פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
1734/11
בפני:
כבוד השופט י' עמית
העורר:
בן צבאן
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשה להארכת מעצר – תיק עמת 34982-02-11 בבית המשפט המחוזי מרכז, החלטה
מיום 15.2.2011
תאריך הישיבה:
ג' באדר ב התשע"א
(9.3.2011)
בשם העורר:
עו"ד כרמל בתו
בשם המשיבה:
עו"ד איילת קדוש
החלטה
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז מיום 15.2.11 (כב' השופט צ' דותן ), בגדרה נדחה עררו של העורר על החלטת בית משפט השלום בכפר סבא מיום 18.1.11 (כב' השופטת מ' בן ארי ) על-פיה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.
1.
כנגד העורר הוגש כתב אישום ביום 9.12.10 לבית משפט השלום בכפר סבא, בו יוחסו לו עבירות של קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, (להלן: חוק העונשין ); פציעה בנסיבות מחמירות בצוותא, לפי סעיפים 334+335(א)(1) + 335(א)(2) + 29 לחוק העונשין; החזקת סכין בצוותא, לפי סעיפים 186(א) + 29 לחוק העונשין; ושיבוש הליכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין.
2.
על פי העובדות המתוארות בכתב האישום, ביום 23.2.10 קשרו העורר וארבעה נאשמים נוספים קשר, בהיותם בכלא, לפצוע אדם בשם דנוס. לשם כך הצטייד העורר יחד עם נאשם נוסף בכלי חד, ובשעה שדנוס שהה במקלחת נכנסו אחריו ודקרו אותו בכל חלקי גופו, בעוד נאשם שלישי מסתיר לסוהרים את שדה הראיה בכיוון המקלחת. דנוס נהדף מהמקלחת ונפל ארצה על רצפת המסדרון כשהוא עירום ומדמם. העורר והנאשם הנוסף יצאו מהמקלחת, העורר השליך את הכלי החד לתוך בור הביוב הנמצא במסדרון, בעוד דנוס שרוע על הרצפה ושני נאשמים נוספים עומדים בסמוך אליו ומאפשרים לעורר ולנאשם הנוסף לעזוב את זירת האירוע. בהמשך, הורה אחד הנאשמים לעורר להחליף את בגדיו, והאחרון פעל בהתאם. כתוצאה מהמתואר נגרמו לדנוס פצעי דקירה עמוקים בזרוע ימין וחתכים בירך שמאל, מעל המותן, לאורך הגב ובחזה.
לקורא התמה על הפער של כעשרה חודשים בין האירוע מושא כתב האישום לבין הגשת כתב האישום, נספר כי ביני לביני השתחרר העורר מהכלא, ובחודש ספטמבר 2010 נורה בראשו ונפצע קשה. המשטרה פתחה בחקירת אירוע הירי, וחקירה זו הובילה לחקירה לגבי האירוע מושא כתב האישום.
3.
בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצר העורר וארבעת הנאשמים הנוספים עד לתום ההליכים לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). בבקשה נטען כי קיימות ראיות לכאורה למעשים המיוחסים לעורר וליתר הנאשמים, ביניהן: צילום זירת האירוע, תעודות רפואיות, הודעת חובש בית הכלא, הודעות סוהרים, הודעת אסיר וגרסאות הנאשמים. המשיבה טענה לקיומן של עילות מעצר בגין מסוכנות העורר ויתר הנאשמים מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים, ובגין חשש מהימלטות. המשיבה הדגישה כי מדובר באירוע אלימות קשה, אשר בוצע על ידי אסירים בין כתלי הכלא, בהיותם נתונים תחת פיקוח והשגחה – נסיבות אשר אינן מאפשרות שחרורם לחלופת מעצר. המשיבה הוסיפה כי העורר, אף שידע שהמשטרה מחפשת אחריו, סרב להסגיר עצמו ונתפס על ידי היחידה החוקרת רק לאחר מספר ימים – דבר המעיד על חשש ממשי להימלטותו מן הדין. יצוין כי במועד ביצוע העבירה ריצה העורר עונשי מאסר בגין ביצוע עבירות של החזקת סכין, קשר לפשע, תקיפה חבלנית וכליאת שווא.
4.
בית משפט השלום (כב' השופטת מ' בן ארי ) קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העובדות נשוא כתב האישום ביחס לכל אחד מהנאשמים. נקבע כי מעשיו הלכאוריים של העורר מקימים עילות מעצר סטטוטוריות של מסוכנות ושל חשש משיבוש הליכים והימלטות מן הדין. לסופה של החלטה, הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, תוך הפניית תשומת לב שירות בתי הסוהר למצבו הרפואי. כן נתבקש רופא שירות בתי הסוהר ליתן דעתו לכל הטיפולים הרפואיים הדרושים לעורר, לרבות טיפולי פיזיותרפיה, טיפולים שיקומיים ובדיקה ב בית חולים ציבורי.
5.
על החלטת בית משפט השלום הוגש ערר ל בית המשפט המחוזי. בהחלטתו מיום 11.1.11 ציין בית המשפט
(כב' השופט ש' מנהיים ) כי לפנינו מקרה חריג, משמדובר בעורר אשר נפצע מירי בראשו, עבר ניתוח נוירו-כירורגי, אושפז ב בית חולים שיקומי וזקוק לסל שלם של טיפולים פארה-רפואיים ומעקב רפואי. ככל הנראה אין אפשרות לתת לעורר טיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק בתדירות של 5 ימים בשבוע בבית המעצר, וקיים
חשש של ממש כי המשך המעצר יותיר נכות אצל העורר או אף יחמירה. מאחר שהליך עריכת תסקיר עלול לארוך שבועות, ונוכח החשש כי ייגרם לעורר נזק בריאותי, קיבל בית המשפט את הערר בחלקו, והורה ל בית משפט השלום לקבוע דיון דחוף לשמיעת הערבים-מפקחים המוצעים, שאם יימצא כי יש ליתן בהם אמון יש להורות על שחרור העורר בערובות מתאימות.
6.
הדיון חזר אפוא ל בית משפט השלום (כב' השופטת מ' בן ארי ). בדיון שהתקיים ביום 18.1.11 בחן בית המשפט את חלופת המעצר המוצעת – פיקוח עיקרי מצד אמו של העורר ולצידה מספר מפקחים מחליפים. בית המשפט ציין כי הוא מפרש את הנחיות בית המשפט המחוזי באופן ששחרורו של העורר לחלופת מעצר יתאפשר רק בכפוף לכך ש בית המשפט ישתכנע בקיומה של חלופה מצויינת המאיינת את המסוכנות הרבה הנשקפת מהמשיב.
בהחלטתו ציין בית המשפט כי לאמו של העורר יש עבר פלילי בגין החזקת נכס החשוד כגנוב, וקבע כי בנסיבותיהם של האישומים בתיק זה ובנסיבותיו של העורר, אדם בעל עבר פלילי אינו ראוי לשמש כמפקח. בית המשפט הוסיף כי אמו של העורר לא שיתפה פעולה עם חוקרי המשטרה כאשר אלו חיפשו את בנה, מה שמעורר ספק באשר למידת התאמתה כמפקחת על העורר. בהמשך, דחה בית המשפט את המפקחים הנוספים שהוצעו כדלקמן: בן זוגה של אם העורר, שצבר לזכותו עבר מכביד של 31 דפים של רישום פלילי; מפקח נוסף לו עבר פלילי בגין שימוש במסמך מזויף וקבלת דבר במרמה, מפקח שלישי (יהודה בטיטו) אינו בעל עבר פלילי, אך בית המשפט
לא התרשם כי הוא בעל יכולת ממשית להציב גבולות לעורר.
לאור זאת, הורה בית משפט השלום על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, תוך הבהרה כי פתוחה בפניו הדרך למצות את זכויותיו לקבל טיפול רפואי באמצעות שב"ס. נקבע כי בהעדר חלופה סבירה, הטענה ששב"ס אינו יכול ליתן את כל הטיפול הנדרש אינה יכולה לשמש כנימוק לשחרור, שכן על בית המשפט לאזן, כנגד מצבו של המשיב, את הסיכון הקיים לשלום הציבור.
7.
גם על החלטתו זו של בית משפט השלום הוגש ערר לבית המשפט המחוזי. בהחלטתו מיום 25.1.11 קבע בית המשפט (כב' השופט צ' דותן) כי בנסיבות העניין יש לחזור להחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 11.1.11, שמטרתה
היתה ככל הנראה להביא לשחרור בערובה, אך התוצאה היא שהעורר נעצר עד תום ההליכים. לפיכך, הורה בית המשפט על קבלת תסקיר, במסגרתו נתבקש שירות המבחן לחוות דעתו בשאלת התאמתם של המפקחים המוצעים, תוך בחינת התאמתם של מפקחים נוספים, ככל שיוצעו.
8.
שירות המבחן הגיש את תסקירו ביום 2.2.11. בתסקיר נכתב כי קיים ספק לגבי יכולתו של העורר להציב לעצמו גבולות ולמתן את התנהגותו במידה שישוחרר; וקיים ספק לגבי יכולתה של האם, כמו גם יכולתם של המפקחים המוצעים, לצמצם את הסיכון הנשקף מהעורר.
9.
בעקבות הגשת התסקיר התקיים דיון נוסף ב בית המשפט
המחוזי ביום 8.2.11 (כב' השופטת מ' ברנט ), בסיומו נתבקש קרפ"ר שב"ס לדווח ל בית המשפט
בדחיפות, ולא יאוחר משלשה ימים, אם ניתן לקבל טיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק במסגרת שב"ס.
10.
ביום 9.2.11 התקבלה תשובת שב"ס, לפיה בשלב זה טיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק יכולים להינתן רק במכונים מחוץ לשב"ס. בעקבות תשובת שב"ס התקיים ביום 15.2.11 דיון נוסף ב בית המשפט המחוזי (כב' השופט צ' דותן ). בית המשפט
קבע כי לאחר בחינת המפקחים על ידי בית משפט קמא ומשהתקבל תסקיר שירות המבחן, התוצאה המתחייבת היא שאין מנוס מאישור ההחלטה מושא הערר, נוכח המסוכנות הנשקפת מהעורר והיעדר חלופת מעצר ראויה. בית המשפט
הוסיף כי הוא ער לבעיה הרפואית ממנה סובל העורר ומתשובת שב"ס לגבי טיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק, אך בהעדר חלופה ראויה אין אפשרות להגיע לתוצאה אחרת. בסוף דבריו ציין בית המשפט
כי העורר יוכל לנסות להציע מפקחים אחרים אשר ייבחנו על ידי בית משפט קמא, והדגיש כי באחריות שב"ס למצוא פתרון לצרכיו של העורר לקבל טיפולים רפואיים ולספק לו טיפולים אלה בתדירות הנדרשת כפי שייקבע על ידי רופא שב"ס.
מכאן הערר שבפניי.
11.
עררו של העורר מתמקד בנקודות הבאות: שגה בית המשפט
בקבעו שחלופת המעצר המוצעת אינה ראויה מבלי לבחון את נימוקי בית משפט השלום לפסילת הערבים המוצעים; שגה בית המשפט
בכך שהורה על קבלת תסקיר שירות מבחן ושגה עת נתן לו משקל; ושגה בית המשפט בכך שלא בחן את יתר נסיבותיו של העורר, בכללן הגורמים הממתנים את הסיכון הנשקף ממנו, ומאפשרים שחרורו לחלופה המוצעת.
12.
המשיבה, מנגד, נסמכת על החלטת הערכאות דלמטה. לטענתה, חלופת המעצר המוצעת אינה מאיינת את המסוכנות הנשקפת מן העורר, ועל כן יש להותירו במעצר עד תום ההליכים המתנהלים נגדו.
13.
כאמור, המחלוקת בין הצדדים נסבה על טיב חלופת המעצר המוצעת ועד כמה יש בה כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר. משבחנתי את מכלול הנסיבות העומדות על הפרק, לא שוכנעתי כי לא ניתן להקהות עוקצה של המסוכנות הנשקפת מן העורר באמצעות חלופת המעצר המוצעת – ודומני כי לכך נתכוון כב' השופט מנהיים בהחלטתו מיום
11.1.2011 – בהתחשב בהצטברותם של הנימוקים הבאים:
א .
חלוף הזמן מביצוע העבירה ועד למעצרו של העורר.
נבחן את התאריכים הרלוונטיים לענייננו:
§
23.2.10 – אירוע הדקירה בבית הסוהר בגינו הוגש נגד העורר כתב האישום.
§
18.8.10 – שחרור העורר ממאסר.
§
19.9.10 – העורר נורה בראשו.
§
18.11.10 – העורר משוחרר מבית החולים להמשך שיקום.
§
6.12.10 – העורר נעצר בגין אירוע הדקירה.
הנה כי כן, מיום אירוע הדקירה ועד למעצרו של העורר חלפו למעלה מתשעה חודשים, כאשר בין מועד שחרורו ממאסר לבין אירוע הירי חלף חודש, ובין אירוע הירי ועד למעצרו חלפו כחודשיים נוספים. במצב דברים זה, כאשר במהלך תקופה זו לא פעל העורר באופן שיש בו כדי להעיד על קיומה של סכנה לשלום הציבור, יש בחלוף הזמן כדי להקהות את חזקת המסוכנות המיוחסת לעורר.
ב .
העורר נורה בראשו מטווח אפס, חייו ניצלו בעקבות ניתוח נוירו-כירורגי והוא סובל מפגיעה מוחית ומקשיים מוטוריים, חולשה בפלג גופו השמאלי ובכף ידו הימנית, וקשיים בביצוע פעולות כגון רחצה, נעילת נעליים וגריבת גרביים. בנסיבות אלה, בהן העורר אף נזקק לעזרה סיעודית בחלק מפעולות היום-יום, יש להניח כי מסוגלותו להרע לזולתו פחתה במידה ניכרת.
ג .
כפגוע ראש שאך זה מקרוב השתחרר משיקום, העורר נזקק לסל שלם של טיפולים רפואיים ופארה-רפואיים, לרבות טיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק ומעקב רופאים מומחים. קבלת הטיפולים עשויה להיות גורלית מבחינת העורר, באשר מן המפורסמות הוא שככל שהטיפולים הנדרשים ניתנים בסמוך לאחר הפציעה גדלה האפקטיביות שלהם, שאם לא כן, עלול להתקבע מצבו של הנפגע והוא עלול להחמיץ שיפור שניתן היה להשיגו אילו היה מקבל את הטיפול במועד (השוו ע"א 358/99 אן בר-זאב נ' ג'ומעה מחמד , פ"ד מד(2) 612, 615 מול האות ב (1990)). עמד על כך כב' השופט מנהיים בהחלטתו מיום 11.1.2011 שם כתב כי מעיון במסמכים הרפואיים עולה כי "קיים חשש אמיתי שהמשך המעצר יותיר נכות או יחמיר נכות וזו תוצאה שיש לעשות מאמץ גדול למנוע אותה". משנתברר כי אין באפשרות שב"ס להעניק לעורר את הטיפולים הנדרשים ובתכיפות הנדרשת, יש בכך כדי להוות שיקול, לצד יתר השיקולים, המטים את הכף לחלופת מעצר.
14.
חלופת המעצר שהוצעה בבית משפט קמא היתה פיקוח עיקרי מצד אמו של העורר, חלופה שנשללה על ידי בית משפט השלום ושירות המבחן.
אציין כי במקרה דנן נהפכו היוצרות. ברגיל, שירות המבחן בוחן את התאמתם של המפקחים ולאחר מכן בית המשפט נותן את החלטתו. במקרה דנן, בית משפט
השלום קבע עוד טרם בדיקת שירות המבחן כי אמו של העורר אינה ראויה לשמש כמפקחת על העורר. התסקיר נערך על פי החלטתו של בית המשפט המחוזי, שבהחלטתו הפנה את תשומת לב שירות המבחן להחלטת בית משפט השלום בה נקבע כי הערבים המוצעים אינם מתאימים וכי החלופה המוצעת אינה סבירה.
זאת ועוד. בית משפט השלום דחה את האם כמפקחת מוצעת בשל עברה הפלילי, אך עברה הפלילי של האם לא הפריע בשעתו לתביעה, בהליכים שהתקיימו בשנת 2005 כנגד העורר, להסכים לפיקוח האם במעצר בית. ב"כ העורר הציג הליכים נוספים בהם הסתבך העורר בעבר, במסגרתם אישר בית המשפט חלופת מעצר בפיקוח האם. מכל מקום, עברה הפלילי של האם כולל עבירה אחת של החזקת רכוש גנוב, וכפי שעולה מגזר הדין שהוצג על ידי ב"כ העורר, המדובר בהרשעה מינורית משנת 2002 תוך ש בית המשפט מדגיש בגזר הדין כי הסתבכה בעקבות מעשיו ומעלליו של בן זוגה ש"לא חס עליה ועל שמה הטוב. לנאשמת אין עבר פלילי ואין לי ספק, שאלמלא החיים המשותפים שלה עם הנאשם 1 היא הייתה מסיימת את חייה עם דף נקי". איני סבור כי יש בעבר פלילי זה כדי לפסול את האם כמפקחת על העורר במצבו הנוכחי בו הוא נזקק לסיוע בהליכי השיקום. כפי שציינה האם במהלך הדיון, אילולא מצבו הרפואי המיוחד של בנה-העורר, היא לא הייתה נוטלת על עצמה את המשימה אלא מניחה לו להישאר במעצר על מנת שיפנים את לקחו.
ברי כי העורר אינו צדיק בדורו, ולמרות גילו הצעיר צבר מספר הרשעות. אך על רקע השיקולים ומכלול הנסיבות כפי שפורטו לעיל, אני סבור כי מעצר בית באיזוק אלקטרוני בפיקוח האם - ובהיעדרה, בפיקוח הערב יהודה בטיטו - מהווה חלופה סבירה. כפי שנקבע על ידי בית משפט זה לא אחת, אין לצפות מחלופת מעצר ליתן מענה מוחלט למסוכנות הנשקפת מנאשם. חלופת מעצר לעולם אינה הרמטית כמעצר מאחורי סורג ובריח, וניתן להסתפק בחלופה המבטיחה את שלום הציבור במידה סבירה (ראו, בין היתר: בש"פ 6927/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.9.2009); בש"פ 11559/04 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.12.2004); בש"פ 5376/01 מדינת ישראל נ' זהראן
(לא פורסם, 6.7.2001); בש"פ 2006/10 מדינת ישראל נ' פלוני
(לא פורסם, 15.3.2010)).
15.
סיכומו של דבר, שאני מקבל את הערר ומורה על שחרורו של העורר בכפוף
לתנאים כלהלן:
( - ) מעצר בית מלא בפיקוח אמו של העורר, ובהיעדרה, בפיקוחו של מר יהודה בטיטו.
( - ) איזוק אלקטרוני.
יינתן לעורר חלון זמנים של ארבע שעות, בין השעות 08:00-12:00, בימים א'-ה', לשם קבלת הטיפולים הרפואיים הנדרשים.
( - ) התחייבות עצמית והתחייבות צד ג' בסך 5,000 ₪ כל אחת.
למען הסר ספק, כל עוד לא התמלאו הדרישות דלעיל, יישאר העורר במעצר.
ניתנה
היום, ד' באדר ב' התשע"א (10.3.2011).
ש ו פ ט