בש"פ 7465/15 חרבי אבו עסב נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ד' מינץ ), במ"ת 2035-12-14, מיום 25.10.2015, בגדרה נדחתה בקשתם של העוררים לעיין מחדש בהחלטה להאריך את מעצרם, עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם.

כתב האישום שהוגש נגד העורר

2.

ביום 1.12.2014, הוגש נגד העוררים כתב אישום המייחס להם עבירה של שוד, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ). כמו-כן, בגדרי כתב האישום, הואשם העורר 1 גם בעבירה של סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 לחוק העונשין; ואילו העורר 2 הואשם, בנוסף לעבירת השוד, גם בעבירה של נשיאת נשק, לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין.

מעובדות כתב האישום עולה, כי בסמוך ליום 14.7.2014, פנה העורר 1 לאיברהים מחמוד (להלן: המתלונן ), וביקש ממנו להחזיר חוב כספי, בסך 100,000 ₪, אותו הוא חייב, לכאורה, לאיאד דעיס. המתלונן השיב, מצידו, כי הוא שילם, זה מכבר, את חובו. חרף כך, הפציר העורר 1 במתלונן להשיב את החוב הנטען, שאם לא ייעשה כן, " הוא יגיע אליו וייקח לו את רכבו ". בהמשך לדברים האלה, קשרו העוררים ושני נאשמים נוספים (להלן ביחד: הנאשמים ) לשדוד את רכבו של המתלונן. ביום 16.7.2014, הגיעו הנאשמים, למעט העורר 1, בלוויים של שניים נוספים (להלן: האחרים ), כשחלקם רעולי פנים, בסמוך לביתו של המתלונן, שעה שהמתלונן נהג ברכבו עם בני משפחתו, והתקרב לשער החניה. הנאשמים החלו לכתר את רכבו של המתלונן מכל צדדיו. העורר 2, אשר נשא בידו אקדח, נעמד ליד דלת הנהג, כיוון את האקדח אל המתלונן, תוך שהוא מורה לו לצאת מן הרכב, ובהמשך ירה מספר יריות באוויר. המתלונן ובני משפחתו יצאו מן הרכב, וברחו מן המקום, לא לפני שאספו חפצים אישיים שנותרו ברכב, כאשר חלק מהנאשמים עומדים לצדם כשבידיהם סכין ואקדח. הנאשמים והאחרים נכנסו לרכב, כאשר העורר 1 נוהג בו, ונסעו מן המקום.

הליכים קודמים

1.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העוררים, עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם. ביום 15.12.2014, נעתר בית משפט קמא לבקשת המשיבה, והורה על הארכת מעצרם של העוררים. לאחר בחינת חומר החקירה בעניינם של העוררים, קבע בית משפט קמא כי המשיבה הניחה תשתית ראייתית מקיפה, הקושרת את העוררים לעבירות המיוחסות להם. בהמשך, נקבע כי אין מקום לשחרר את העוררים לחלופת מעצר כלשהי, באשר " הם אינם ראויים לאמון בית המשפט ", ולנוכח המסוכנות הרבה הנשקפת מהם. ביום 24.2.2015, דחה בית משפט זה (בש"פ 143/15, מפי השופט ח' מלצר ) ערר שהגישו העוררים על החלטתו של בית משפט קמא, בנוגע להארכת מעצרם. בהתייחס לטענת העוררים, לפיה קיימות סתירות בעדויותיהם של עדים מסויימים, קבע השופט מלצר כי אין מדובר בסתירות מהותיות, ומכל מקום, אין בסתירות הנטענות, כדי לשלול אפשרות בדבר אשמתם.

2.

ביום 5.7.2015, הגישו העוררים לבית משפט קמא בקשה לעיון חוזר בהחלטה, מיום 15.12.2014. נטען בבקשה, כי לאחר מספר ישיבות הוכחות ובדיקת תמלילי העדויות במלואם, קיים קושי להוכיח את אשמתם הלכאורית של העוררים במיוחס להם בכתב האישום. עוד נטען, כי המשיבה הבהירה שהעורר 1 מואשם אך ורק בעבירת הסחיטה באיומים ואין מיוחסת לו עבירת השוד, ולכן גם אם יורשע ויושת עליו עונש מאסר לריצוי בפועל, תקופת מאסרו תיפול מתקופת הזמן, אותה הוא מרצה, בעת שהותו במעצר. ביום 19.7.2015, קיבל בית משפט קמא את טענות העוררים, לפיהן חל כרסום משמעותי בראיות המשיבה. על רקע זה, הורה בית משפט קמא על עריכת תסקיר מעצר בעניינם של העוררים.

3.

ביום 24.9.2015, לאחר שהתקבלו תסקירי המעצר בעניינם של העוררים, הורה בית משפט קמא לשירות המבחן על עריכת תסקיר משלים בעניינם. מתסקירי המעצר שהוגשו, כך קבע בית משפט קמא, עולה כי הימצאותם יחד של העוררים באותה חלופת מעצר, כפי שהוצע על-ידם, עלולה להגביר אצלם תחושות כעס ומרמור בנוגע לנסיבות מעצרם, והדבר אף עשוי להסב נזק למתלונן. בהתייחס לתסקיר המעצר בעניינו, טען העורר 1 כי יש לשחררו לאלתר מחמת פגמים שנפלו, לשיטתו, בתסקיר. לטענת העורר 2, יש להחזיר את עניינו לבחינה מחודשת של שירות המבחן, לצורך בדיקת חלופות מעצר נוספות שבכוונתו להציע. על רקע זה, קבע בית משפט קמא כי:

"לאור הכרסום לכאורה בעוצמת הראיות [...] יחד עם העובדה כי [לעורר 1] מיוחסת עבירה על מדרג חומרה שונה מזו שיוחסה לו מלכתחילה על אף שאין להקל ראש בחומרתה, נראה כי אכן יש מקום לבחון אפשרות שחרור [העוררים] לחלופת מעצר, וזאת לאחר דרישה וחקירה מטעם שירות המבחן".

4.

עם הגשת תסקירי המעצר המשלימים בעניינם של העוררים, החליט בית משפט קמא לדחות את בקשתם לעיון חוזר. בהחלטה, מיום 25.10.2015, הדגיש בית משפט קמא כי, פעם נוספת, לא הובאה בתסקירים כל המלצה לשחרר את העוררים לחלופות המעצר שהוצעו על-ידם. שירות המבחן התרשם, כך ציין בית משפט קמא, כי מן העוררים נשקפת מסוכנות גבוהה להישנות ביצוע העבירות. משכך, קבע בית משפט קמא כי הגם שחל כרסום בראיות המשיבה, לא די בכך כדי להצדיק, בעת הזו, את שחרורם של העוררים לחלופת המעצר.

הערר

5.

בערר שלפניי השיגו העוררים על החלטתו של בית משפט קמא שלא לשחררם לחלופת המעצר. נטען, כי בית משפט קמא ביסס את החלטתו על תסקירי המעצר המשלימים שהוגשו בעניינם של העוררים, על אף שנפלו בתסקירים אלה פגמים כאלה ואחרים. לטענת העוררים, שירות המבחן לא בחן כדבעי את האפשרות לשחררם למעצר בתנאי איזוק אלקטרוני. עוד נטען, כי לא ניתן בתסקירי המעצר כל ביטוי לכרסום הראייתי שחל. בנוסף, לשיטתו של העורר 1, שירות המבחן שגה בכך שביסס את המלצתו על אישומו של העורר 1 בעבירת השוד, בעוד שהמשיבה הבהירה כי עבירה זו אינה מיוחסת לו. העוררים הוסיפו וטענו, כי קיים כשל לוגי בדרך הילוכו של בית משפט קמא בעניינם. זאת שכן, בית משפט קמא הורה על עריכת תסקיר, אשר יבחן את האפשרות לשחרר את העוררים לחלופת מעצר, על רקע הכרסום שחל בראיות המשיבה. ואילו מאוחר יותר, כך נטען, קבע בית משפט קמא כי אין די בכרסום הראייתי כדי להצדיק את שחרורם של העוררים. לבסוף טענו העוררים, כי היעדר בחינה יסודית של עניינם, על בסיס קביעתו של בית משפט קמא, פוגעת באינטרס ההסתמכות שלהם, וגורמת להם עיוות דין חמור ביותר.

בדיון שנערך בפניי, ביום 12.11.2015, הבהיר בא-כוחם של העוררים, עו"ד וסים דכוור, כי היתה בינו לבין פרקליטה מטעם המשיבה, הסכמה לפיה לא תיוחס לעורר 1 עבירה של שוד. על רקע זה, כך נטען, הורה בית משפט קמא על עריכת תסקיר מעצר משלים בעניינו של העורר 1, בקובעו כי על שירות המבחן ליתן את הדעת הן לכרסום הראייתי שחל; והן להסרת האישום המיוחס לעורר 1 בעבירת השוד. ואולם, לשיטתו של עו"ד דכוור, " קצין המבחן חזר על אותה טעות קשה ", ולא נתן דעתו לשתי נקודות אלה, בגדרי התסקיר המשלים שערך.

תגובת המשיבה

6.

במענה לטענותיהם של העוררים, סבורה המשיבה כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא. המשיבה טענה, באמצעות בא-כוחה, עו"ד חיים שווייצר, כי לא היתה הסכמה כלשהי עם המשיבה, לפיה לא תיוחס לעורר 1 עבירת השוד, וככל שנאמרו דברים בכיוון זה, הרי שבטעות יסודם. מכל מקום, כך נטען, שירות המבחן לא ביסס את התרשמותו בדבר מסוכנותו של העורר 1, אך ורק על יסודה של עבירת השוד, והתרשמות זו עומדת בעינה גם אם היה כרסום בעוצמתן של הראיות לכאורה העומדות לרשות המשיבה.

דיון והכרעה

7.

לאחר שבחנתי את הערר שלפניי על צרופותיו, ונתתי דעתי לטיעוני הצדדים בדיון שנערך בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דינו של הערר להידחות. הגם שעוצמתן של הראיות הלכאוריות העומדות לרשות המשיבה אינה גבוהה, סבורני כי לא ניתן להפיג או לאיין את מסוכנותם של העוררים באמצעות חלופת מעצר, כפי שיפורט להלן.

8.

כלל הוא, כי על מנת להיעתר לבקשה להאריך את מעצרו של נאשם, עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, על בית המשפט להשתכנע כי מתקיימים בעניינו של אותו נאשם שלושה תנאים מצטברים, הקבועים בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, והם: קיומה של תשתית ראייתית לכאורית להוכחת אשמתו של הנאשם; קיומה של עילת מעצר; והיעדר חלופת מעצר אחרת, באמצעותה ניתן להגשים את מטרות המעצר, בדרך פוגענית פחות בחירותו של הנאשם (בש"פ 5109/15 ביטון נ' מדינת ישראל (30.7.2015); בש"פ 3341/15 אוזנה נ' מדינת ישראל (20.5.2015); בש"פ 2819/15 פלוני נ' מדינת ישראל (17.5.2015)). נקבע, לא אחת, בהקשר זה, כי קיימת " מקבילית כוחות " בין עוצמתן של הראיות הלכאוריות העומדות לרשות המאשימה, לבין עוצמתה של עילת המעצר בעניינו של הנאשם (בש"פ 6573/13 מדינת ישראל נ' אביתר (10.10.2013)).

מסוכנותם הרבה של העוררים שלפנינו נלמדת מתוכנו של כתב האישום שהוגש בעניינם, המלמד, לכאורה, על השתתפות במישרין או בעקיפין, בביצוע מעשה אלים ביותר. מבלי להידרש לטענת העורר 1, בדבר אישומו בעבירת השוד (טענה, אשר ראוי שתתברר במסגרת ההליך העיקרי בעניינם של העוררים), מעשיהם של העוררים, בכללותם, הינם בעלי חומרה יתרה, ומצדיקים את מעצרם עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם, בנסיבות העניין. לכך יש להוסיף, את המלצתו השלילית של שירות המבחן, עליה חזר, כאמור, פעם נוספת, בנוגע לכל אחד משני העוררים שלפנינו. כידוע, בית המשפט אינו כבול לתסקיר המעצר בעניינו של הנאשם, ואולם " סטייה מהמלצה שלילית של שירות המבחן תעשה בהתקיים טעמים טובים וכבדי משקל " ( בש"פ 3523/10

מדינת ישראל נ' אזייב (3.5.2010)). לא מצאתי, כי מתקיימים טעמים מיוחדים וכבדי משקל, המצדיקים סטייה מהמלצתו השלילית של שירות המבחן, בנסיבות המקרה דנא.

אשר לטענתו של עו"ד דכוור, כי שירות המבחן ביסס את המלצתו בנוגע לעורר 1 על סמך האישום בעבירת השוד, שנמחק על-ידי המשיבה, ומבלי להתחשב בעוצמתן הנמוכה של הראיות הלכאוריות העומדות לרשות המשיבה, אין בידי לקבל טענה זו. עיון מעמיק בתסקיר המעצר שהוכן בעניינו של העורר 1 מעלה, כי שירות המבחן התרשם ממסוכנותו של עורר זה, בראש ובראשונה, על יסוד מאפייני אישיותו. שירות המבחן ציין בתסקיר, כי העורר 1 מתקשה לבחון באופן מעמיק את התנהלותו; הוא מגלה דפוסים נוקשים, לפיהם קיימת חשיבות יתרה ליחסי כבוד בינו לבין האחר; והוא מטשטש מוקדי בעייתיות אפשריים בהתנהגותו. עוד נאמר בתסקיר, כי קיים חשש מפני הסלמה, בשל הסכסוך מושא כתב האישום, באם ישוחרר העורר ממעצרו. על רקע הדברים האלה, נראה כי שירות המבחן בא בהמלצתו השלילית בנוגע לעורר 1, באופן בלתי תלוי באישומים המיוחסים לו, ומבלי שהיה עליו להידרש, כלל ועיקר, לעוצמתן של הראיות הלכאוריות העומדות לרשות המשיבה. לפיכך, דומה כי לא נפל כל פגם בהחלטתו של בית משפט קמא, לפיה, לנוכח מסוכנותם הגבוהה של העוררים, אין מקום לשחררם, בעת הזו, לחלופת מעצר כלשהי.

9.

אשר על כן, הערר נדחה בזאת.