בש"פ 5886/10 מדינת ישראל נ. סאלם אלטורי

א.

עררים הדדיים על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת נצר ) מיום 5.8.10 בתיק מ"ת 24838-06-10, במסגרתה שוחררו העוררים (בתיק בש"פ 5888/10; להלן העוררים ) לחלופות מעצר במעצר בית: עורר 1 - בלוד, בערבות 20,000 ש"ח, התחייבות עצמית של 30,000 ש"ח, וכן התחייבות 4 מפקחים בסך 15,000 ש"ח כל אחד; עורר 2 - בכפר קאסם בתנאים דומים. המדינה משיגה על עצם השחרור לחלופה. העוררים משיגים על החלטות בית המשפט בדבר קיומן של ראיות לכאורה (מיום 28.6.10 ומיום 15.7.10), ולשיטתם נוכח עוצמת הראיות יש להקל את תנאי השחרור ביחס לעורר 1; ולשחרר לחלוטין את העורר 2, או להקל בתנאי שחרורו. יצוין כי סדר שמיעת העררים, מטעמים טכניים, היה כך שביום 6.8.10 (יום ו' בשעות אחר הצהרים), נשמע ערר המדינה, וביום 8.8.10 נשמע ערר העוררים. בהחלטה זו נדון תחילה בנושא הראיות ואחר כך בנושא החלופה.

רקע

ב.

על פי המתואר בכתב האישום, על רקע סכסוך בין משפחת העוררים למשפחת המתלונן, קשרו העוררים ואחרים לירות במתלונן כדי להטיל בו מום או לגרום לו חבלה חמורה. כתב האישום מתאר כיצד התוקפים, שנסעו בשני כלי רכב, רדפו אחרי רכבו של המתלונן וניגחו אותו; וכיצד לאחר שהמתלונן נטש את רכבו הפגוע, ירה לעברו העורר 1. בהמשך - בהיותו שרוע על הקרקע - ירה במתלונן תוקף נוסף. בסופו של יום סבל המתלונן משלוש פציעות ירי ומשברים בגופו, ונזקק לניתוח אורטופדי ולהליך שיקום. אישום נוסף הופנה כלפי עורר 1 בלבד, ולפיו מספר ימים לאחר האירוע המתואר, מסר לאשתו של עורר 2 אקדח שהחזיק ללא רשיון, וביקש ממנה לאחסנו בביתה.

ג.

לא נידרש לכל גלגוליהם של הליכי המעצר והחקירה, ולענייננו די לציין כי ביום 28.6.10 קבע בית המשפט המחוזי (מפי השופטת חיימוביץ ), שקיימות ראיות לכאורה נגד עורר 2; החלטה דומה ניתנה ביום 15.7.10 לגבי עורר 1. לגבי שני העוררים הוגשו תסקירי מעצר (לגבי עורר 2 נערך גם תסקיר משלים), וביחס לשניהם נאמר בתסקיר:

"כי בשל היעדר עבר פלילי והתנהלות חיים תקינה עד כה, רמת הסיכון במקרה זה אינה מבוססת על התנהלות העורר ומאפייניו, אלא בעיקרה מבוססת על היעדר קיומה של סולחה מגובשת והמשך סכסוך. לאור כל המתואר, לא נוכל בשלב זה, לבוא בהמלצה לעניין שחרורו. אנו נוכל לגבש עמדתנו הסופית בעניין לאחר הצגה של הסכם סולחה חתום על ידי שני צדדי הסכסוך".

חרף היעדרה של המלצה חיובית בנסיבות האמורות, החליט בית המשפט (השופטת נצר ) להתעמק בחלופות האפשריות, חקר באריכות את המפקחים המוצעים, ובסופו של דבר הורה, כאמור, על שחרור שני העוררים לחלופת מעצר במקומות מרוחקים ממקום האירוע ברהט בתנאים הנזכרים (להלן ההחלטה ). כן נאסרה כניסת העוררים לרהט, ועוד נאסר עליהם ליצור קשר עם מי מהמעורבים באירוע.

העררים והדיון בשאלת קיומן של ראיות לכאורה

ד.

העוררים מבקשים לצמצם את ההגבלות שהוטלו עליהם; והמדינה - מנגד -מבקשת לעצרם עד תום ההליכים. בערר העוררים נטען כלפי " עוצמת הראיות לכאורה, ומתוך כך גם על מידת התנאים המגבילים שהושתו על שחרורם" (ההדגשה במקור). יודגש איפוא, כי גם העוררים מודים בקיומן של ראיות לכאורה, והשאלה היא שאלת העוצמה - "הפוטנציאל הראייתי" - והשלכתה על תנאי החלופה.

ה.

בכל הנוגע לעורר 1 נטען מפי עו"ד סודרי, כי הראיה היחידה נגדו היא הודעת המתלונן מיום 30.5.10, אשר בנסיבות האירוע קשה לסמוך על יכולתו לזהות את המעורבים וכן על מהימנות גירסתו. בא כוח העוררים אף הגיש לעיוני, במעמד צד אחד (ראו בש"פ 2270/06 אל עילווי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 5), חומר שנועד לחזק את עמדתו. מטעם המדינה טענה עו"ד שפירא, כי אף שעסקינן באירוע מבהיל ומפחיד (עו"ד סודרי כינהו אירוע סוער, מרגש ו"מפחיד מאד") - הנה

הודעת המתלונן מפורטת ומצביעה על ביטחון בדברים, ודי בכך בשלב הראיות לכאורה.

ו.

סבורני, לאחר העיון, כי אין בטענות כדי לכרסם בקביעה בדבר דיות הראיות לצורך מעצר עד תום ההליכים. המתלונן העיד, כי הוא מכיר היטב את העורר 1 ואף העורר 1 אישר זאת (דו"ח עימות מיום 7.6.10) - ובנסיבות אלה אין סיבה לפקפק בזיהוי (אף בהינתן החומר שהוצג לעיוני על ידי ההגנה). עיון בחומר החקירה אינו מחזק דווקא את טיעוני העורר 1. נזכיר רק, כי העורר 1 טען שבמשך כל היום עבד בחנות יחד עם בן דודו (חקירה מיום 9.6.10), אך האחרון מסר מפורשות כי לא כך היה (הודעה מיום 7.6.10). גם גירסת העורר, לפיה שמע על האירוע רק לאחר השעה 18:00 בתום יום העבודה - אינה עולה בקנה אחד עם הודעה שמסר (ביום 7.6.10) סלימאן אל טורי. ולבסוף נזכיר, כי עורר 1 הואשם גם בעבירות נשק והודה בכך בחקירתו (מיום 9.6.10), דבר שאין עליו עוררין לענין הראיות לכאורה, אף כי הוא טוען שהמדובר בנשק שירש מאביו.

ז.

בכל הנוגע לעורר 2 הוזכר, כי במהלך החקירה הוא שוחרר למעצר בית בתנאים קלים מאלה שנקבעו בהחלטה, אך הוחזר למעצר בעקבות עימות עם המתלונן - אשר לשיטת בא כוח העוררים לא הוסיף מאומה על הראיה היחידה שהיתה קיימת קודם לכן, הלא היא גירסת המתלונן. ביחס לזו נטען, כי נוכח נסיבות האירוע ספק אם המתלונן אכן יכול היה לזהות את העורר 2 כמי שישב באחד מכלי הרכב שרדפו אחריו. הוזכר, כי בכתב האישום לא נטען שהעורר 2 יצא מהרכב, וכי לשיטת המתלונן ישב עורר 2 בין נהג הרכב לעורר 1 - עניינים המקשים, מטבע הדברים, לסמוך על הזיהוי, והנותן לו מעמד ראייתי "פורמלי" בלבד. עוד הוזכרה גירסת אליבי שהעלה העורר 2 (שעיקרה כי בזמן האירוע היה בביתו), אשר נתמכה על ידי אשתו, והחשש שמא על רקע הסכסוך בין המשפחות - "בזדון או בטעות בתום לב" - צירף המתלונן את העורר 2 לתוקפיו. מטעם המדינה טענה עו"ד שפירא, כי אף שעסקינן באירוע מבהיל, כאמור, הודעת המתלונן היא מפורטת ומצביעה על היותו בטוח בדברים, תוך הצגת פרטים.

ח.

סבורני, כי גם בעניינו של העורר 2 אין עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי בדבר קיומן של ראיות לכאורה. אתייחס בפרט לשתי נקודות עיקריות הנוגעות לטענות שהועלו בדיון: (1) בכל הנוגע לזיהוי העורר 2 על ידי המתלונן - המתלונן מסר שהם שכנים וכי העורר 2 מוכר לו "ממתי שאני ילד קטן" (כך בדו"ח העימות), הוא גם ידע למסור פרטים נוספים על העורר 2. דברים אלה מקלישים את החשש לזיהוי שגוי, ויתכן שניתן גם לראות בהם סתירה לגירסת העורר 2 לפיה אינו מכיר את המתלונן; (2) בכל הנוגע לטענת האליבי - העורר 2 אמנם טוען כי ישן בביתו עד שהתעורר (לאחר השעה אחת בצהרים) מהירי, אך בחקירתה (מיום 30.5.10) השיבה אשתו לשאלה: "האם הוא היה בבית כל היום או יצא" בתשובה: "אני לא יודעת כי אני יוצאת החוצה לדיר של העיזים". מטבע הדברים, וכך ביחס לשני העוררים, בשלב זה של ההליך:

"ההסתכלות הכוללת על חומר הראיות אינה מכריעה במהימנותם של העדים. הכרעה זו נעשית בהליך הפלילי העיקרי. אין מקומה בהליך הביניים שעניינו מעצר הנאשם עד תום ההליכים נגדו" (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148 - הנשיא ברק ).

אין איפוא מקום לבחון, האם בסופו של יום תתקבל הטענה בדבר הפללה שגויה או זדונית, דיינו בעובדה שאין בחומר לכאורה ביסוס לטענה זו (ראו גם בש"פ 7175/09 אלגבור נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 9). בנסיבות אלה, נוכח גרסאות קוהרנטיות של המתלונן בחקירותיו ובעימות, סבורני כי קיימות נגד העוררים ראיות לכאורה בעוצמה הנדרשת לצורך מעצר. עוד אומר, כי נוכח תשתית ראייתית זו, סבורני גם שאין ממש בטענה לגבי "עוצמת הראיות" והשלכותיה על חלופת המעצר.

ערר המדינה - שחרור לחלופה

ט.

לשיטת המדינה בעררה, מסוכנות העוררים כפי שהיא עולה מהמיוחס להם - מרדף מתמשך שבסופו ירי - אינה מאפשרת שחרור לחלופת מעצר. בפרט כך, על רקע החומרה הטמונה "בניסיון לפתור סכסוך בין משפחות באמצעות מעשי אלימות חמורים" (בש"פ 3327/10 ג'מאל נ' מדינת ישראל (לא פורסם) - השופטת ארבל ). הוטעם, כי מסוכנות זו "מתעצמת" לנוכח היעדרו של הסכם סולחה; כי הסכם מסוים ("עטוה") שהושג עתיד לפוג בעוד שבועיים והסיכוי לסולחה בקרוב אינו גדול, שכן האשה ממשפחת המתלונן, שעל התנהגותה נסב הסכסוך, מסרבת לדרישת המשפחה לחזור לביתה; כי העילה העיקרית לפרוץ הסכסוך בעינה עומדת - וכי לא ניתן לשיקולים אלה משקל מתאים (בש"פ 3086/01 חמדאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). עוד נטען, כי שגה בית המשפט שעה ששיחרר את הנאשים בניגוד להמלצות שירות המבחן, מבלי שהציג - כנדרש בפסיקה - נימוקים כבדי משקל לכך (בש"פ 3286/07 מדינת ישראל נ' נ' ע' (לא פורסם)). ולבסוף, נטען לגבי אפקטיביות המפקחים בנסיבות אלה. לשיטת המדינה, אחד המפקחים שאושרו לא שלל בדבריו בפני בית המשפט נקמת דם, ואדם כזה אינו יכול להיות מפקח.

י.

בא כוח העוררים (המשיבים בערר המדינה), טען כי יש להבחין בין "מסוכנות לכאורה" לבין "מסוכנות נראית", הנלמדת משאר הנסיבות כגון עבר פלילי והתרשמות שירות המבחן. השירות מצביע רק על היעדר סולחה, וגם בין העוררים יש הבחנה, שכן לעורר 2 מיוחס האישום הראשון בלבד, וגם בו חלק סביל בלבד. ועוד "כבוד המשפחה" כאן עניינו במשפחת המתלונן ולא משפחת העוררים, החלופות רחוקות, ומדובר בפיקוח רצוף.

הכרעה

י"א.

לאחר העיון, ולא בלי התלבטות , לא ראיתי - בכפוף להחמרה בתנאי השחרור - להתערב בהכרעתו של בית המשפט המחוזי לענין שחרור לחלופה, גם אם ניתן היה להגיע מתחילה לתוצאה אחרת (בש"פ 6044/06 מדינת ישראל נ' קורבנוב (לא פורסם)). אל מול השיקולים כבדי המשקל שהמדינה הצביעה עליהם יש לזכור, כי מדובר בעוררים ללא הרשעות פליליות (מתסקירי שירות המבחן עולה, כי זה להם המעצר הראשון), והעורר 2 אף היה משוחרר במהלך החקירה בתנאים קלים יותר. גם אם האירוע המיוחס לעוררים אכן אינו מצביע על "מעידה רגעית" (שכן מדובר באירוע ממושך ומתוכנן) - גם אין הוא מעיד על דרך חיים עבריינית. מודע אני לפסיקה לפיה:

"בהקשר זה, נפסק לא אחת כי עברו הנורמטיבי של מי שמואשם בעבירות אלימות על רקע סכסוך בין משפחות כאמור אינו נתון בעל משקל רב, הואיל ומקור הסיכון מפני נאשם כזה אינו טמון בהיותו עבריין מועד, אלא נובע מן החשש שכתוצאה מן הסכסוך יבוצעו מעשי אלימות נוספים (בש"פ 2324/08 ערבאס נ' מדינת ישראל (לא פורסם) - השופט דנציגר; ראו גם בש"פ 5295/07 מדינת ישראל נ' אבו שואח (לא פורסם)).

אך בית המשפט המחוזי סבר, כי לעניין זה יש למצוא מענה בסוג החלופה ומיקומה, ואכן אין חולק כי לשאלת המיקום יש בהקשר זה משקל משמעותי

(השוו בש"פ 6914/09 סהיבאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 6593/05 בו מדיעם רשיד נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

י"ב.

אוסיף ואזכיר באשר לתסקירים, כי נאמר בהם שעברם של שני העוררים נקי, והמפקחים נמצאו ראויים - אלא שרמת הסיכון מבוססת על היעדר סולחה והמשך הסכסוך, ועל כן לא הומלץ על שחרור עד לסולחה. שירות המבחן נמנע איפוא ממתן המלצה חיובית, לא בשל אופיים של העוררים אלא בשל אופיו של הסכסוך. בהקשר זה כבר נפסק בעבר:

"כידוע, אין בית-משפט זה מחויב לקבל את המלצת שירות המבחן (ראו בש"פ 7842/07 יצחק אדגו נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 20.9.07)). בענייננו, ער אני לכך, ששירות המבחן הצביע על חשש לחידוש הסכסוך בין המשפחות היריבות על רקע העובדה, כי לא גובש הסכם סולחה ביניהם. עם זאת, מהתסקירים לא עולה, כי המשיבים צפויים לגרום לחידוש הסכסוך עם המתלוננים" (בש"פ 9148/09 מדינת ישראל נ' רכאב (לא פורסם) - השופט ג'ובראן ).

בנסיבות, סברתי כי אין הכרח להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי, וכזכור מצוות המחוקק היא - ועליה להיות תדיר לנגד עינינו בתיקי מעצרים - שלא להורות על מעצר אלא אם כן "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה" (סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו - 1996; ראו גם בש"פ 10515/07 כראדי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

י"ג.

העובדה שפעילות עבריינית מסוימת נקשרת לסכסוך משפחות, או לריב חמולות, מחייבת כמובן בחינה של כל רוחב היריעה - אך גם אין הנאשמים באירוע קונקרטי (להם כמובן עדיין עומדת חזקת החפות) יכולים להיות "בני ערובה" של הסכסוך הכולל, ומצוות המחוקק היא לבחון את האפשרות לאיין את מסוכנותם שלהם (ונזכיר, כי בעניינו מדובר בסכסוך שנמשך כארבע שנים וסופו אינו ידוע). בהקשר זה יש אמנם לשבח את שירות המבחן הכולל בתסקיריו תמונה רחבה ככל הניתן, אך האחריות למיגור התופעה של ריבי המשפחות מוטלת על המדינה על זרועותיה (על המשטרה כעומדת בחזית, וכן על התביעה וכמובן על בתי המשפט).

י"ד.

אכן, במובנים מסוימים סכסוכי המשפחות אינם מצייתים לעיקרון המקראי "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת" ( דברים כ"ד, ט"ז), אך עובדה זו אינה פוטרת את בתי המשפט ממחויבותם לעיקרון זה; ולאמור בסוף אותו פסוק "אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ", ובימינו "איש בחטאו ייעצר - ולא בחטאם של אחרים" (בש"פ 4920/02 פדרמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 3 - השופט טירקל; בג"ץ 7015/02 עג'ורי נ' מפקד כוחות צה"ל , פ"ד נו(6) 352, 372; בג"צ 2006/97 אבו פארה נ' אלוף פיקוד מרכז , פ"ד נא(2)). אזכיר כי גם בקוראן

(סורה 2, 178 ולפי מספור אחר 177) הועמדה האפשרות להמיר את נקמת הדם במקרה של רצח ב"כופר נפש" כספי:

"הוי המאמינים נכתב בספר כי מצוה עליכם לנקום את דם הנרצחים; ואולם אם מוחל גואל הדם לרוצח על מקצת דמו של אחיו, יסתפק בתביעה כדת וכדין ועל הרוצח לשלם לו בתום לב, זוהי הקלה הניתנת לכם מעם ריבונכם, ואלה רחמיו; וכל השולח יד לאחר זאת, צפוי לו עונש כבד" (תרגום א' רובין).

ומבלי להרחיב נזכיר, כי קיימת גם האפשרות לוותר על נקמה, בחירה הנתפסת כצדקה (סורה 5, 45 ולפי מספור אחר 44).

ט"ו.

כלל זה - המחייב לבחון את המסוכנות האישית חרף קיומו של סכסוך כולל בין משפחות - אמנם אינו מחייב את בית המשפט לפעול כסומא בארובה, ועליו לבחון את התמונה כולה ואת כל

ההשלכות האפשריות של שחרור - אך במוקד חייבת לעמוד המסוכנות הקונקרטית והאפשרות להפיגה:

"לא אמנע מהביע דעתי, כי גם אם על בית המשפט , בהקשר למסוכנות למשל, להביא בחשבון את האוירה המתוחה בכפר, בסופו של יום אין זה יכול להיות, במדינת חוק, שיקול מרכזי - שהרי 'נתת תורת כל אחד ואחד בידו' ( משנה שביעית ב' א'); ולכל המבקש להצר לזולת יהא זמין כלי לעשות כן, על ידי יצירת אוירה מתוחה, כבר נאמר לא אחת, כי לסולחה מעמד תרבותי-חברתי שאין להתעלם ממנו, אך אין היא מכריעה בעניין השחרור; ראו בש"פ 590/08 מריסאת נ' מדינת ישראל

(לא פורסם), והדיון שם" (בש"פ 5784/10 מדינת ישראל נ' אבו רומי (לא פורסם) בפסקה ח'; ההדגשות במקור - א"ר).

לענין זה יש משמעות כמובן למרחק הפיסי של החלופה, כדי לצמצם את האפשרויות ההפרה עד למירב. ביסוד הדברים עומדות אמיתות ידועות שבית המשפט חוזר עליהן שוב ושוב:

"אכן כל מי שעבר לכאורה עבירה לגביה יש חזקת מסוכנות, עלול לחזור על המעשים. ואולם, גם כאשר ישנה חזקת מסוכנות יש צורך לבדוק חלופת מעצר. סיכון קיים לעולם, אך השאלה היא מה מידת ההסתברות למימוש הסיכון" (בש"פ 5376/01 מדינת ישראל נ' זהרן (לא פורסם) - השופטת נאור ).

ט"ז.

לא זה המקום להכביר מלים שוב על המסורת הנלוזה של "כבוד המשפחה" - שענייננו משיק לה - שלא אחת מביאה לקיפוח חיים למי שכל "חטאם", בעיקר "חטאן" (שכן המדובר לרוב בקרבנות נשים), היה בקשת חופש בחירה בעולם משתנה, שלא לפי נורמות שנהגו מכבר; ובעוד הויכוח בין מסורת לחידוש הוא לגיטימי, בשום פנים לא לגיטימית פגיעה בזולת (ראו ע"פ 10828/03 נג'אר נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

תנאי החלופה

י"ז.

ברם, תוצאה זו של שחרור אפשרית בעיני רק בכפוף להחמרה משמעותית של תנאי החלופה. בית המשפט קמא לא הורה על איזוק אלקטרוני בקבעו, "כי יש בתנאי זה של איזוק אלקטרוני משום הכבדה מעבר לדרוש". בענין זה חלוק אני ביותר - בכל הכבוד - על בית המשפט קמא, והדברים נאמרים גם במבט רחב לנושא זה, מעבר לתיק הנוכחי. משאלת המחוקק היא, כי תושג מטרת המעצר. וככל שניתן להשיגה בלא מעצר מאחורי סורג ובריח, הנה מה טוב. אך זכויות הנאשם אינן מפחיתות מזכויות הציבור, וככל שניתן להגן על אלה בלא מעצר מאחורי סורג ובריח, הדבר חיוני. ההכבדה שמציב איזוק אלקטרוני לעצור אינה כה משמעותית, והיא משפרת את איכות המעצר באופן משמעותי - שכן היא מציבה משוכה טכנולוגית שאינה תלויה בטיב שיתוף הפעולה, או תשומת הלב, מצד המפקחים; אף שכמובן עליהם למלא תפקידם ככל משפטו וחוקתו. דומני, כי כאשר ניתנת החלטה ההולכת כברת דרך לקראת נאשמים, ובפרט כאשר בית המשפט מציין כי "שחרור לחלופה אין משמעותו איון מוחלט של המסוכנות" (עמוד 42) וכמובן לעולם הכוונה היא להפגה מירבית של הסיכון - קיימת חובה ליישם כל אמצעי פיקוח אפשרי על מנת להקטין את הסיכון. בפרט כך לגבי אמצעים שפגיעתם בעצור אינה חמורה, כאמור, כמו איזוק אלקטרוני. הסניגור גם לא התנגד לכך בדיון בפני, לשבחו ייאמר, אך בכל הכבוד לא זה העיקר.

י"ח.

מאותה הנמקה סבורני גם, כי יש להגדיל את הערבויות הכספיות באופן הבא: העירבון הכספי של כל אחד מהעוררים

יוגדל בעשרת אלפים שקלים נוספים (סך הכל 30,000 ₪ לכל אחד מהעוררים), וההתחייבות העצמית תיוותר על סך 30,000 ₪. כל אחד מהערבים יפקיד עירבון בסך 5,000 ₪, וההתחייבות העצמית על סך 15,000 ₪ תעמוד על כנה. כל כך, כדי שתוצאתה של כל הפרת תנאי מתנאי השחרור תהיה משמעותית. בנוסף יוצא צו עיכוב יציאה מן הארץ, וכן יופקד דרכונו של כל אחד מהעוררים ככל שיש לו.

י"ט.

המשטרה תהא רשאית לבקר במקום מעצר הבית כדי לוודא נוכחות העוררים. כתובת מעצר הבית לעורר 1 היא אצל מר עבדאללה אלטורי, בפרדס שניר בלוד; לעורר 2 אצל מר איבראהים סולימאן אבו זאייד בכפר קאסם. המשטרה זקוקה מן הסתם לכתובות מדויקות ומפורטות יותר, והן תימסרנה לה בטרם השחרור , כמו גם מספרי הטלפון של המפקחים ומקום המעצר. העוררים מוזהרים בכל לשון לקיים את ההגבלות ככל משפטן וחוקתן.

בכפוף להחמרה זו, סבורני כי ניתן שלא להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי לענין השחרור בתנאים.

עוללות דיוניות

כ.

בטרם חתימה, אדרש בקצרה לשאלת עיכוב הביצוע. החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה ביום 5.8.10, יום ה', שעה 22:42. הפרקליטות ביקשה עיכוב ביצוע עד יום א' בטענה ש"אין סופרים" את השבת. הסניגוריה טענה כי לא היא. בית המשפט ערך שילוב בין סעיף 55 לחוק המעצרים - המאפשר השהיית ביצוע ל-48 שעות, אך מחיל בשינויים המחויבים את סעיף 29, הדן בסיטואציות של שבת וחג - לבין הוראות סעיף 29. השילוב, לשיטת בית המשפט , הביא אותו לעכב את הביצוע עד יום א' 8.8.10 שעה 12:00.

כ"א.

אין מחלוקת בין פרקליטות המדינה לסניגוריה כי 48 שעות בנסיבות הענין נספרות כנתינתן, קרי, עד מוצאי שבת, דבר שאמנם יוצר אי נוחות למי מן הצדדים; אך עדיין נותר יום ו' להגשת הערר על ידי המדינה. והחלטת בית המשפט יכלה להיות ל-48 שעות למירב, עם כל אי הנוחות שבדבר. אין המדובר במקרה שבו 48 השעות כוללות, למשל, שבת וחג או שני ימי ראש השנה, שאליו נדרש סעיף 29 - ואין זה המקום להאריך. בלא קשר לכך ובלא שאטע מסמרות, הדעת נותנת, כנראה, כי בבוא העררים ביום ו' בפני בית משפט זה, יכול היה להחליט על שמיעתם ביום א' ועל "מעצר ביניים" (ראו בש"פ 3133/05 אוקסנקרוג נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 8896/06 בוסקילה נ' מדינת ישראל

(לא פורסם); בש"פ 8015/09 קוניוף נ' מדינת ישראל (לא פורסם)); אך הדבר אינו צריך הכרעה כאן, הואיל ובנסיבות לא החלטתי כן, והדיון נערך ביום ו'; המעצר הוארך

ארעית משם, לאחר הדיון.

כ"ב.

איני נעתר איפוא לערר העוררים בבש"פ 5888/10. ערר המדינה בבש"פ 5886/10 מתקבל בחלקו, במובן של החמרת התנאים, כאמור.