בש"פ 143/15 חרבי אבו עסב נ. מדינת ישראל

1.

לפני ערר שהוגש לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מתאריך 15.12.2014, ב-מ"ת 2035-12-14 (כב' השופט ד' מינץ ), המופנה כנגד קביעתו כי קיימות ראיות לכאורה נגד העוררים, בנוגע למיוחס להם בכתב אישום משותף שהוגש נגדם ואשר פרטיו יתוארו בהמשך, וכנגד הקביעה שלא לשחרר את העוררים לחלופת מעצר.

להלן יובאו בקצרה הנתונים הדרושים להכרעה במכלול.

רקע כללי

2.

בתאריך 1.12.2014 הוגשו כנגד העוררים וכנגד שני נאשמים נוספים: נמר דעיס ועבד אלרחמאן פקיה (להלן: דעיס ו פקיה בהתאמה ) כתבי אישום, בהם תואר כי במועד שאיננו ידוע למשיבה, העורר 1 נפגש בביתו עם מר איברהים מחמוד (להלן: המתלונן ) . במהלך הפגישה דרש העורר 1 מהמתלונן שישלם לאביו של דעיס (להלן: הנושה ) את חובו בסכום של 100,000 ש"ח. המתלונן טען כי הוא כבר שילם את החוב, ואיננו מתכוון לשלמו בשנית. בתגובה, העורר 1 אמר למתלונן כי אם לא ישלם לו סכום זה תוך פרק זמן קצר הוא יגיע אליו ויקח לו את רכבו.

עוד נאמר בכתב האישום כי בחלוף כיומיים, בתאריך 16.7.2014, בסמוך אחר חצות הלילה, נסעו המתלונן, אשתו, וארבעת ילדיהם ברכב מסוג ב.מ.וו. x -6 (להלן: הרכב ) לביתם. כאשר הגיעו המתלונן ומשפחתו (להלן: המתלוננים (

סמוך לביתם, הגיעו העוררים 3-2 (העורר 2 הוא בנו של העורר 1) יחד עם דעיס , פקיה ואדם נוסף בשם עלקם (כאשר כמה מהם רעולי פנים), אל הרכב והקיפוהו מכל צדדיו. העורר 2, אשר נשא בידו אקדח נעמד ליד דלת הנהג וכיוון את האקדח לכיוון מושבו של המתלונן והורה לו לצאת מן הרכב. לאחר מכן וכדי להטיל אימה על המתלוננים – הוא ירה מספר יריות באוויר. כל יושבי הרכב יצאו ממנו והעוררים 3-2 והשודדים שנלוו אליהם נכנסו אל הרכב ונסעו מן המקום.

נוכח המעשים המתוארים לעיל יוחסה לכלל העוררים עבירת שוד לפי

סעיף 402(ב)

ל חוק העונשין , התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) . לעורר 1 יוחסה גם עבירת סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 לחוק העונשין ולעורר 2 יוחסה גם עבירה של נשיאת נשק, לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק העונשין .

1.

עם הגשת כתבי האישום, המשיבה הגישה גם בקשה בבית המשפט המחוזי בירושלים למעצרם של כלל הנאשמים עד לתום ההליכים נגדם, לפי סעיף 21 לחוק המעצרים . בית המשפט המחוזי הנכבד נעתר לבקשה והורה על מעצרם של כל הנאשמים עד לתום ההליכים נגדם, תוך שזימן תסקירי מעצר בעניינם של דעיס ו פקיה כדי לבחון אפשרות של שחרורם לחלופת מעצר. בית המשפט ביסס את הכרעתו בעניין העוררים על קיומן של ראיות לכאורה כנגדם, אשר לימדו, לגישתו, על המסוכנות הגדולה הנשקפת מהם. אביא בקצרה, את עיקרי נימוקיו של בית המשפט המחוזי, ואת הראיות לכאורה עליהן הסתמך ביחס לכל אחד מהעוררים:

(א)

סרט האבטחה: אירוע השוד, מושא כתב האישום, תועד במצלמת האבטחה המותקנת בבית המתלונן. בסרט האבטחה אמנם לא ניתן לזהות את הדמויות, אך אפשר להבחין כיצד המתלוננים יוצאים מהרכב וכיצד כל מי שהשתתף בשוד נכנס לרכב ועוזב את המקום.

(ב)

ראיות כנגד העורר 1: הראיות המרכזיות כנגד העורר 1 הינן הודעות המתלונן במשטרה. המתלונן סיפר כי העורר 1 דרש ממנו סכום של 100,000 ש"ח עבור החוב לנושה, וכשסירב לשלם, אמר לו העורר 1 כי "אם הוא לא רוצה לשלם – לא צריך". בהודעה נוספת הוא הוסיף כי העורר 1 אמר לו כי אם הוא לא ישלם את החוב "אני שולח את הילדים שלי שיורידו אותך מהג'יפ". המתלונן אף סיפר כי הרכב שלו נמצא, לאחר אירוע השוד, בביתו של העורר 1.

בית המשפט המחוזי אף מצא תימוכין לגרסתו של המתלונן בהודעות של נחקרים נוספים: בהודעתו של מר נאיף שוואקי נאמר כי הוא שמע את העורר 1 מספר למתלונן כי הנושה בא אליו והלין על חובו, המתלונן השיב לעורר 1 כי החוב נפרע, אך העורר 1 אמר לו בתשובה כי אם לא יביא לו 100,000 ש"ח תוך 48 שעות, ייקחו ממנו את הרכב. בנוסף, מר ראאד רביע סיפר כי צילם את הרכב כארבעה ימים לאחר השוד מחוץ לביתו של העורר 1, ושלושה ימים לאחר מכן הבחין כי הרכב הוצא מחוץ לחצר הבית ונמצא כ-20 מטרים ממנה. לטענתו הוא זיהה בוודאות את הרכב כרכבו של המתלונן. גם מר מחמד עבד אללטיף מסר כי הוא זיהה בתמונה המצויה בתיק החקירה, את הרכב של המתלונן בחניית ביתו של העורר 1, עומד ליד רכבו של העורר 2.

(ג)

ראיות כנגד העוררים 3-2: הראיות העיקריות כנגד העוררים 3-2 הינן הודעותיו של פקיה במשטרה. בהודעותיו, סיפר כיצד הוא נסע יחד עם אחרים לביתו של העורר 1. שם, דיברו כל הנוכחים על חובו הכספי של המתלונן, ועל הצורך ליטול ממנו את הרכב במקום פירעון החוב. משם נסעו כל חברי החבורה לביתו של המתלונן והמתינו לבואו. עוד סיפר פקיה , כי במהלך אירוע השוד העורר 2 ירה באקדח באוויר שלוש פעמים. אמנם פקיה טען כי לא הכיר, לפני האירוע, את העורר 2, אך הוא זיהה את תמונתו לאחר שזו הוצגה לו במשטרה. בנוסף, זיהה פקיה את תמונתו של העורר 3 כאדם שהיה עם שאר החבורה, וציין כי ראה אותו מספר פעמים בביתו של העורר 1. עם זאת יוער כי ביחס לתמונתו של העורר 3, פקיה מסר תחילה כי הוא לא מזהה אותו טוב ורק לאחר שהוצגה לו התמונה במחשב הוא אמר שהוא מזהה אותו וכי "הוא עשה את כל הבלאגן".

עוד תיאר פקיה היכן ישב כל אחד מהמעורבים באירוע ברכב ומה לבשו.

נוסף על כך, בעימות שנערך בין פקיה לבין דעיס – סיפר פקיה כי הם נסעו, יחד עם עלקם , לבית המתלונן כדי לגבות את הכסף ממנו, ושם פגשו בעוד שני אנשים רעולי פנים שביקשו גם הם לגבות את הכסף מהמתלונן.

תימוכין להודעותיו של פקיה , מצא בית המשפט המחוזי בהודעות המתלוננים: המתלונן תיאר בהודעתו את מהלך השוד, וסיפר כי אחד מהשודדים הצמיד אקדח לראשו ואמר לו ששמו אבו עסב והוא בא כדי לקחת ממנו את הרכב. המתלונן זיהה את תמונות העוררים 2 ו-3 כמי שהיו באירוע. עוד ציין המתלונן כי העורר 3 היה בין השודדים, למרות שהוא בקושי הלך "וראשו היה נפוח". גם אשתו של המתלונן סיפרה סיפור דומה וציינה כי זיהתה את העורר 2 (אשר לא היה רעול פנים), אותו הכירה היכרות קודמת מהכפר שלה, ואמרה שהוא גם זה שירה באוויר. גירסתה של בתו של המתלונן תואמת אף היא את שאר ההודעות וגם היא זיהתה את תמונתו של העורר 2 כמי שהיה באירוע. יוער, כי על אף שהיו הבדלים קטנים בין גרסאות המתלוננים בעניין מספר האנשים שהיו חמושים באקדחים, או לגבי השאלה מי מהשודדים היה רעול פנים – בית המשפט המחוזי גרס כי אין מדובר בהבדלים משמעותיים.

2.

בית המשפט המחוזי הנכבד התייחס להודעות העוררים, אשר הכחישו את מעורבותם בעבירות המיוחסות להם. בית המשפט המחוזי ציין כי גרסת העורר 1 לא פוגעת בתשתית הראייתית הלכאורית המבססת את בקשת המעצר בעניינו, העורר 2 לא מסר גרסה חלופית כלשהי, וגרסת העורר 3, אשר טען כי היה בביתו לאחר ששוחרר מאשפוז בבית החולים – אין בה כדי לקעקע את הראיות האחרות המפלילות אותו.

3.

כנגד החלטתו הנ"ל של בית המשפט המחוזי הנכבד הוגש הערר שלפני.

טענות הצדדים

4.

ב"כ העוררים טוען כי שגה בית המשפט המחוזי הנכבד בכך שקבע שישנן ראיות לכאורה כנגד העוררים. לטענתו, נתגלו סתירות וקשיים בהודעות הנחקרים, חלק מהנחקרים אינם מהימנים, וישנן תמיהות שמתעוררות בגרסה המפלילה. באופן פרטני, נטען, בין היתר, כך:

(א)

באשר לעורר 1 נטען כי נתגלו קשיים בהודעתו של נאיף שוויקי , אשר ציין כי בפגישה שנערכה בין המתלונן לעורר 1 היה נוכח בבית גם אדם בשם חסן – אלא שאותו אדם נרצח כחודש לפני מועד הפגישה הנטענת. בנוסף, טוען ב"כ העוררים כי אין ראיה ודאית שהרכב שנמצא ליד ביתו של עורר 1 הוא אכן של המתלונן.

(ב)

באשר לעורר 2 נטען כי הראיות המרכזיות עליהן הסתמך בית המשפט המחוזי בעניינו הינן הודעותיו של פקיה . אולם, לגישת ב"כ העוררים, אין לייחס להודעות אלה חשיבות מכרעת בגלל שבתרגיל חקירה שנעשה ל פקיה ו דעיס אמרו השניים דברים המעידים על תיאום גרסאות ביניהם, על ניסיון לשבש ראיות, ועל רצון להעביר את עיקר האחריות בגין השוד על העוררים. כמו כן, ל פקיה ישנו עבר פלילי המעיב על מהימנותו, והתגלו סתירות בין הודעותיו השונות במשטרה. נוסף על כך, לטענת ב"כ העוררים, בעת אירוע השוד, העורר 2 שהה במעצר בית אצל סבו וסבתו, והדבר נתמך במזכרים שערך החוקר מופיד גנאם ביחס לשיחות שערך עימם.

(ג)

גם באשר לעורר 3 מצביע ב"כ העוררים על הקשיים בהודעתו של פקיה . בנוסף לכך, מציין ב"כ העוררים כי ישנו קושי בזיהוי של עורר 3 על ידי פקיה (כאמור, בתחילה פקיה מסר כי הוא לא מזהה את התמונה של העורר 3 טוב, ורק לאחר שהתמונה הוצגה ל פקיה במחשב הוא מסר כי הוא מזהה אותו). עוד מתייחס ב"כ העוררים לכך שהעורר 3 שוחרר זמן קצר לפני אירוע השוד הנטען מאשפוז בבית החולים, והוא שהה בביתו לצורך מנוחה.

5.

ב"כ העוררים טוען עוד, כי גם אם טענותיו בעניין הראיות לכאורה לא תתקבלנה, היה מקום לשקול חלופת מעצר ביחס לעוררים, או לפחות לשלוח אותם לקבלת תסקיר מעצר. בית המשפט המחוזי שלח את דעיס ו פקיה שהיו מעורבים, לכאורה, בשוד – לקבלת תסקיר מעצר, ולא היה מקום להפלות בעניין זה את העוררים לרעה. יתר על כן – לטענתו, לעורר 1 אין עבר פלילי כבר מזה 20 שנה, ולעורר 2 אין כלל עבר פלילי. ב"כ העוררים הוסיף והדגיש כי בינתיים התקיימה סולחה בין הצדדים לסכסוך, וגם בכך יש כדי לאיין את מסוכנותם של העוררים.

6.

המשיבה סומכת מנגד את ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, וטוענת כי כפי שציין בית המשפט המחוזי הראיות משולבות אלו באלו ומחזקות האחת את השניה. לגישתה הקשיים שעליהם הצביע ב"כ העוררים אינם מהותיים ומקומם להתברר במסגרת ההליך העיקרי.

7.

המשיבה מוסיפה עוד כי אין מקום לשחרר מי מהעוררים לחלופת מעצר. לעורר 1 מיוחסת עבירה של סחיטה באיומים שניתן לבצעה גם אם ישוחרר למעצר בית, לעורר 2 מיוחסת עבירה של אחזקת נשק ולכן המסוכנות בעניינו גבוהה, ולעורר 3 יש עבר פלילי מכביד, אשר כולל שוד מזוין. לגישת המשיבה, טעמים אלו מצדיקים את ההבחנה בין דעיס ו פקיה לבין העוררים באשר למסוכנותם ולאפשרות שחרורם לחלופת מעצר. עוד מטעימה המשיבה כי אין בכוחה של הסולחה לאיין את המסוכנות, ולכל היותר יכולה להיות לה השפעה במסגרת הטיעונים לעונש.

דיון והכרעה

8.

לאחר עיון בהודעת הערר ובתיק החקירה, ולאחר שמיעת טענות הצדדים בדיון שהתקיים בפני – הגעתי למסקנה כי

דין הערר להידחות .

הנימוקים למסקנתי זו יובאו מיד בסמוך.

9.

תחילה יש להקדים ולציין כי בית המשפט, הבוחן את דבר קיומן של ראיות לכאורה במסגרת דיון במעצר עד תום ההליכים – איננו נדרש ככלל לשאלות של מהימנות העדים ולסתירות כאלה ואחרות ככל שהן עולות מן העדויות שנגבו. ההחלטה בעניינים הללו שמורה בעקרון לבית המשפט המברר השומע את הראיות בתיק העיקרי

(עיינו: בש"פ 10251/04

קריאולין נ' מדינת ישראל

(15.12.2004)). יחד עם זאת, בית המשפט הדן בבקשת המעצר לא יתעלם מסתירות מהותיות העולות לכאורה מן הראיות, ואם מצא כי מדובר בסתירות ברורות המאיינות את התכנות האשמה, עשוי הדבר להוביל לעתים למסקנה כי אין הצדקה למעצר, או שיש מקום להורות על חלופה (עיינו : בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל פ"ד נ (2 ) 133, 148 (1996)).

10.

לא מצאתי כי טענותיו של ב"כ העוררים מעלות סתירות מהותיות בהודעות שנגבו (מלבד בזו של נאיף שוויקי, שאף שהיא תומכת בעיקרה בגרסת המתלונן, יתכן שאכן נפל בה כשל לגבי נוכחותו של חסן בפגישה שנערכה בין המתלונן לעורר 1 – סוגיה אשר תבורר בהליך העיקרי). מכל מקום אין בסתירות הנטענות הללו כדי לאיין בשלב זה את היתכנות האשמה ושמיטת הקרקע מתחת להחלטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, וזאת בהסתמך על נימוקיו המפורטים של בית המשפט המחוזי, אשר התייחס בהרחבה לעיקרי טענותיו של ב"כ העוררים. אפרט גם אני בקצרה בנקודה זו:

(א)

הודעות המתלונן באשר לפגישה שנערכה בינו לבין העורר 1 והאיומים שנאמרו במסגרתה, כמו גם ביחס להימצאותו של הרכב של המתלונן בסמוך לביתו של העורר 1 – לא נסתרו, ואף נתמכו בהודעות של נחקרים שונים (על אף שאכן יש קשיים מסוימים בחלק מההודעות). משכך, אין בהכחשה של העורר 1 כדי לפגוע בתשתית הראייתית הלכאורית הקיימת נגדו.

(ב)

הודעותיו של פקיה במשטרה מגבשות תשתית ראייתית לכאורית כנגד העוררים 3-2, כאשר בסופו של דבר, השניים זוהו על ידי פקיה כמי שהשתתפו בשוד, וגרסתו של פקיה אף נתמכה בהודעות המתלוננים. בעובדה ש פקיה ו דעיס ביקשו להמעיט מחלקם בפרשת השוד – אין כדי לקעקע את התשתית הראייתית. את מהימנותן של ההודעות שמסר פקיה , ואת הקשיים שהעלה ב"כ העוררים ביחס להודעות השונות יש לבחון במסגרת ההליך העיקרי.

(ג)

ביחס לטענות האליבי של העוררים 3-2 יש לציין כי העובדה שהעורר 3 שוחרר מאשפוז מבית החולים – אין בה כשלעצמה כדי ללמד על כך שהוא לא השתתף בשוד, וגם טענת העורר 2 לפיה שהה ב"מעצר בית" בביתם של סבו וסבתו – לכאורה איננה מבוססת בנסיבות.

11.

בכל נוגע לטענותיו של ב"כ העוררים בעניין בקשתו לשחרור העוררים לחלופת מעצר, הנני סבור כי בית המשפט המחוזי הנכבד צדק כשלא מצא להיעתר לבקשה האמורה.

העבירות שמיוחסות לעורר 1 חמורות, ולפי המיוחס לו בכתב האישום הוא שימש כתובת לגביית חובות בדרך אלימה – עבירות אותן הוא יכול לבצע גם אם ישהה ב"מעצר בית". לעורר 2 מיוחסת עבירה של שימוש בנשק חם, ועל כן המסוכנות הנשקפת ממנו היא גבוהה הן לציבור הרחב והן למתלוננים. לעורר 3 ישנו עבר פלילי מכביד הכולל גם עבירה של שוד מזוין.

בנסיבות אלו, ונוכח חומרת העבירות המיוחסות לעוררים – לא ניתן לומר כי מדובר כאן באותם מקרים יוצאי דופן, אשר בהם ניתן לתת אמון בנאשמים ולהפיג את החשש ממסוכנותם באמצעות חלופת מעצר. משכך אין לומר כי בית המשפט המחוזי הנכבד שגה, כאשר סירב לבחון אפשרות לחלופת מעצר קונקרטית עבור העוררים.

12.

באשר לטענה הנוגעת לנפקותו של הסכם הסולחה – ב"כ העוררים ציין כי ההסכם התגבש בין הצדדים הניצים רק לאחר מתן החלטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, ומכל מקום זה הוא בדרך כלל נושא שאמור לעמוד בפני בית המשפט המברר רק בשלב העונש, ככל שתהיה הרשעה.

13.

נוכח כל האמור לעיל – הערר נדחה .