבי, נסיון למעשה מגונה ושיבוש הליכי משפט. עניינן של עבירות אלה, מעשה סדום שעשה המשיב כנטען בכוח בבתה (ילידת 1996) של גרושתו, שעה שזו שהתה בביתו ב-2009, ואירוע נוסף באותה שנה בו עשה בה על פי הטענה מעשה מגונה, וכן בקשתו בהמשך שלא תדווח על האירועים.

ג.

במקביל הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים. לא היתה מחלוקת לעניין ראיות לכאורה, והעוררת טענה כי הוספת העבירות מטה את הכף באופן שאינו מאפשר עוד שחרור לחלופת מעצר. ביום 18.2.10 קבע בית המשפט המחוזי, כי המשיב ישוחרר לחלופת המעצר שנקבעה בבית משפט השלום בהתאמות מסוימות; בכלל אלה - פיקוח רציף של מפקחים שנקבעו בהחלטה (עליהם הוטל גם למנוע כניסת קטינים למקום המעצר, ולדווח מיידית במקרה של הפרה), איזוק אלקטרוני, הפקדה (10,000 ₪), התחייבות עצמית (20,000 ₪) וכן התחייבות מקבילה של כל אחד מהמפקחים.

ד.

לבקשת העוררת עוכב ביצועה של ההחלטה למשך 48 שעות, ובמסגרת זמנים זו הוגש הערר שלפנינו, ועל כן נשמע ביום 19.2.10.

הערר והדיון

ה.

נטען מטעם המדינה, כי התסקיר אינו מבהיר את ההבדל בין תיאור רמת המסוכנות כגבוהה לגביו ההמלצה על חלופה. לשיטת המדינה מדובר ב"פצצת זמן מתקתקת", שכן יצריו הפדופיליים של המשיב מתגברים עליו, והוא פגע בילדים מזדמנים, תוך ניצול קרבה משפחתית ופיסית ואף באלימות. האיזוק האלקטרוני, כך נטען, אינו רלבנטי לעבירות אלה שכן אין הוא אלא מתריע בדיעבד. כן הוטעם נושא שיבוש ההליכים, בכל האישומים. נאמר כי החלופה אינה יכולה לענות על הצורך להגן על קטינים, על רקע המסוכנות. הדגש העיקרי מצוי, לשיטת המדינה, ברמת המסוכנות הגבוהה הנלמדת ממעשים בני חודשים, מהטרדה מינית ועד מעשה סדום בקטינים; טיפול שעליו ממליץ שירות המבחן, כך נטען, טרם החל ועל כן אין הוא רלבנטי להפגת המסוכנות; לא המפקחים הם הבעיה, אלא מסוכנות המשיב בשילוב מאפייני העבירות.

ו.

בא כוח המשיב טען מנגד, כי הן בית משפט השלום בגדרי כתב האישום הראשון, והן בית המשפט המחוזי בגדרי כתב האישום השני, סברו כי יש מקום לשחרור. המדובר באדם בן 56 ללא כל עבר פלילי, והחלופה המוצעת עברה את ביקורת בית המשפט תוך התרשמות מרצינות המפקחים, שאינם מגוננים על המשיב כפי שאירע במקרים שונים. אכן, שירות המבחן ציין מתחילה (בגדרי התסקיר שלאחר כתב האישום הראשון) רמת סיכון גבוהה, ועם זאת הציע את החלופה; ברי כי אין הגנה מוחלטת בחלופות, אך גם במקרה כזה – כעולה מן הדין – יש צורך לבדוק חלופה, וכך נעשה. לשאלתי השיב הסניגור כי לא נתבקש תסקיר משלים בעקבות החמרת כתב האישום, כיון שממילא נקבעה מסוכנות גבוהה בתסקיר.

הכרעה

ז.

עיינתי בפרוטוקול בשני בתי המשפט ובהחלטותיהם וכן בתסקיר. התסקיר הוגש, כאמור, לאחר כתב האישום הראשון ובטרם כתב האישום השני. המשיב הציג עצמו כמי שרואה עצמו כבעל ערכים ותורם לחברה, אך שירות המבחן זיהה מורכבות; המשיב מודע במידה מסוימת למצבו ולהתנהלותו הבעיתית, אך לוקה בעיוותי חשיבה כמצוי בעבירות כאלה. צוין כי בעבר עבד המשיב בעבודות מסודרות, אך בשנים האחרונות חל שינוי בחייו ועבר לעיסוקו הנוכחי ולמקום מגורים חדש; שילוב של חסכים מיניים ורגשיים עם עיסוקו שיצר גישה נוחה לילדים, הביא לידי מימוש בעיות מיניות חבויות. המשיב ביטא בפני השירות בושה, צער וחרטה כלפי הנפגעים, אך התקשה לראות את השפעת התנהלותו עליהם, ונטה לייחס להם אחריות מסוימת. על כן, ונוכח סוג העבירות ודרך ביצוען, ניתנה הערכת סיכון גבוה. עם זאת המפקחים שהוצעו – בני משפחה נורמטיביים – נראו לשירות המבחן כראויים; הם הביעו הפתעה לגבי המיוחס למשיב, ועם זאת לא גוננו עליו וראו את הדברים בחומרה. הוצע מעצר בית בבית אמו של המשיב בפיקוח אמו, בנו ואחותו (בבית המשפט המחוזי הוחלפה האם המבוגרת באחות נוספת), וכן הוצעה בדיקה על-ידי פסיכיאטר במגמה טיפולית.

ח.

נתתי ליבי לאסופת הפסיקה שהציג הסניגור המלומד, שהצד השוה בה הוא שחרור לחלופה בעבירות דומות, מתוך מצוות המחוקק בסעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים, תשנ"ו-1996), שלפיה על מעצר מאחורי סורג ובריח יוחלט "אם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחרותו של הנאשם, פחותה". בבש"פ 1469/09 מדינת ישראל נ' נאשף (לא פורסם) נכתב:

"אכן דילמת ההתייחסות לעבירות חמורות מלוה את בית המשפט תדיר בעסקם במעצרים. האינסטינקט האנושי ממקד את הדברים בחומרת העבירה... התביעה, בראיית אינטרס הציבור, לשיטתה, מעוניינת על פי רוב לראות נאשמים בעבירות חמורות מאחורי סורג ובריח גם בעת ההליכים המשפטיים... ואולם... המחוקק לא בחר להשית את חומרת העבירה כעילת מעצר... אלא ציין עילות כמו מסוכנות, שיבוש, הימלטות מאימת הדין... אמנם, פשיטא שחומרת העבירה יכולה להוות אינדיקציה למסוכנות ולהישקל בין שאר הגורמים".

ראו גם בש"פ 356/06 מדינת ישראל נ' אלקריף (לא פורסם); בש"פ 931/09 מדינת ישראל נ' שאולוב (לא פורסם) (שניהם מפי השופטת פרוקצ'יה); בש"פ 9106/09 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם) (השופט ג'ובראן). במקרה דנא הצביע שירות המבחן על מסוכנות גבוהה כאמור, אך סבר נוכח טיב המפקחים (שלא היה עליו עורר) כי ניתן להפיג את המסוכנות במידה מספקת על-ידי מניעת מגע עם קטינים. אזכיר את דברי השופטת נאור בבש"פ 5376/01 מדינת ישראל נ' זהראן (לא פורסם), כי

"אכן כל מי שעבר, לכאורה, עבירה לגביה יש חזקת מסוכנות, עלול לחזור על המעשים, ואולם, גם כאשר ישנה חזקת מסוכנות יש צורך לבדוק חלופת מעצר. סיכון קיים לעולם, אך השאלה היא מה מידת ההסתברות להתממשות הסיכון. נראה לי כי מעצר בית מלא תחת פיקוח בלתי פוסק, מקטין את ממדי הסיכון...".

האם כזה הוא המקרה שלפנינו? יתכן, אך חשוב שההכרעה תינתן על סמך תמונה מלאה שבפני שירות המבחן, והמלצה ממצה.

ט.

נוכח זאת, וכיון שהחלטתו של בית המשפט המחוזי בנידון דידן הסתמכה במידה רבה על תסקיר שירות המבחן, ולשירות לא היתה הזדמנות להידרש לעניינו של המשיב

לאחר כתב האישום השני, שהעבירות בו חמורות יותר, סבורני כי נכון יהיה שההכרעה תינתן לאחר שיוגש תסקיר משלים, בעקבות כתב האישום החדש. אינני נוטע מסמרות באשר לתוצאה, והיא נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט משיעיין בתסקיר המשלים. כיון שהמשיב מוכר לשירות, אציע כי התסקיר המשלים יוגש תוך שבוע, ובית המשפט ישוב וידון בתיק ויכריע כאשר ימצא לנכון. הערר מתקבל על פי האמור.