פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
7210/17
לפני:
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
העורר:
מתתיהו בן דוד
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 15.8.2017
במ"ת 1181-07-17 שניתנה על-ידי כבוד השופט א' דורות
תאריך הישיבה:
ו' בתשרי התשע"ח
(26.9.2017)
בשם העורר:
עו"ד אריאל עטרי;
עו"ד יונתן הופמן
בשם המשיבה:
עו"ד נילי פינקלשטיין
בשם המתלוננות:
עו"ד רבקה שוורץ
החלטה
[בנוסח זה של ההחלטה הושמטו חלקים שהופיעו בהחלטה המקורית מיום 19.10.2017 בהתאם להחלטתי מיום 30.10.2017]
1.
בפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 15.8.2017 (מ"ת 1181-07-17, השופט א' דורות ). בית המשפט המחוזי קיבל את בקשתה של המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים.
כתב האישום וההליכים עד כה
2.
נגד העורר הוגש כתב אישום המגולל מסכת של אירועים שהתרחשו בין השנים 2011 ו-2016 ושבהם העורר, בעלים-שותף במשרד פרסום, ניצל לכאורה את סמכותו ומרותו כדי לבצע עבירות מין חמורות בשש עובדות שהיו כפופות לו באותה עת, כולן נשים חרדיות (להלן: המתלוננות ) . להלן יובאו עיקריו של כתב האישום, כפי שתוקן ביום 9.7.2017. העורר ביצע את המעשים האסורים המפורטים בכתב האישום, כך נטען, לאחר שקודם לכן חיזר אחרי המתלוננות, החמיא להן על הופעתן, שאל אותן שאלות אישיות ואף זימן אותן למפגשים עמו באופן תכוף, גם כאשר הדבר לא היה דרוש מבחינת צורכי העבודה. העורר נהג, כך נטען, ליצור את התחושה כי עובדות מסוימות מועדפות עליו ולרומם את מעמדן ביחס לעובדים האחרים, ובמקביל לכך להטיל אימה עליהן באמצעות צעקות והתנהגות משפילה. במקרים רבים ביקשו המתלוננות מהעורר להפסיק את התנהגותו המטרידה, ולעתים, כאשר העובדות לא נעתרו לחיזוריו, התנכל להן ואף איים עליהן בפיטורים.
3.
כתב האישום מפרט ששה אישומים שעניינם מעשים חוזרים ונשנים שביצע העורר במתלוננות. לצורך החלטתי זו איני נדרשת לפירוט המעשים המתוארים בכתב האישום, ואין בהתייחסות התמציתית אליהם כדי להפחית מחומרתם הנטענת. עם זאת, חשוב לציין כי מעשים אלה כללו נגיעה באיברים מוצנעים, נשיקות, בעילות, מעשי סדום והגעה לפורקן מיני בנוכחות המתלוננות – במרבית המקרים ללא הסכמתן ובמיעוטם בהסכמה אך תוך ניצול יחסי מרות (למעשה, אלה הם פני הדברים רק בכל הנוגע למעשים המיוחסים לעורר בגדרו של האישום הששי). לצורך תיאור הדברים בהמשך ההחלטה יכונו המתלוננות על-פי מספר האישום שמתייחס אליהן (המתלוננת 1, המתלוננת 2 וכולי).
4.
כתב האישום מתאר את הקושי של המתלוננות להתנגד לעורר בשל כפיפותן לו, אך מצוין בו גם כי המתלוננות (בחמשת האישומים הראשונים) הבהירו לעורר מספר פעמים ובמפורש כי הן אינן מעוניינות בקשר עמו שחורג מגדר הקשרים המקצועיים. לעתים הבהרות אלו הובילו את העורר להתעלם מהמתלוננות באופן מופגן אשר פגע ביחסי העבודה ביניהם. במקרים אחרים
חדל העורר ממעשיו לתקופה מוגבלת, אך חזר לסורו תוך זמן קצר. בין תלאותיהן של המתלוננות יצוין מקרה אחד שבו חתכה המתלוננת 1 את ידה על מנת לגרום לעורר להפנים את מצוקתה. גם במקרה זה שב העורר לבצע בה מעשים לאחר מספר ימים בלבד. כתב האישום מפרט כי מתלוננת זו אף נזקקה לסיוע נפשי עקב מעשיו הנטענים של העורר.
5.
בגין המעשים המתוארים יוחסו לעורר העבירות הבאות: מספר עבירות אינוס לפי סעיפים 345(א)(1) ו-345(א)(4) סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: ה חוק ); מספר מעשי סדום לפי סעיף 347(ב) לחוק בנסיבות סעיפים 345(א)(1) ו-345(א)(4) סיפא לחוק; ניסיון למעשה סדום לפי סעיף 347(ב) לחוק בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק; ניסיון לאינוס לפי סעיפים 345(א)(1) ו-345(א)(4) לחוק; מספר מעשים מגונים לפי סעיף 348(א) לחוק בנסיבות סעיף 345(א)(4) לחוק, וכן לפי סעיף 348(ג) לחוק; מעשים מגונים לפי סעיף 348(א) לחוק בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק, וכן לפי סעיף 348(ג) לחוק; עבירת בעילה בהסכמה תוך יחסי מרות לפי סעיף 346(ב) לחוק; מעשה סדום בהסכמה תוך יחסי מרות לפי סעיף 347(א1) לחוק; עבירת מעשה מגונה תוך יחסי מרות לפי סעיף 348(ה) לחוק; וכן מספר עבירות הטרדה מינית לפי סעיפים 3(א)(2) ו-(א)(3) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998, בהפניה לסעיף 6(ג) לחוק זה.
6.
בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים.
7.
העורר טוען כי אין מקום לעצרו עד תום ההליכים בשים לב לקשיים נטענים בהודעותיהן של המתלוננות. בעיקרו של דבר, הוא טוען כי לא ביצע עבירות במתלוננות אלא נמצא עמן בקשרים אינטימיים מרצון. המדינה, לעומת זאת, טענה כי המסכת הראייתית הקיימת היא מספקת להצדקת מעצרו של העורר, וכי היא מקבלת משנה חיזוק לנוכח שתיקתו של העורר בחלק מחקירותיו, וכן נוכח הימנעותו מלהגיב לגרסתה של המתלוננת 2 ושתיקתו ביחס לדבריה של המתלוננת 3, כשאלה הוכנסו לחדר החקירות. כמו כן, העורר נמנע מלהגיב לדבריה של המתלוננת 4 במהלך עימות שנערך עמה.
8.
ביום 20.7.2017 קבע בית המשפט המחוזי כי קיימת תשתית ראייתית מספקת כנגד העורר לאחר שבחן באופן מדוקדק את חומר הראיות. עם זאת, הוא הצביע על חולשה ראייתית בכל הנוגע לעדותה של מתלוננת 4, וזאת נוכח "הצטברות התמיהות" שהעלה בא-כוחו של העורר. כמו כן, קבע בית המשפט המחוזי כי נמצאו קשיים מסוימים בדבריה של המתלוננת 6. בית המשפט המחוזי קבע כי בסופו של דבר המחלוקת בין הצדדים לעניין קיומן של ראיות לכאורה מתנקזת לשאלת ההסכמה (או העדרה) למעשיה המתוארים, וכי על אף שעדויותיהן של המתלוננות אינן חפות מקשיים הן עומדות ברף הראייתי הנדרש בשלב זה של ההליך. כן קיבל בית המשפט המחוזי את טענת המשיבה כי שמירתו של העורר על זכות השתיקה מחזקת את הראיות הלכאוריות הקיימות בתיק. לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי עדויותיהן של רבות מהמתלוננות לפיהן חששו מהעורר, שנהג לצרוח, להשפיל ולפטר עובדים – וכך נהג גם ביחס אליהן – נתמכות בחקירותיהם של עובדים אחרים במשרד.
9.
בית המשפט המחוזי התייחס גם לטענה שהעלה העורר לשיבוש ותיאום עדויות. טענה זו התייחסה לכך שקודם להגשת התלונות הייתה עמן בקשר [...], עובדת לשעבר במשרד, אשר על רקע סכסוך בינה לבין העורר "בלשה" אחריו, הזהירה עובדות מפניו ללא בסיס, כך נטען, עדכנה את המתלוננות האחת על רעותה ועודדה אותן להגיש תלונות נגד העורר. בית המשפט המחוזי קבע כי לא מצא בסיס לטענת השיבוש, וכי לא עולה מהעדויות שהעובדת [...] גרמה למתלוננות להרגיש מנוצלות ונבגדות עד כדי מתן גרסה כוזבת ביחס לסוגיית ההסכמה, אלא רק שנסכה במתלוננות כוח, שלא הצליחו לגייס בעצמן.
10.
בנוסף, דחה בית המשפט המחוזי את טענת העורר כי מסוכנותו ממוקדת במצבים של יחסי העסקה וניתן אפוא לאיינה באמצעות איסור על הימצאות בקרבת נשים שעליהן הוא ממונה או נמצא עמן בקשרי עבודה.
11.
בהמשך לכך הורה בית המשפט המחוזי על הגשת תסקיר מעצר בעניינו של העורר שיבחן את חלופת המעצר שהוצעה על-ידי העורר וכן את האפשרות של מעצרו בפיקוח אלקטרוני.
12.
ביום 13.8.2017 הגיש שירות המבחן תסקיר שבו נקבע כי לא ניתן לשלול קיומו של סיכון להפרת תנאים שיושתו על העורר ולשיבוש הליכים. בפרט, הובאה בו התרשמותו של שירות המבחן כי העורר מרוכז בנזק הכלכלי, המשפחתי והתדמיתי שהסב לו מעצרו, ומתקשה לגלות אמפתיה כלפי המתלוננות. להערכתו של שירות המבחן, העורר מתאפיין ב"קווי אישיות נרקיסיסטים בולטים" והוא מתקשה להתבונן בביקורתיות על התנהלותו, באופן שמגביר את הסיכון להישנותם של מעשים פוגעניים מבחינה מינית. כמו כן, צוין בתסקיר כי נוכח קשייו של העורר להתמודד עם המיוחס לו ונוכח אופיו הנרקסיסטי, לא ניתן לשלול סיכון להפרת תנאים ולשיבוש הליכים במידה וישוחרר ממעצר. שירות המבחן התרשם אמנם כי המפקחים שהוצעו על ידי העורר הם אנשים רציניים ואחראיים, אך יחד עם זאת סבר כי לאורך השנים התנהלותו של העורר מולם התאפיינה בדפוסי הסתרה של רבדים שונים בחייו ובאופיו, וכי המפקחים המוצעים יתקשו לגלות ערנות אל מול גורמי הסיכון במצבו של העורר. עוד צוין כי בשנת 2012 הורשע העורר בעבירת זיוף בכוונה לקבל דבר והושתו עליו של"צ וצו מבחן.
13.
ביום 15.8.2017 הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. בית המשפט המחוזי ציין כי כתב האישום מלמד על מסוכנותו של העורר, וכי מסוכנות זו אינה ניתנת לאיון באמצעות חלופה ואף לא באמצעות מעצר בפיקוח אלקטרוני. בפרט עמד בית המשפט המחוזי על כך שמיוחסים לעורר פגיעות מיניות חמורות ורבות שבוצעו בשיטתיות לאורך שנים.
14.
בית המשפט המחוזי הוסיף כי קיים קושי לתת אמון בעורר נוכח הרשעתו בעבר (בשים לב לטיבה, הגם שאין מדובר בעבירת מין), כמו גם על רקע העובדה שביצע, לכאורה, את המעשים המיוחסים לו בעת שהיה נתון תחת צו מבחן עקב הרשעה זו. כן ביסס בית המשפט המחוזי את החלטתו על התרשמות שירות המבחן מדפוסי אישיותו של העורר וציין כי מסוכנותו נובעת מהחשש כי יפגע בציבור רחב יותר של נשים.
הערר
15.
העורר טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי קיימות בעניינו ראיות לכאורה. לטענת העורר, בתשתית הראייתית שהתגבשה נגדו קיימות חולשות רבות אשר, למצער, מפחיתות ממשקלן של הראיות לכאורה.
16.
בעיקרו של דבר, העורר חוזר על הטענות שהעלה בבית המשפט המחוזי לפיהן הוא אדם כריזמטי וסוחף שהמתלוננות נפלו שבי בקסמו. העורר טוען כי כל הקשרים המיניים המפורטים בכתב האישום היו בהסכמה, וכי הדברים עולים למעשה מחומר הראיות עצמו. עוד הוא טוען כי התנהגותו הקשה כלפי המתלוננות ביחסי העבודה אינה קשורה לקשר המיני עמן, ולראיה – הוא אף פיטר את אשתו כאשר לא עמדה בדרישות החברה.
17.
כן חוזר העורר וטוען כי [...], שלטענתו קנאה ביחסו לאחת מהמתלוננות ופעלה מטעמים נקמניים, שיבשה את החקירה בכך שהניעה את המתלוננות להגיש תלונה נגדו ואף תיאמה בין עדויותיהן. העורר מוסיף וטוען כי המתלוננות חשו נבגדות לאחר שנודע להן כי עמד בקשר דומה עם עובדות אחרות וכי נוכח חששן מההשלכות במישורים ההלכתי והמשפחתי הן מצאו מפלט בטענה כי הקשר עם העורר נכפה עליהן.
18.
העורר סבור כי החולשה הנטענת של הראיות בתיק דנן מפריכה את חזקת המסוכנות הסטטוטורית שאותה מקימה ברגיל עבירת האינוס. לחלופין טוען העורר כי יש מקום להחלתה של חזקת המסוכנות במקרים של עבירות אינוס ברף העליון ולא במקרים בהם מדובר בעבירות מין במסגרת יחסי עבודה. למצער, מבקש העורר מבית המשפט לקבוע כי המסוכנות בעניינו היא מסוכנות נקודתית-קונקרטית כלפי עובדות הכפופות לו בלבד, היות שעל-פי הנטען, אלו היו הנפגעות היחידות ממעשיו. מסוכנות זו ניתן, לגישתו של העורר, לאיין באמצעים פוגעניים פחות ממעצר מאחורי סורג ובריח. יתרה מזאת, העורר טוען כי בשל אופי העבירות המיוחסות לו, ככל שלא יימצא ביחסי מרות עם נשים, תאוין מסוכנותו כליל.
19.
לבסוף, טוען העורר כי הערכתו של שירות המבחן, שאפיינה אותו כבעל אישיות נרקיסיסטית, מניפולטיבי, וחסר אמפתיה כלפי המתלוננות, מושתתת על התייחסות לנטען בכתב האישום כאל עובדות נתונות. התבססות זו על כתב האישום אף הובילה, לדידו, לממצא כי המפקחים המוצעים, המתקשים לייחס לו התנהגות פוגענית, אינם מתאימים לתפקיד. העורר מוסיף כי שירות המבחן התעלם מכך שהעבירה האחרונה שיוחסה לו ולגביה לא נקבע כי קיימת חולשה ראייתית התרחשה לפני כשלוש שנים וחצי. זאת ועוד, העבירה האחרונה המיוחסת לו בכתב האישום בכללותו בוצעה כשנה טרם מעצרו.
20.
בדיון שהתקיים בפני ביום 26.9.2017 שטח בא-כוחו של העורר בפירוט את טענותיו כנגד קיומן של ראיות לכאורה.
21.
בא-כוחו של העורר הצביע על אמירות שונות של המתלוננות המלמדות, כך נטען, כי למעשה אהבו את העורר וחשו כלפיו רגשות עזים. בא-כוחו של העורר אף טען כי המתלוננות נאלצו למעשה להציג את מערכות היחסים שלהן עם העורר ככפויות, בהתחשב באורח חייהן החרדי ובחשש מפני גירושין אילו היו מודות בניאוף.
22.
לטענתו של בא-כוח העורר קיימות ראיות מובהקות המצביעות על תיאום עדויות בין המתלוננות, ביוזמה של [...], העובדת לשעבר ש"בלשה" אחרי העורר ובסופו של דבר פוטרה על-ידיו לאחר עימות ביניהם.
23.
בא-כוח העורר אף הצביע על כך שהמתלוננת 1 הגישה תביעה בבית הדין לעבודה נגד העורר, וזו הסתיימה בפסיקת פיצויים על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ללא כל קביעות לחובתו.
24.
מנגד, עמדת המדינה היא כי דין הערר להידחות, כי חומר הראיות נגד העורר מבוסס היטב וכן כי יש בסיס איתן לעילות המעצר נגדו.
25.
בעיקרו של דבר, טענה באת-כוח המדינה כי האינדיקציות להסכמה כביכול של חמש המתלוננות הראשונות מנותקות מההקשר הכללי של הדברים. באת-כוח המדינה הפנתה לעדויות המלמדות על כך שהעורר השליט במשרד "אווירת טרור", כמו גם על כך שהתנהלותו התאפיינה בהתפרצויות זעם. לשיטתה של באת-כוח המדינה, העדויות מלמדות שכל המתלוננות הביעו התנגדותן למעשיו של העורר, אולם אמרו נואש כאשר הבינו שאין בכך כדי להועיל ולגרום לו לחדול. בהקשר זה, באת-כוח המדינה הפנתה לדבריהן של המתלוננות לפיהם אי-היענות למעשיו של העורר גררה סנקציות והשפלה מול עובדים אחרים, תוך התעלמות מהן ומתחושותיהן. העורר אף איים עליהן, כך נטען, שכדאי להן להיזהר שמא בעליהן "יגלו מה הן עושות במקום העבודה".
26.
המדינה לא חלקה על כך שכל אחת מהמתלוננות הייתה מודעת לתלונות האחרות, אך טענה כי אין מדובר בתיאום גרסאות וכי אף בפועל המתלוננות לא הושפעו זו מזו. המדינה מצאה חיזוק לטענה זו בכך שהתלונות לא היו זהות. באת-כוח המדינה הוסיפה והצביעה על קיומו של דמיון בדפוס הפעולה של העורר כפי שזה מצטייר מהעדויות השונות – דפוס התואם התנהלות המאפיינת עברייני מין, בהתאם לספרות המקצועית בנושא. לבסוף, נטען כי אין בסיס לטענה שמדובר בתלונות שנועדו להסתיר קשר מוסכם בין המתלוננות לעורר – זאת, בין היתר, נוכח הסיכון אשר יכול להיגרם למתלוננות בחברה החרדית אליה הן משתייכות אם יפורסמו הדברים, ובשים לב לכך שהפרשה כולה נחשפה ביוזמתן.
דיון והכרעה
27.
לאחר שבחנתי את הטענות בקפידה אני סבורה שדין הערר להידחות.
ראיות לכאורה
28.
לאחר שעיינתי בחומר הראיות לא מצאתי כי יש מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי באשר לקיומה של תשתית ראייתית לכאורית בעניינו של העורר.
[...]
הערכה כוללת
59.
בחינת מכלול חומרי החקירה מובילה למסקנה כי יש לדחות את טענות העורר שלא מתקיימת בעניינו תשתית ראייתית לכאורית, ואף את הטענה שהתשתית הראייתית לוקה בחולשות. הלכה ידועה היא כי בהליך שעניינו קיומן של ראיות לכאורה יבחן בית המשפט רק האם קיים סיכוי סביר שעיבודן של הראיות הגולמיות יוביל בסיומו של המשפט להוכחת אשמתו של הנאשם. הליך זה אינו משמש האכסניה המתאימה לבחינתן של סתירות בעדויות, ככל שקיימות, אלא אם מדובר בסתירות מהותיות, דהיינו ליקויים בסיסיים שיורדים לשורש הדברים (ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133 (1996); בש"פ 5483/14 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 27 (1.9.2014)). דברים אלו נכונים ביתר שאת כאשר מדובר בעדויותיהן של קורבנות לעבירות מין (ראו: ע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 84 (20.10.2010); בש"פ 3494/17 פלוני נ' פרקליטות המדינה , פסקה 17 ( 11.5.2017) ).
60.
ככל שטענותיו של בא-כוח העורר בדבר שיתוף הפעולה מצד המתלוננות ניסו להתבסס על השכל הישר וניסיון החיים אני סבורה כי הן מעוררות קשיים לא מבוטלים. זאת, בהתחשב בנסיבות שבהן ביצע העורר לכאורה את העבירות המיוחסות לו, דהיינו במסגרת מקום עבודה שניהל ושלט בו ביד רמה וזאת כלפי עובדות הכפופות לו. מטבע הדברים, יחסים בין מעסיק לעובדותיו מתאפיינים באופן אינהרנטי בתלות מקצועית וכלכלית מובהקת, שבאה לידי ביטוי בסמכותו של המעסיק למשב את עובדותיו, לקבל החלטות בעניין התפקידים אותם יבצעו, ולקבל החלטות הנוגעות לשכר ולהטבות (ראו: ע"פ 9256/04 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 15 לפסק דינו של השופט א' א' לוי ( 10.8.2005)). תלות זו, אשר מלווה כמובן בפערי כוחות מובהקים, מונעת לא פעם מהעובדת להביע התנגדות למעשים מיניים שמבקש המעסיק לקיים עמה (ראו והשוו: עש"ם 4790/04 מדינת ישראל נ' בן חיים , פ"ד ס(1) 257, 269 (2005)). ביטויים לתחושות אלה עולים באופן ברור מדברי המתלוננות. המתלוננת [...], למשל, תיארה כי הסכימה להתלוות לעורר לחדר המדרגות משום שהניחה כי הוא רוצה לדבר איתה "ובאיזה שהוא מקום את מרגישה שאת חייבת לו כי הוא הבוס שלך, מביא לך את המשכורת, לוקח אותך לפגישות חשובות, הוא העלה לי את המשכורת כאשר העלה אותי לתפקיד מנהלת פרויקטים" (הודעתה של המתלוננת [...] מיום 11.6.2017, ש' 60-58).
61.
תובנות יסודיות אלה אף מתעצמות בנסיבות המקרה דנן, כאשר המדובר בסביבת עבודה מתוחה ביותר, המתאפיינת בצעקות והשתלחות בעובדים, וכן בפיטורים רבים שהתבצעו חדשות לבקרים. יוזכר כי הצדדים לא נחלקו על תיאור זה, שעולה אף מדבריו של בא-כוח העורר ומעדויות של עובדים נוספים. דברים אלו מתחדדים אף נוכח העובדה שהעובדות עצמן היו בחורות צעירות ונטולות ניסיון של ממש בעולם העבודה.
62.
מכל מקום, במקרה דנן החומר הראייתי מצביע על ביטויי התנגדות ברורים של המתלוננות, שכללו התנגדויות מפורשות, חוזרות ונשנות, בעל פה ובהתנהגות. בא-כוחו של העורר הצביע על קטעי משפטים שמהם עשויה לעלות פרשנות שונה, אך אני סבורה שאלה הם פני הדברים רק כאשר המשפטים נקראים מחוץ להקשר שבו הם משולבים בהודעות. לצד זאת, מצאתי לנכון לציין, כי אפילו ניתן להצביע על שיתוף פעולה נקודתי מצד המתלוננות בחלק מן המצבים, יש לבחון אותו על רקע המורכבות הברורה של המצב שבו הן היו מצויות. מבחינה זו אין מדובר בממצאים אשר מאיינים את התשתית הראייתית הלכאורית.
63.
טענתו של בא-כוח העורר לפיה העובדה שהמתלוננות המשיכו להגיע למקום העבודה מלמדת על קשר אינטימי-רצוני עם העורר מעוררת אף היא קשיים ברורים. אובדן מקום עבודה אינו דבר של מה בכך, והמשמעויות הנלוות לכך הן לרוב קשות. האומץ הנדרש לקום ולעזוב אינו כזה שניתן להקל בו ראש. חלק מהמתלוננות אף תיארו חשש מפני פגיעה בשמן הטוב דווקא אם יעזבו. קשיים אלה התעצמו ביתר שאת בנסיבות המקרה, כאשר לעתים ההחלטה שלא לעזוב את מקום העבודה נעשתה בהתאם להמלצה של רב. המתלוננת [...] ציינה כי לא היה לה בפני מי להתלונן, שכן בחברה שאליה היא שייכת "ללכת למשטרה זה קיצוני" (שם, ש' 99). אם כן, אף בטענה זו אין כדי לאיין או להחליש את התשתית הראייתית הלכאורית.
64.
לאמור עד כאן יש להוסיף כי אינני מקבלת את טענתו של בא-כוח העורר כי ניתן להצביע על חולשה ראייתית ברורה הנובעת מתיאום גרסאות לכאורה. ככלל, מקומה של טענה לתיאום גרסאות להתברר הוא בשלב ההליך העיקרי, בדומה לטענות אחרות התוקפות את מהימנות העדים (ראו: בש"פ 6523/10 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (13.9.2010)). בשלב זה אסתפק בכך שנדרשות אינדיקציות מהותיות לקיומו של תיאום גרסאות על מנת להוביל לכרסום בראיות לכאורה (ראו והשוו: בש"פ 143/15 אבו עסב נ' מדינת ישראל , פסקה 11 (24.2.2015)) , ו לא התרשמתי שאלה הם פני הדברים במקרה דנן. טענות העורר כוונו לכך שהמתלוננות ידעו על קיומן של מתלוננות אחרות בתיק על בסיס שיחותיהן עם [...], שלפי הנטען אף עודדה הגשת תלונה במקרים אחדים. אולם, מכאן ועד למסקנה כי לפנינו מצב של תיאום גרסאות הדרך עוד ארוכה. מכל מקום, השאלה עצמה תתברר כמובן לגופה במסגרת ההליך העיקרי.
65.
יש לציין כי בא-כוחו של העורר הפנה לעדויות של מספר עובדות אחרות שלא היו קורבנות לתקיפה מינית מצד העורר והעידו כי מעולם לא נגע בהן. הדבר מעיד, לשיטתו של בא-כוח העורר, כי "מקום בו [הנשים – ד' ב' א' ] לא גילו נכונות לקיים קשר אינטימי עם העורר – לא התקיים קשר כזה". כך למשל, הפנה בא-כוחו של העורר לדבריה של ר', לפיהם "אין מצב [שהעורר] היה נוגע בי ולא הייתי מספרת לבעלי. אני הייתי בורחת משם ולא נשארת". כמו כן הפנה לדבריה של ח', אשר העידה כי "לא הייתי קורבן לתקיפה מינית, לדעתי כי אני שידרתי שאני מאוד חזקה. אני רוצה לומר כי העורר מעולם לא ניסה לגעת בי או להתחיל איתי". הוא אף הפנה לדבריה של עובדת אשר תיארה אירוע מסוים בו העורר התיישב לידה, אך היא "פשוט התרחקה מבלי שהראתה לו שום שיתוף פעולה מצידה" – ודבר לא התפתח ביניהם.
66.
יש להודות על האמת: קשה להבין במה עדויות אלה מסייעות לעורר. בכל מקרה של ביצוע עבירות ניתן להצביע על מקרים שבהם המעורב בדבר לא ביצע עבירות אחרות. האם יש משקל לכך שהמתלוננות לא התלוננו על גברים אחרים? כל מקרה יש לבחון לגופו בהתאם לראיות, וכך גם בענייננו.
עילות המעצר
67.
מעבר לקיומן של ראיות לכאורה, מצאתי כי מתקיימות בעניינו של העורר עילות מעצר, הן מבחינת מסוכנותו והן מבחינת החשש לשיבוש הליכים.
68.
מסוכנותו של העורר היא מובהקת ונלמדת במישרין מהמעשים המיוחסים לו. לעניין זה יצוין כי לא מצאתי בסיס לטענתו של העורר כי בנסיבות המקרה מתאיינת חזקת המסוכנות החלה על העבירות המיוחסות לו נוכח חולשה בתשתית הראייתית הלכאורית, ואף לא מצאתי בסיס לטענה לפיה חזקת המסוכנות מתאיינת נוכח העובדה שהעבירות הנטענות התבצעו במסגרת מקום העבודה. למעשה, האופן שבו בוצעו המעשים המיוחסים לעורר, אשר שימש כמעסיק של המתלוננות, מעיד על מניפולטיביות ונכונות לנצל עמדת כוח באופן שמחזק את עילת המסוכנות. בהקשר זה ראוי להזכיר את התרשמותו של תסקיר שירות המבחן, אשר ייחס לעורר קשיים להתבונן באופן רפלקסיבי במעשיו ולגלות אמפתיה כלפי המתלוננות. כאמור, סבר שירות המבחן כי מאפיינים אלו, לצד קווי האישיות הנרקסיסטים של העורר, מקימים חשש ממשי להישנותם של מעשים פוגעניים. כמו כן, בהתחשב במאפיינים אלו העריך שירות המבחן כי לא ניתן לשלול סיכון להפרת תנאים ולשיבוש הליכי משפט, במידה ויועבר העורר למעצר בפיקוח אלקטרוני.
69.
לנוכח המתואר לעיל, לא מצאתי לנכון להורות על העברתו של העורר למעצר במתכונת של פיקוח אלקטרוני או על שחרורו לחלופת מעצר. הגעתי למסקנה זו גם על יסוד תסקיר שירות המבחן, אשר המליץ שלא לעצור את העורר במתכונת של פיקוח אלקטרוני או לשחררו לחלופת מעצר. שירות המבחן העריך כי התנהלותו של העורר אל מול המפקחים – הגם שמדובר באנשים אחראיים כשלעצמם – מתאפיינת בדפוסי הסתרה וכי אלו יתקשו לזהות ולגלות עירנות אל מול גורמי סיכון. כידוע, לא בנקל יתערב בית המשפט בהמלצת שירות המבחן (ראו למשל: בש"פ 5804/15 אבו אלקיעאן נ' מדינת ישראל , פסקה 19 (6.9.2015); בש"פ 7071/17 ליבוביץ נ' מדינת ישראל , פסקה 32 (28.9.2017)). במקרה דנן, המלצתו של שירות המבחן מנומקת ומבוססת כדבעי, ולא מצאתי אפוא כי מקרה זה הינו מקרה ייחודי אשר מתקיימים בו טעמים מיוחדים לסטות ממנה.
70.
בהקשר זה יובהר כי אין מקום לקבל את טענותיו של העורר לפיהן שירות המבחן התייחס לאמור בכתב האישום בעניינו כאל עובדות נתונות, ובהתאם לכך הסיק מסקנות שליליות על אודותיו הנובעות מהכחשתו את המיוחס לו. אכן, תסקיר שירות המבחן אינו מהווה "זירה לבירור האשמה" בשלב המעצר, ואין לשלול שחרור לחלופת מעצר או למעצר במתכונת של פיקוח אלקטרוני אך בגלל שהנאשם לא הודה בפני שירות המבחן במעשים המיוחסים לו (ראו: בש"פ 6826/10 סמואל נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (29.9.2010); בש"פ 5834/17 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 20 ( 1.8.2017)). אולם, כאמור, במקרה דנן תסקיר שירות המבחן נערך היטב והתייחס למגוון אינדיקציות ביחס לעורר, בין היתר על בסיס התרשמות בלתי אמצעית ממנו.
71.
סוף דבר: הערר נדחה.
ניתנה
ביום, כ"ט בתשרי התשע"ח (19.10.2017).
פורסמה
מחדש ביום י' בחשון התשע"ח (30.10.2017).
ש ו פ ט ת