בש"פ 3286/07 מדינת ישראל נ. בן אליעזר עמר נתנאל

בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' דרורי) מיום 12.4.2007, בה התקבל ערר שהגיש המשיב על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ע' שחם) והוחלט לשחררו לחלופת מעצר.

1.

המשיב עומד לדין בכתב אישום הכולל שישה אישומים בעבירות של תקיפה ותקיפה הגורמת חבלה של ממש, ניסיון תקיפת שוטר כדי להכשילו בתפקידו, איומים, פגיעה בפרטיות, היזק בזדון והטרדה. על פי המתואר באישום הראשון, ביום 9.3.2007 הגיע המשיב לקיוסק בו ישבה חברתו מזה כחצי שנה (להלן: המתלוננת ) ושוחחה עם ידידים. המשיב ביקש מן המתלוננת להיכנס לרכבו שכן ברצונו לשוחח עימה בעקבות מריבה שפרצה ביניהם, אך המתלוננת סירבה. המשיב ניסה להכניס את המתלוננת לרכב בכוח ובהמשך שפך עליה כוס קפה, נצמד אליה, טלטלה ואחז בראשה. קצין משטרה שעבר במקום ניסה להפריד בין השניים, אך המשיב הרים יד על המתלוננת בתנועת אגרוף. המשיב הורחק על ידי קצין המשטרה ובתגובה לקח המשיב מקל וניסה לתקוף באמצעותו את הקצין וכן איים עליו. בהמשך היכה המשיב את המתלוננת בראשה והטיח אותו במכסה מנוע של מכונית. המשיב אף איים על המתלוננת באומרו, בין היתר, כי יהרוג אותה. על פי האישום השישי, לאחר שנעצר בעקבות האירוע המתואר טילפן המשיב אל המתלוננת מבית המעצר ואיים עליה כי יפגע בה, והוסיף ואיים עליה

בפני החוקר שחקר אותו. אישומים מס' 5-2 מייחסים למשיב עבירות שבוצעו לפני האירוע המתואר באישום הראשון לפיהם בעקבות סכסוך בין המשיב והמתלוננת איים עליה המשיב בפגיעה בגופה, בנפשה ובמשפחתה, תקף אותה, התחקה אחריה והטריד אותה בהזדמנויות שונות. על פי המתואר בכתב האישום, באחד האירועים שבר המשיב את דלת הכניסה של בית המתלוננת ובשני מקרים ניסה להכניסה לרכבו בניגוד לרצונה.

2.

עם הגשת כתב האישום הגישה העוררת בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים. המשיב הסכים לקיומן של ראיות לכאורה נגדו ולקיומה של עילת מעצר, והמחלוקת התמקדה בשאלה האם יש מקום להורות על חלופת מעצר. לאחר קבלת תסקיר מעצר בעניינו של המשיב, הורה בית משפט השלום בירושלים ביום 1.4.2007 על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים בקובעו כי המעשים המיוחסים לו מצביעים על מסוכנות רבה הנשקפת ממנו אותה לא ניתן להפיג על דרך של חלופת מעצר. בית המשפט ציין בהחלטתו כי יכולת הריסון העצמי של המשיב נמוכה ביותר והדגיש כי מכתב האישום עולה תמונה של הסלמה בדרך פעולתו. עוד ציין בית המשפט כי כעולה מכתב האישום העבירות המיוחסות למשיב בוצעו על רקע רגשי בשל חוסר יכולת להשלים עם העובדה שחברתו בחרה להיפרד ממנו. גורם זה עודנו פעיל, כך צוין, ולא עומד על הפרק כל מהלך טיפולי אשר עשוי לשככו. בהתייחס לתסקיר המעצר ציין בית המשפט כי עולה ממנו שהמשיב סובל מבעיות נפשיות, כי ניסיונות הטיפול בעבר לא עלו יפה, וכי על רקע זה נמנע שירות המבחן מהמלצה על שחרורו לחלופת מעצר. בית המשפט קיבל את המלצת שירות המבחן אשר פסל את חלופת המעצר שהוצעה בפיקוח אביו של המשיב, בסברו כי נוכח יחסיו של המשיב עם הוריו אין בחלופה זו כדי לאיין את מסוכנותו. בהמשך התייחס בית משפט השלום לעברו הפלילי של המשיב בציינו כי זמן לא רב לפני האירועים נשוא האישום דנן נדון המשיב לצו מבחן, עבודות לשירות הציבור ומאסר על תנאי וזאת בגין עבירות סמים ותקיפה הגורמת חבלה ואיומים שבוצעו כלפי בני משפחתו. בית המשפט הוסיף וציין כי שירות המבחן אף פנה בבקשה לביטול הצווים נוכח העדר שיתוף פעולה מצד המשיב. בכל אלה מצא בית המשפט חיזוק נוסף למסוכנותו של העורר. לבסוף קבע בית משפט השלום כי בנסיבות העניין קיים חשש מפני שיבוש מהלכי משפט על ידי המשיב, בין היתר, באמצעות מכשיר הטלפון ועל כן קבע כי חלופת מעצר לא תסכון במקרה הנדון. הסיכון עליו עמד שירות המבחן לפגיעה במשיב במהלך מעצרו מצד עצורים אחרים על רקע מצבו הרגיש לא נעלם מ עיני בית

המשפט, אך הוא לא סבר כי יש בכך כדי להצדיק את שחרורו והורה לשלטונות בתי הסוהר לדאוג לתנאי החזקה ופיקוח מתאימים שיתנו מענה הולם לסיכון זה. לאחר מתן ההחלטה הציע המשיב חלופת מעצר בבית דודתו בעכו, ובית משפט השלום הורה לשירות המבחן להכין תסקיר משלים בעניין. ביום 10.4.2007 דחה בית המשפט את הבקשה להורות על שחרור העורר לחלופה זו בציינו כי שירות המבחן סבור שאין בחלופה המוצעת כדי להוות מענה ראוי למסוכנותו הרבה של המשיב וכי לא נמצאה לו בטיעוני המשיב תשובה ממשית לכך. בית המשפט הורה, אפוא, על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.

3.

על החלטה זו ערר המשיב לבית המשפט המחוזי בירושלים, וביום 12.4.2007 התקיים דיון בבקשה בו נחקרה, בין היתר, דודתו של המשיב כמפקחת פוטנציאלית. בהחלטתו קבע בית המשפט המחוזי כי אף שמדובר במקרה גבולי, הכף נוטה לעבר שחרורו של המשיב לחלופת המעצר המוצעת בבית דודתו. בית המשפט ציין כי הוא ער למסוכנות עליה הצביע שירות המבחן אך קבע כי יש לראות הערכה זו על רקע מצבו של המשיב. בהקשר זה קבע בית המשפט כי לאחר ניתוק הקשר עם המתלוננת והצהרת המשיב בפניו כי אין בכוונתו לחדשו, ניטל עוקצו של הסיכון. בית המשפט הדגיש כי חלופת המעצר מצויה מרחק מספר שעות נסיעה ממקום מגוריה של המתלוננת וציין כי דודתו של המשיב פיקחה עליו במסגרת חלופת מעצר לפני כשנתיים מבלי שהייתה כל הפרה של תנאי המעצר. אשר לחשש שהביעה העוררת מפני קשר טלפוני בין המשיב לבין המתלוננת קבע בית המשפט כי חשש כזה קיים גם אם המשיב ייעצר, שכן במתקן המעצר רשאי כל עציר לשוחח בטלפון ציבורי. אשר על כן הורה בית המשפט המחוזי על שחרורו של המשיב למעצר בית אצל דודתו בעכו ובפיקוחה וכן הורה על הפקדת סכום מזומן ועל הפקדת ערבויות צד ג'. כמו כן נאסר על המשיב ליצור קשר טלפוני עם המתלוננת או עם בני משפחתה.

4.

בערר שבפניי טוענת העוררת כי אין בחלופת המעצר עליה הורה בית משפט קמא כדי להפיג את מסוכנותו של המשיב, במיוחד נוכח עמדתו של שירות המבחן בדבר הסכנה הגבוהה הנשקפת ממנו למתלוננת והימנעותו מהמלצה על שחרורו. בהקשר זה מדגישה העוררת כי על פי התרשמותו של שירות המבחן דודתו של המשיב אינה מודעת לחומרת העבירות שביצע לכאורה והיא מגוננת עליו, ומוסיפה כי תמונה דומה עולה גם מחקירתה של הדודה בפני בית משפט קמא. לטענת העוררת, עובדות כתב האישום כמו גם תסקיר המעצר מלמדים על דפוס התנהגות אובססיבי של המשיב כלפי המתלוננת ועל היעדר מורא מפני החוק, וכן על כך שמעשיו נמצאים במסלול של הסלמה. עוד טוענת העוררת כי שגה בית משפט קמא בכך שלא נתן משקל מתאים בהחלטתו לעברו הפלילי של המשיב אשר לטענתה יש בו כדי ללמד על כך שלא ניתן לתת בו אמון כי ימלא אחר תנאי השחרור. בהקשר זה מדגישה העוררת את פנייתו של שירות המבחן בבקשה לביטול צו המבחן שהוטל על המשיב וטוענת כי הדבר מעיד על כך שהמשיב אינו מנצל הזדמנויות הניתנות לו ואינו מקיים אחר צווים שיפוטיים. לבסוף טוענת העוררת כי שגה בית משפט קמא בכך שלא נתן משקל מלא לחשש מפני שיבוש מהלכי משפט על ידי המשיב שהתקשר למתלוננת אף בהיותו במעצר, ומדגישה כי בשל חששה מפניו נמנעה המתלוננת מהגשת תלונה בגין אירועי האישום הרביעי.

5.

דין הערר להתקבל. כפי שכבר צוין אין חולק במקרה דנן על דבר קיומן של ראיות לכאורה לביצוע המעשים המיוחסים למשיב וכן על קיומה של עילת מעצר, והדיון מתמקד על כן בשאלה האם יש מקום לשחררו לחלופת מעצר בבית דודתו. ככלל נדרשים לבית המשפט נימוקים כבדי משקל על מנת לסטות מהמלצה שלילית של שירות המבחן (ראו בש"פ 9354/02 מדינת ישראל נ' גידניאן , תק על 2002(3) 2951 (2002)), ונראה כי נימוקים כאלה אינם בנמצא במקרה דנן. על פי הנטען בכתב האישום ביצע המשיב כלפי המתלוננת שוב ושוב עבירות של תקיפה, איומים והטרדה בשל חוסר יכולתו להשלים עם רצונה לסיים את מערכת היחסים עמו. שורת המעשים החוזרת ונשנית המיוחסת למשיב בהקשר זה שחלקם בוצעו בנוכחות אנשי מרות משקפת תסכול רב ואובדן שליטה ומאפיינים אלה יש בהם כדי ללמד על מסוכנות מובהקת ועל הצורך לנהוג בזהירות יתר עת נבחנת אפשרות של שחרור לחלופת מעצר. חלופת מעצר כרוכה תמיד בנטילת סיכון להישנות ההתנהגות העבריינית המיוחסת לנאשם ובנסיבות המקרה שלפנינו מדובר בסיכון ממשי שאין מקום לקחתו. בתסקיר המעצר עמד שירות המבחן על מסוכנותו של המשיב, על ההתפרצויות חסרות הרסן המאפיינות את המעשים המיוחסים לו ועל הסכנה הממשית לשלומה הפיזי והנפשי של המתלוננת הנובעת מהם. על משנה זהירות שמחויב בו בית המשפט בעבירות של תקיפת בת זוג ואיומים עמד בית המשפט בבש"פ 10247/05 פלוני נ' מדינת ישראל , תק על 2005(4) 1289, פיסקה 5 (2005) באומרו:

"במקרים כגון דא, המבוצעים תוך התפרצויות זעם בלתי נשלטות, הכלל הוא כי לא תינתן חלופת מעצר, בשל החשש כי חלופה זו, התלויה בדרך-כלל ברצונו הטוב של הנאשם, לא תהיה אפקטיבית" (ראו גם בש"פ 243/06 פלוני נ' מדינת ישראל , תק על 2006(1) 2708 (2006)).

דברים אלה יפים ביתר שאת מקום שבו כמו בענייננו קיימת המלצה כה שלילית של שירות המבחן.

העובדה שהחלופה מרוחקת משהו ממקום מגוריה של המתלוננת אין בה כדי לאיין את דבר קיומו של חשש ממשי לשלומה של המתלוננת הקיים בנסיבות המקרה דנן. בהקשר זה יש לזכור כי על פי האישום השישי איים המשיב על המתלוננת גם מתוך בית המעצר וכן ראוי להביא בחשבון את עברו הפלילי של המשיב אשר חרף גילו הצעיר כולל הרשעה בעבירה של סחר בסם מסוכן והחזקת סם מסוכן לשימוש עצמי וכן בעבירות של תקיפה ואיומים שביצע כלפי הוריו. העבירות שביצע כלפי הוריו מהוות אינדיקציה נוספת למזגו האלים של המשיב והדבר מחזק את ההערכה בדבר מסוכנותו. עוד עומדת לחובת המשיב העובדה ששירות המבחן עותר עתה להפקעת צו המבחן ולביטול צו השירות לתועלת הציבור שנגזרו עליו בגין העבירות הקודמות שבהן הורשע, נוכח חוסר שיתוף פעולה מצידו. כל הנתונים הללו יש בהם כדי לבסס את המסקנה שחלופת מעצר במקרה דנן לא תסכון וכי אין לסמוך על המשיב כי יקיים את תנאיה.

מכל הטעמים המפורטים לעיל, דין הערר להתקבל והמשיב ייעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.