פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
5804/15
לפני:
כבוד השופט ח' מלצר
העורר:
עיסא אבואלקיעאן
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטותיו של בית המשפט
המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת נ' נצר) ב-מ"ת 1073-07-15 מתאריך 20.8.2015,
ותאריך 23.8.2015
בשם העורר:
עו"ד נאסר
אלעטאונה
בשם המשיבה:
עו"ד תומר סגלוביץ'
החלטה
1.
לפני ערר על שתי החלטותיו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת נ' נצר ), ב-מ"ת 1073-07-15, מהתאריכים: 20.8.2015 ו- 23.8.2015, שבגדרן הורה בית המשפט המחוזי הנכבד על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.
להלן אביא את הנתונים הנדרשים להכרעה.
רקע רלבנטי
2.
נגד העורר הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, בגדרו יוחסו לו עבירות של: קשירת קשר לפשע, ניסיון לפעילות בהתאחדות בלתי מותרת, השתתפות באסיפה של התאחדות בלתי מותרת וניסיון ליציאה מישראל שלא כדין – שנסיבותיהן תתוארנה להלן.
1.
בכתב האישום נטען כי בחודש יוני 2014 פנה העורר לאדם המוכר לו, וביקש ללמוד ממנו על אודות ארגון דאע"ש, שהוכרז כ'התאחדות בלתי מותרת', מכח תקנות ההגנה (שעת חירום),
1945 . בתקופה העוקבת קיימו השניים פגישות בתדירות של פעם בשבוע (להלן: הפגישות או
המפגשים ), שבהן צפו בסרטונים ועקבו אחר החדשות בנושא הארגון הנ"ל. לאחר זמן מה חלה הפסקה מסוימת בפגישותיהם, אך אלו חודשו במהלך חודש פברואר 2015.
בהמשך לכך, העורר ואדם שלישי, כך נטען, נפגשו ליד מסגד בישוב חוּרה (להלן: חוּרה), והעורר הציע לאותו אדם להצטרף ל פגישות
המתוארות, וללמוד עוד על אודות הארגון הנ"ל. עובר לפגישה זו קיימו השלושה מפגשים קבועים, בתדירות של פעמיים עד שלוש בשבוע, תוך החלפת מיקום הפגישות והעברתן בין חורשה מסוימת, לואדי מסוים, במטרה למנוע את גילויים.
על פי כתב האישום: במהלך חודש מרץ 2015, עת שנפגשו השלושה, העורר הציע לחבריו כי יצאו יחד לסוריה, וזאת משום שהם "רק מדברים ולא עושים משהו בפועל". שני שותפיו של העורר הסכימו להצעה, וקשרו קשר לצאת לסוריה, באמצעות התחזותם כיוצאים לערב הסעודית לשם קיום מצוות העומרה, משם הם תכננו, כך נטען, לעבור לירדן ולבסוף – לסוריה. העורר ושני חבריו נרשמו לעומרה כל אחד בנפרד, שילמו סכומי כסף, והוציאו דרכונים. העורר אף נטל הלוואה מחברו על מנת לשלם את חובותיו בישראל טרם יציאתו לחוץ לארץ. תכניתם סוכלה בשל מעצרו של העורר.
2.
יחד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי הנכבד בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים נגדו.
3.
בדיון שהתקיים בתאריך 15.7.2015, קבע בית המשפט קמא (כב' השופט א' טהה ), כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע העברות שיוחסו לעורר בכתב האישום. יחד עם זאת בית המשפט נעתר לבקשת הסנגור להפנות את העורר לקבלת תסקיר שירות המבחן בעניינו, לאור נסיבותיו האישיות.
4.
על-פי עמדת שירות המבחן מתאריך 12.8.2015, קיים ספק בדבר יכולתה של כל חלופת מעצר לצמצם את מידת המסוכנות הגבוהה הנשקפת מן העורר, לרבות הסיכון להישנות "התנהגות פורצת גבולות" מצידו בעתיד. בפרט נבחנה בקשת העורר לשחררו לחלופת מעצר בבית אביו בחוּרה, שאף ביחס אליה ניתנה במסגרת התסקיר חוות דעת שלילית, וזאת משום הספק שהוטל ביכולתם של בני משפחת העורר לצמצם את מסוכנותו, וכן לנוכח העובדה שהחלופה המוצעת מחזירה למעשה את העורר לסביבת המגורים שממנה הוא שאב את ההשפעות המזיקות, או פעל בגדרן.
5.
בתאריך 13.8.2015, הוחלט על-ידי בית המשפט קמא (כב' השופט א' אינפלד ) לדחות את הדיון בחלופת המעצר, כדי לאפשר למשפחת העורר הכנת תכנית – שאותה יבחן בית המשפט בקפדנות, ושמטרתה הגדרת אופן ניתוק העורר מסביבתו ואמצעי השמירה והפיקוח על העורר בתוך בית משפחתו, וכן השלמת התנאים הטכניים הנדרשים לשם האיזוק האלקטרוני. החלטה זו ניתנה חרף התסקיר השלילי בעניינו של העורר, ובניגוד למקובלה שבדרך כלל בית המשפט ייטה שלא לפעול בניגוד להמלצה שלילית של שרות המבחן (ראו למשל: בש"פ
2798/08
מדינת ישראל נ' פלוני
(27.3.08); בש"פ 3386/07 מדינת ישראל נ' אשד
(18.4.2007); בש"פ 3286/07
מדינת ישראל נ' פלוני
(16.4.2007); בש"פ 9354/02
מדינת ישראל נ'גידניאן (5.11.2002); בש"פ 5859/04 מדינת ישראל נ' אבו סבייח
(22.6.2004); בש"פ 2375/2008
פלוני נ' מדינת ישראל
(20.3.2008)).
6.
בדיון העוקב שהתקיים בתאריך 20.8.2015 (זו הפעם – בפני כב' השופטת נ' נצר ), נקבע כי אין בחלופת המעצר המוצעת (שחרור העורר לבית משפת הוריו בחוּרה), או איזוקו באיזוק אלקטרוני כדי להעמיד גבול ורסן ממשיים בפני מסוכנותו של העורר. החלטה זו התקבלה נוכח:
אופיין של העבירות, מהות ההתארגנות, היקפו של ההקשר הפלילי, ומידת מעורבותו של העורר ותרומתו למעבר משלב הדיבורים לשלב המעשים. בית המשפט קמא הנכבד הדגיש עם זאת כי נוכח ההחלטה הקודמת בענייננו – לא מתחייב שהעורר יישאר עצור מאחורי סוגר ובריח עד לתום ההליכים, וכי במידה ותוצע מסגרת חלופית ראויה והולמת, שאיננה נעוצה בסביבתו הטבעית של העורר – הוא יוכל להציג אותה לעיון בית המשפט.
לנוכח חוסר הצלחתה של המשפחה לאתר מסגרת, העשויה לעלות בקנה אחד עם מעצר בפיקוח אלקטרוני, שאיננה נטועה בסביבתו הרגילה של העורר – בית המשפט קמא הנכבד הורה, בתאריך 23.8.2015, על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.
7.
על ההחלטה הנ"ל הוגש הערר שלפני. עתה אפרט את טענות הצדדים בתמציתיות.
תמצית טענות הצדדים
8.
העורר טוען כי הנימוק שניצב בבסיס החלטתה של כב' השופטת נ' נצר – איננו עומד במבחן, בנסיבות העניין, ויש בו למעשה מעין קבלת ערעור על החלטתו הקודמת של כב' השופט א' אינפלד שניתנה בעניינו של העורר בידי אותה ערכאה. לפיכך העורר מבקש כי בערר תתקבל התרשמותו וקביעותיו של כב' השופט א' אינפלד בהחלטתו מתאריך 13.8.2015, וכי אורה על מעצרו של העורר בפיקוח אלקטרוני – בבית הוריו בחוּרה. לטענת העורר החלטתו של כב' השופט א' אינפלד הינה החלטה מנומקת ברמה המהותית, אשר באה לאחר התדיינות ארוכה של הצדדים בפניו, והתחשבה במכלול החלופות והנסיבות, ולא קיבלה את המלצתו השלילית של שירות המבחן.
העורר טוען עוד כי על סמך החלטתו של כב' השופט א' אינפלד התעוררה בליבו של העורר ובלב משפחתו ציפייה, כי פניו של העורר הינם לחלופת מעצר בבית הוריו, מה גם שיש בהוצאתו ממקום מעצרו באגף הביטחוני בכלא – יתרון, שהרי אחרת עלולה רק להחריף הגישה אליה נתפס, בהשפעתם של גורמים שליליים, אליהם חבר.
הדיון בבקשה
9.
בדיון שנערך לפני, חזר בא-כוח העורר על טענותיו בערר שהגיש. עוד הוסיף בא-כוחו של העורר כי העורר לא ביצע את המעשים המיוחסים לו מתוך מניע אידיאולוגי מובהק, או כתוצאה מלימודי דת מעמיקים, אלא בסחף רעיוני שנבע מנסיבות רגשיות, וכי העורר היה פאסיבי בהתנהגותו ונגרר למעשים.
10.
מנגד המשיבה טענה כי החלטת כב' השופט א' אינפלד – לא היתה החלטה סופית, אלא הותירה את העניין לבחינה מעמיקה, ולשיקול דעתו של בית המשפט קמא הנכבד. עוד הוסיפה המשיבה כי אפילו היה נקבע על-ידי בית המשפט המחוזי הנכבד שיש לשחרר את העורר לחלופת מעצר בבית משפחתו בחוּרה, או לאזקו אלקטרונית שם – ממילא היה מוגש ערר בנושא לבית משפט זה. לפיכך יש לדון ולהכריע בנושא לגופו, ועניינית – אין מקום לקבלת הערר.
דיון והכרעה
11.
לאחר העיון ושמיעת טענות הצדדים – הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות . טעמי לכך יובאו בתמציתיות להלן.
12.
חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה–מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) קובע בסעיף 21 שבו, כי טרם שבית המשפט יורה על מעצר עד לתום ההליכים, עליו לבחון קיומם של שני יסודות:
ראיות לכאורה להוכחת האשמה, ועילת מעצר. כמו כן יש לבחון האם ניתן להשיג את תכלית המעצר באמצעות חלופה שפגיעתה בחירותו של הנאשם פחותה (ראו: סעיף 21(ב)(1) ל חוק המעצרים ).
13.
בענייננו, אין מחלוקת בין הצדדים בדבר קיומה של תשתית ראייתית לכאורית מספקת לביצוע עבירות של ניסיון לחברות בהתאחדות בלתי חוקית ופעילות המסכנת את ביטחון המדינה, ובא-כוחו של העורר לא חלק על כך בדיון הראשון בעניין המעצר עד לתום ההליכים.
14.
זאת ועוד – אחרת. לנוכח העבירות שיוחסו לעורר – קמה פה חזקת מסוכנות סטטוטורית – המלמדת על החומרה המיוחדת של עבירות מסוג זה (ראו: סעיף 21(א)(1)(ג)(2) ו-35(ב) ל חוק המעצרים ; עיינו למשל: בש"פ
6506/07
קורד נ' מדינת ישראל , בפיסקה 4 (4.9.2007), וכן ראו דברי בעניין קרוב לזה שנידון כאן: בש"פ 2113/15 מריסאת נ' מדינת ישראל , בפיסקה 17 (23.6.2015)
(להלן:
עניין מריסאת )).
15.
במקרה דנן, טענותיו של העורר אינן מפריכות את חזקת המסוכנות הסטטוטורית שקמה בעניינו. עיון בכתב האישום מעלה כי בניגוד לנטען – לעורר מיוחסת אקטיביות בפעילות החבורה, שביקשה להצטרף לארגון דעא"ש, וכן הוא יזם לכאורה את עירובו של אדם שלישי בפעילות ובמפגשים התכופים, ואף היה הגורם שביקש להניע את השלושה לעבור משלב הדיבורים – לשלב המעשים (ראו: סעיף 9 לכתב האישום). יתרה מכן, השלושה החליפו לכאורה את מקום פגישתם באופן תכוף בכדי שלא להיתפס, וכן קשרו קשר לפשע, השתתפו באסיפה של התאחדות בלתי מוכרת, וכן ניסו לצאת לסוריה בדרכים עקלקלות (ראו: סעיפים 8-9 לכתב האישום).
16.
עבירות נגד בטחון המדינה, אף שאינן שוללות, מניה וביה, כל שיקול וכל בדיקה של חלופת מעצר אפשרית, הרי שהן מצדיקות בדרך כלל את מעצרו של העורר עד תום ההליכים. זאת נוכח החשש שמי שמואשם בהן, עלול להמשיך לסכן את בטחון המדינה, זאת אפילו אם לא הובאה ראיה קונקרטית הצופה את המשך פעילותו המזיקה בעתיד, וגם כאשר קיימת המלצה חיובית של שירות המבחן ביחס לשחרורו לחלופת מעצר, או להמשך מעצרו בתנאי איזוק אלקטרוני (ראו: בש"פ 2975/06 אבו מדיעם נ' מדינת ישראל , בפיסקה 13 (7.5.2006), וכן בפיסקה 19 להחלטה בעניין מריסאת ; לעניין משקלו של תסקיר המביע עמדה חיובית – ראו למשל: בש"פ 5728/13 ג'בארה נ' מדינת ישראל ( 26.8.2013 );
בש"פ 9369/08 מדינת ישראל נ' פלוני
(9.11.2008); בש"פ 6378/10
עיסאוי נ' מדינת ישראל (19.9.2010); בש"פ 2886/15
מדינת ישראל נ' אבו סאלח
(3.5.2015)).
17.
משקל רב יש ליתן במקרה זה גם לעובדה שהעורר ביקש לצאת מן הארץ ולהגיע למחוז חפצו כדי להצטרף לארגון דאע"ש – בהסתר ובדרכים עקלקלות.
הדברים הנ"ל נכונים עוד ביתר שאת כאשר עמדת שירות המבחן ביחס לחלופה המוצעת היתה שלילית . ככלל בית משפט זה יטה כאמור שלא להתעלם מהמלצה שלילית של שירות המבחן, אלא מנימוקים מבוססים וכבדי משקל. בעניינו – תסקיר שירות המבחן שלל את שחרור העורר, ובפרט המליץ ש לא להחזיר אותו לסביבה ממנה הושפע לרעה.
18.
נוכח כל האמור לעיל – לא מצאתי כי יש מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא הנכבד בדבר מעצרו של העורר עד תום ההליכים. משכך – דין הערר להידחות, וכך אני מורה.
ניתנה היום, כ"ב באלול התשע"ה (6.9.2015).
ש ו פ ט