בש"פ 2100/12 מדינת ישראל נ. ליובוב צ'ורני

לפניי ערר המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (מ"ת 37935-01-12, כבוד השופט ר' אמיר) מיום 11.3.2012, לפיה שוחררה המשיבה ממעצר בתנאים מגבילים.

1.

נגד המשיבה, ילידת 1951, הוגש כתב אישום המייחס לה עבירה של שוד מזוין, עבירה של תקיפת זקן הגורמת חבלה חמורה ועבירה של איומים. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 15.1.2012, בשעת צהריים, דפקה המשיבה על דלת שכנתה,

קשישה ילידת 1927 (להלן: השכנה ), וביקשה להיכנס לדירתה בתואנה כי היא מעוניינת להשיב לה תכשיטים. משנכנסה לדירת השכנה, התיישבה המשיבה על כורסה, הוציאה מתיקה תכשיט והציעה אותו לשכנה, אך זו סירבה לקחתו. אז, ביקשה המשיבה מהשכנה להרתיח עבורה מים בקומקום החשמלי, וזו עשתה כבקשתה. מיד לאחר מכן, תפסה המשיבה את השכנה בחלוקה והפילה אותה על הספה, הצמידה להב סכין יפנית לגרונה וחסמה את פיה לבל תצעק, ותחת איומי סכין תלשה מאוזניה שני עגילים. השכנה הצליחה להשתחרר מאחיזת המשיבה, לאחר שהסכין בו אחזה המשיבה נפל, והיא החלה לרוץ לכיוון מסדרון היציאה מהדירה. אז נטלה המשיבה את קומקום המים הרותחים ושפכה את תחולתו על פניה וגופה של השכנה. למשמע זעקות השכנה, הגיע למקום שכן נוסף, אשר הבחין במשיבה רוכנת לעבר השכנה ודוחפת אותה בחוזקה לרצפה. השכן נטל מידי המשיבה את הסכין, הרחיקה מהשכנה, ובזמן שהלך להזעיק את המשטרה, נמלטה המשיבה מהמקום. בעקבות המעשים המתוארים פונתה השכנה לבית חולים, שם אושפזה כשהיא סובלת מכוויות בדרגה 1 ו- 2 בפניה, צווארה ובמרפקה השמאלי. בנוסף נטען, כי בעת שעוכבה המשיבה על ידי שוטרים, בשעות הערב, היא איימה בפניהם כי תהרוג את השכנה.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה העוררת בקשה למעצרה של המשיבה עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדה. ביום 19.1.2012 התקיים דיון בבקשה, במסגרתו ביקשה באת כוח המשיבה לשחררה לחלופת מעצר, בין היתר בשל מות בעלה, אשר שם קץ לחייו יום לאחר המעצר. במועד זה, קבע בית המשפט (כבוד השופטת א' שטמר ) כי קיים בסיס ראייתי לכאורי למתואר בכתב האישום. כן נקבע, כי על אף הנסיבות האישיות הקשות של המשיבה, אין מקום לשחררה לחלופת מעצר, בהתחשב במידת הסיכון הגבוהה הנשקפת ממנה ובכך שלא ברור אם ניתן ליתן בה אמון. יחד עם זאת, הורה בית המשפט לשירות המבחן להגיש תסקיר מעצר בעניינה.

ביום 25.1.2012 הוגש לבית המשפט תסקיר מעצר, בו הומלץ שלא לשחרר את המשיבה ממעצר נוכח היעדר חלופה ראויה ועקב קושי להעריך את מסוכנותה. בתסקיר צוין, כי למשיבה אם קשישה ואחות, המתגוררת יחד. האם לא הייתה בקו הבריאות והאחות סירבה לפקח על המשיבה לרקע מערכת יחסים מעורערת ביניהן. לפיכך נמצא כי האפשרות שהמשיבה תשהה בבית האם והאחות אינה יכולה להוות חלופת מעצר ראויה. ביום 2.2.2012 הסכימה המשיבה לקיומן של ראיות לכאורה, ולמעצרה עד תום ההליכים. לפיכך, הורה בית המשפט (כבוד השופטת ק' רג'יניאנו ) על מעצרה של המשיבה עד תום ההליכים המשפטיים.

3.

ביום 16.2.2012 הגישה המשיבה בקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר. במועד זה הורה בית המשפט על הגשת תסקיר מעצר משלים, אשר יבחן את חלופת המעצר שהוצעה על ידי המשיבה – מעצר בית בדירת אימה ואחותה. הפעם הסכימה האחות לפקח על המשיבה וגם חל שיפור במצבה הבריאותי של האם. ביום 6.3.2012 הוגש תסקיר משלים בו המליץ שירות המבחן על שחרור המשיבה לחלופה המוצעת והעמדתה בצו פיקוח למשך שישה חודשים. ביום 11.3.2012 התקיים דיון בבקשה. בהחלטתו קבע בית המשפט (כבוד השופט ר' אמיר ) כי יש לשחרר את המשיבה לחלופת מעצר בתנאים הבאים: מעצר בית מלא בפיקוחן של אם המשיבה ואחותה; איסור יצירת כל קשר עם המתלוננת ויתר העדים בפרשה; איזוק אלקטרוני; צו פיקוח שירות מבחן למשך חצי שנה; התחייבות עצמית בסך 20,000 ש"ח; ערבות צד ג' של המפקחות בסך 10,000 ש"ח כל אחת. במסגרת ההחלטה עמד בית המשפט בין היתר, על חומרת העבירות המיוחסות למשיבה, אל מול היותה אישה בת 61 ללא כל עבר פלילי, כמו גם על השיפור במצבה ובמצב המפקחות כפי שהללו עולים מהתסקיר. בית המשפט היה ער לעובדה שהמעשים המיוחסים

למשיבה מצביעים על מסוכנות רבה, אך כנגד נתון זה ציין את היותה של המשיבה אישה בת 61 ללא כל עבר פלילי. עוד התייחס בית המשפט למשמעות תקופת המעצר, שנמשך עד כה כחודשיים, שיש לה "כוח ממתן ומשכך מסוכנות". בית המשפט שמע את האם והאחות והתרשם, כפי שגם התרשם שירות המבחן, כי ניתן לסמוך עליהן כמפקחות על המשיבה.

4.

מכאן הערר שלפניי, במסגרתו טוענת העוררת כי הרקע למעשי האלימות הקשים והבלתי צפויים, המיוחסים למשיבה אינו מובן ולא התברר, מה שאינו מאפשר להעריך את המסוכנות הנשקפת ממנה, מסוכנות שלכאורה אינה מבוטלת בהתחשב במעשה המיוחס לה. לטענת העוררת, בנסיבות אלו אין מקום לשחרורה של המשיבה לחלופת מעצר ללא בחינה מעמיקה של גורמי הסיכון ומצבה הנפשי. בהעדר הערכה זו טוענת העוררת כי לא ניתן להעריך כראוי את פוטנציאל הסיכון הנשקף מהמשיבה כמו גם את האמצעים להפגתו. לעניין החלופה, טוענת העוררת כי אין בה כדי לאיין את מסוכנותה של המשיבה, שכן רוב שעות היום, כשהאחות נמצאת בעבודה, היא תהיה בפיקוחה של אימה שהיא קשישה בת 86 וחולת לב.

5.

בדיון חזרה באת כוח העוררת על עיקרי הטענות והדגישה ששירות המבחן לא בחן את רמת המסוכנות ומידת האמון שניתן לתת במשיבה. בתסקיר הראשון הדבר לא נעשה עקב המצב הנפשי הקשה בו הייתה נתונה המשיבה סמוך לאחר מעצרה וגם לרקע האירוע הטרגי שפקד אותה עם מות בעלה. אלא שגם בתסקיר השני לא התייחס שירות המבחן לסוגיה האמורה במפורש, והסתפק בהמלצה על שחרור לחלופת מעצר, מבלי לכלול בתסקיר הערכה מנומקת בסוגית המסוכנות.

באת כוח המשיבה טענה כי שירות המבחן התבסס בהמלצתו על מכלול הנסיבות, ובראש ובראשונה על העובדה שמדובר באישה בת 61 שמעולם לא הסתבכה עם החוק עד לאותו אירוע חד פעמי ונקודתי, שככל הנראה אירע לרקע נסיבות מיוחדות שאינן מאפיינות את התנהלותה התקינה של המשיבה. כאמור, להתנהלות זו יש אינדיקציה ארוכת שנים. באת כוח המשיבה התייחסה גם לתהליך אותו עברו האם והאחות, אשר בתחילה לא קיבלו על עצמן לפקח על המשיבה, וכעבור זמן, לאחר שיקול ובחינה, גיבשו עמדה שונה. הטענה היא שמדובר בתהליך שקול ורציני שמעיד על כך שהפיקוח צפוי להיות ראוי ואמיתי, שכן אין מדובר בהסכמה מהשפה ולחוץ, אלא בשיקול דעת אמיתי.

6.

לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות אני סבור שאין מקום לקבל את הערר. אכן, שירות המבחן לא כלל בתסקיר המעצר חוות דעת מפורשת בדבר מסוכנות המשיבה. אלא, כפי שציינה באת כוח המשיבה, המלצתו אינה מנותקת מנסיבות המקרה וניתן לתמוך אותה בעצם העובדה שהמעשה המיוחס למשיבה אינו מאפיין את אורח חייה עד כה. בנסיבות אלה אין זה בלתי סביר להניח שהעבירה משקפת כישלון חד פעמי, גם אם הרקע לו לא הוברר. כפי שנאמר בהחלטת בית המשפט המחוזי, שחרורה של המשיבה נעשה לאחר מעצר לא קצר וגם לאחר שבר אמיתי שפקד את המשיבה, ולגורמים אלה יש בוודאי אפקט מרתיע ומצנן.

לא אחת נאמר שלא ניתן להפיג לחלוטין כל חשש כאשר נאשם, במיוחד מי שמואשם בעבירות חמורות כמו במקרה דנן, משוחרר לחלופת מעצר. חלופת מעצר אינה בגדר מענה מוחלט למסוכנות הנשקפת מהנאשם ואינה יכולה להיות הרמטית כמעצר ממש. ניתן להסתפק בחלופה המבטיחה את שלום הציבור במידה סבירה (בש"פ 1734/11 בן צבאן נ' מדינת ישראל (10.3.11)). במקרה דנן, בהתחשב

בכל הנתונים, נראה כי הסיכון, ככל שהוא קיים, הופג במידה סבירה באמצעות תנאי השחרור.

עוד יצויין, כי בית המשפט המחוזי, כמו גם שירות המבחן, התרשם באופן בלתי אמצעי מהמפקחות המוצעות ולא נראה כי יש מקום להרהר אחר התרשמותו זו.

נוכח כל האמור לעיל הערר נדחה.