בש"פ 2006/10 מדינת ישראל נ. פלוני

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 10.3.2010 (השופט מ' י' הכהן) בה הורה על שחרורו של המשיב למעצר בית מלא בתנאים מגבילים.

א.

המשיב עומד לדין בבית המשפט המחוזי בירושלים בעבירות של מעשה סדום, מעשה מגונה, מעשה מגונה בפומבי, ניסיון למעשה מגונה והטרדה מינית, אשר נעשו על פי הנטען בקטינים. עוד מואשם המשיב בשיבוש הליכי משפט. סוגיית מעצרו של המשיב הובאה בפני בית משפט זה בערר שהגישה המדינה על החלטה קודמת לשחרר את המשיב לחלופת מעצר (להלן: הערר הראשון ), ובהחלטה מיום 21.2.2010

(בש"פ 1380/10 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם) נקבע, כי שירות המבחן יגיש תסקיר משלים בעניינו של המשיב, נוכח אישום נוסף שנזקף לחובתו ואשר עליו טרם נתן שירות המבחן את הדעת. הוחלט, כי בית המשפט המחוזי ישוב ויכריע בסוגיה לאחר שיעיין בתסקיר זה. פרטי הפרשה מתוארים בהחלטה האמורה.

ב.

בתסקיר המשלים מיום 7.3.2010 נמנע שירות המבחן מהמלצה לשחרור המשיב לחלופה. שירות המבחן התרשם, כי התייחסותו של המשיב לאישום שנוסף לכתב האישום נגדו מבטאת מידה מוגבלת של הבנת מעשיו ועמה התרכזות בעצמו וקושי להביע אמפטיה לנפגעת העבירה. על כן, ובהתחשב בחומרת העבירה הנוספת; בהימשכות ובאופן שבו נעשו העבירות; ובמאמץ להסתרה, קיים סיכון גבוה להישנות התנהגות פוגעת, וכן לשיבוש הליכי חקירה או משפט.

ג.

בהחלטתו מיום 3.2.2010 ציין בית המשפט קמא, אחר ששמע טיעוני הצדדים,

כי כבר בהחלטתו הקודמת מיום 18.2.2010 בדבר שחרור המשיב לחלופת מעצר (עליה עררה כאמור המדינה לבית משפט זה בערר הראשון), לקח בחשבון את הנתונים שאותם ניתן ללמוד מן האישום הנוסף, ואת הסיכון הגבוה הקיים להישנות התנהגות פוגעת. בית המשפט הוסיף וציין, כי נוכח התרשמותו מן המפקחים סבר, עם זאת, שבחלופה המוצעת יש כדי להפיג את מסוכנותו של המשיב, אף אם לא באופן הרמטי. בית המשפט קבע כי אינו מוצא לנכון לשנות מהחלטתו הקודמת לשחרר את המשיב למעצר בית בתנאים מגבילים, בכפוף להגבלה נוספת, ולפיה בכל עת נתונה ישהו בסביבת המשיב שני מפקחים ולא אחד בלבד (בית המשפט אף הוסיף לרשימת המפקחים מפקחים שחקר בדיון מאותו יום). על החלטה זו, שביצועה עוכב על ידי בית משפט קמא בארבעים ושמונה שעות, הוגש הערר הנוכחי.

הערר

ד.

המדינה טוענת כי שגה בית משפט קמא בקבעו שניתן בנסיבות העניין להסתפק בשחרורו של המשיב לחלופת מעצר, וזאת נוכח המסוכנות הנשקפת ממנו לקטינים ואשר נגזרת מחומרת העבירות המיוחסות לו ומנסיבות ביצוען, ובמיוחד בהקשר האישום הנוסף. עוד טוענת המדינה כי משהורה בית משפט זה על הגשת תסקיר משלים ומשחזר בו שירות המבחן בתסקיר זה מהמלצתו לשחרר את המשיב לחלופה, היה על בית משפט קמא ליתן משקל יתר להמלצתו של השירות ולהורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו, וזאת בהיעדר נימוקים כבדי משקל לסטות מאותה המלצה. המדינה מוסיפה וטוענת כי אין ליתן אמון במשיב נוכח ניסיונו לכאורה לשבש הליכי משפט, ונוכח קביעת שירות המבחן כי הוא מגלה מידה מוגבלת של הבנת מעשיו. לבסוף טוענת המדינה כי אין בחלופה המוצעת – בית בשכונת מגורים בעיר – כדי לאיין את מסוכנותו של המשיב, וכי בית משפט קמא ציין אף הוא שאין בה כדי להפיג את החשש מן המשיב באופן הרמטי. נוכח כל זאת מבקשת המדינה כי המשיב ייעצר עד תום ההליכים נגדו. בדיון חזרה עו"ד חנאווי על האמור, וסברה כי יש צורך, במיוחד נוכח התסקיר השני והמסוכנות לא רק כלפי המתלוננים, לנקוט משנה זהירות, לשם הגנה על הציבור; אין די בחלופה, עם כל רצונם הטוב של המפקחים, שלגביהם עצמם אין טענה. התסקיר המשלים, כך נאמר, הוא נקודת המוצא.

ה.

בא כוח המשיב עו"ד בן-נתן טען, כי בית המשפט קמא יישם את דיני המעצרים; השאלה אינה המסוכנות, שאין חולק עליה, אלא האם החלופה יש בה די, משהוספו שלושה מפקחים נורמטיביים שבית המשפט בחן אותם, חלופה זו, לשיטת ההגנה, עשויה לאיין את המסוכנות, מה גם שבית המשפט הכפיל את מספר המפקחים שיהיו צמודים אל העורר בכל עת; המתלוננים גרים במרחק ניכר; הסיכון שהמשיב יפגוש קטינים קלוש ואפסי; ויש לזכור ששלוש פעמים החליטו בתי המשפט על שחרור.

ההכרעה

ו.

לא אכחד כי הפכתי והפכתי בדעתי בתיק זה. נוכח התסקיר השני של שירות המבחן, שבעקבותיו לא היה קל מאשר קבלת הערר; זאת, לאחר שבהחלטתי הקודמת ראיתי לנכון לבקש תסקיר נוסף ותוצאותיו הן כפי שהן. ואולם, האחריות להכרעה היא של בית המשפט ועליו לבחון את התמונה במלואה. ראו הרצאתו של השופט - כתארו אז – ברק "התסקיר וקצין המבחן למבוגרים", מבחר כתבים (ח"ה כהן וי' זמיר – עורכים, תשס"א-2000), 653, שניתנה ב-1979, ועסקה אמנם בתסקיר עונש בטרם היות תסקיר מעצר. נאמר שם (עמ' 663),

"מעצם מהותו של תפקוד שיפוטי, ומעצם האחריות הסופית המוטלת על השופט, נובע כי חובה עליו להעריך כל מידע המובא בפניו. אין שופט כבול לחוות דעת מקצועית. ההכרעה הסופית נשארת בידיו. הסמכות הייחודית להערכת החומר הוא השופט. בעשותו כן הוא יתחשב במקצועיותם של אחרים ובחוסר מקצועיותו שלו, אך ההכרעה הסופית היא שלו".

אוסיף: הכרעה – וגם אחריות. כשלעצמי הבעתי פעמים רבות את הערכתי הרבה לשירותי המבחן ולעבודתם המקצועית המסורה, אך ההכרעה והאחריות הן על בית המשפט.

ז.

מעשה שבכל יום באולמות בתי המשפט הוא, שכאשר התסקיר חיובי טוענת הסניגוריה בלהט לאמצו והתביעה טוענת לא אחת בלהט את ההיפך, וכאשר התסקיר אינו חיובי מתהפכים התפקידים. כך גם בענייננו. על בית המשפט לבחון את הדברים לגופם, בעינו שאינה מביטה לעבר זה או אחר, והאמורה לשקלל את הדברים. אכן, מקובל כי מקום שהמדובר בתסקיר שאינו חיובי, דחייתו טעונה הנמקה בעלת משקל (ראו דברי השופט ג'ובראן בבש"פ 9106/09 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם)), שדן בפרשת אינוס, והאסמכתאות דשם). באותה החלטה צוטטו דברי השופט זמיר בבש"פ 96/99 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם), כי הגם שבית המשפט היושב בערר דן בו מחדש ובאופן עצמאי, יש משקל, מקום שאין הכף נוטה באופן ברור לכאן או לכאן, להחלטת בית המשפט המחוזי, ונחוץ "טעם של ממש כדי לבטל את ההחלטה". ובבש"פ 5501/04 מדינת ישראל נ' צרפתי (לא פורסם) ציין השופט לוי בהקשר אחר, כי "אפשר שלו ישבתי לדין בערכאה ראשונה היתה מסקנתי שונה, אולם זה אינו השיקול לקבלתו של ערר או דחייתו. בית המשפט המוסמך בחן את הראיות בפניו ואת עוצמתן, והוא הוסיף ובחן את החלופות ואם יש בהן כדי להפחית ולעמעם את הסכנה הנשקפת מהמשיבים. משהגיע למסקנה כי נוצרו הנסיבות לעשות שימוש בחלופות המעצר שהוצעו לו, לא מצאתי מקום להעדיף את השקפתי שלי על השקפתו". ראו גם דברי השופטת פרוקצ'יה בבש"פ 3839/04 מדינת ישראל נ' בחירי (לא פורסם), כי "להתרשמותו של בית המשפט המחוזי,

לאחר בחינה מקיפה ויסודית של פרטי חלופת המעצר, יש לייחס משקל נכבד".

ח.

עסקינן בגדרי מעצר ודיניו, ובציווי המחוקק בסעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996 לעניין בדיקת האפשרות "להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור..." - ולא בתיק העיקרי ובעבירות שבו. אף שאם יורשע המשיב בעבירות החמורות, הוא עלול להיות צפוי למאסר ממושך, בלא שאטע מסמרות כמובן, עדיין השאלה היא הניתן להפיג את המסוכנות בגדרי המעצר. בנידון דידן מה שהיטה את הכף בסופו של יום היה העובדה שבית המשפט קמא בחן אישית את המפקחים המוצעים ומצאם אנשים מן היישוב; הוא אף הכפיל את נוכחותם, באופן

שבכל עת ובכל שעה יימצא המשיב בפיקוח כפול. נזכור את דברי השופטת נאור בבש"פ 5376/01 מדינת ישראל נ' זהראן (לא פורסם), שציטטתי בהחלטה הקודמת "סיכון קיים לעולם, אך השאלה היא מה מידת ההסתברות להתממשות הסיכון". כמות שציין השופט קמא, אין מדובר בחלופה "הרמטית" כמעצר מאחורי סורג ובריח, אך עסקינן בחלופה הנראית ראויה. מדברים אנו בנוכחותם של מפקחים נורמטיביים,

שניים בכל עת , במקום הימצאו של המשיב, בנוסף ליתר האמצעים, הכוללים מעצר בית מלא, איזוק אלקטרוני, מניעת כניסתם של קטינים כלשהם, התחייבות המפקחים להתקשר למשטרה בכל הפרה, הפקדה (אליה אשוב) והתחייבות עצמית ושל הערבים בסך - 20,000 ₪. נראה לי כי בתנאים שנקבעו, ובמיוחד בפיקוח הכפול על-ידי אותם מפקחים מן היישוב שנקבעו, יש כדי להפיג במידה רבה מאוד את החשש להפרה, כך על פי השכל הישר. עם זאת, להכרעת השופט קמא אוסיף, ראשית, הכפלת ההפקדה לסך 20,000 ₪, וכן גם הפקדת דרכון ועיכוב יציאה, ולבסוף – ובמוטעם – אזכיר, רשות למשטרה לבקר לבדיקת קיומם של תנאי מעצר הבית, לרבות נוכחות המפקחים. בכפוף לכך איני נעתר לערר ביסודו. בטרם שחרור ימולאו כל תנאי האיזוק, ההפקדה, הערבויות, הפקדת הדרכון ועיכוב ביצוע היציאה.

ט.

בשולי הדברים, אחזור גם כאן על הדברים שכתבתי בבש"פ 1589/10

פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם), כי ראוי שיוצגו מטעם המדינה נתונים באשר להפרות במקרי שחרור בתנאים, כדי שניתן יהא ללמוד על תמונת הניסיון המצטבר.