בש"פ 5109/15פלוני נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ד' שריזלי ), במ"ת 13503-02-15, מיום 28.6.2015, בגדרה הוחלט להורות על מעצרו של העורר, עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

כתב האישום שהוגש נגד העורר

2.

נגד העורר ושבעה נאשמים נוספים (להלן ביחד: הנאשמים ) הוגש כתב אישום, אשר תוקן בשנית, ביום 15.7.2015. מכתב האישום המתוקן בשנית עולה, כי בין הנאשמים לבין קבוצת אנשים התגלע סכסוך, אשר בעקבותיו ביקש העורר לפגוע באותם אנשים, ובין היתר בתומר ברכה (להלן: ברכה ) ובמור אדר (להלן: אדר ). לשם כך, קשרו הנאשמים קשר, לפיו אחד מהם, אייל מעוז (להלן: מעוז ), יפגע בברכה או באדר באמצעות כלי נשק. לשם קידום הקשר, כך נטען, ביצעו הנאשמים סיורים בסביבת ביתו של ברכה, והעורר רכש כלי נשק, אשר אותו הטמין אחד מהנאשמים במקום מתוכנן מראש. כלי הנשק שהוטמן נעלם מן המקום, ולכן רכש העורר אקדח חצי אוטומטי, ומחסנית בה ארבעה כדורים בקליבר 7.56 מ"מ, והורה לשלושה מבין הנאשמים, להטמינוֹ בחורשה. בהמשך, תפסו חוקרי המשטרה את האקדח " וסיכלו בכך את מימוש התכנית ". כתב האישום ייחס, אפוא, לעורר עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); שתי עבירות של החזקת נשק, לפי סעיף 144(א) לחוק העונשין; ושתי עבירות של נשיאת נשק, לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין.

באישום נפרד בכתב האישום, יוחסו לעורר עבירה של תקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 בנסיבות סעיף 382(ג) לחוק העונשין; ועבירת איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין. על-פי אישום זה, ביום 3.1.2015, עקב חשד שהתעורר אצל העורר, לפיו בת הזוג שלו, חגית צלר (להלן: צלר ), בוגדת בו, הוא סטר בפניה ובידיה, " תפס את לחייה והטיח את פניה לעבר הקיר, בעט בה והפיל אותה ". כתוצאה ממעשים אלו, נגרמו לצלר שטפי דם וחבורות. עוד נטען באישום זה, כי ביום 4.1.2015, איים העורר על צלר כי " ישבור לה את הפנים ", וקרא לעברה " אם תדברי עם גבר כשאני איתך, אני אשחט אותך ".

הבקשה למעצר עד תום ההליכים

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום נגד העורר, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בבקשתה טענה המשיבה, כי ברשותה ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים לעורר, ובכללם: הודאת מעוז בפני מדובב על קשירת הקשר בין הנאשמים; דו"חות עיקוב ותצפית על הסריקות שערכו הנאשמים בסמוך לביתו של ברכה; האזנות סתר שנערכו לנאשמים; וכיוצא באלה. על רקע סעיפי העבירה שיוחסו לעורר, טענה המשיבה כי קמה בעניינו עילת מעצר, מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). עילת מעצר נוספת קמה, לטענת המשיבה, מכוחו של סעיף 21(1)(ג)(4), ומכוחו של סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים, שכן שחרורו של העורר ממעצרו יאפשר לו לשבש את הליכי המשפט. עוד ציינה המשיבה, כי לחובת העורר 7 הרשעות קודמות בגין עבירות אלימות, קשירת קשר לפשע וסמים, והוא ריצה בעבר 9 חודשי מאסר. המשיבה הוסיפה, בהקשר זה, כי על המבקש רובץ עונש מאסר על תנאי למשך עשרה חודשים, ועונש מאסר על תנאי נוסף למשך חמישה חודשים.

ההליכים הקודמים בעניינו של העורר

4.

בדיון בבית משפט קמא בנוגע להארכת מעצרו, כפר העורר במיוחס לו, וטען כי כתב האישום " נבנה על יסוד קונספירציה שגויה ופרשנות מוטעית של המציאות ". לכן, חלק העורר על דבר קיומן של ראיות לכאוריות להוכחת אשמתו.

5.

לאחר שבחן בפרוטרוט את חומר הראיות שהונח בפניו, ביום 29.3.2015, קבע בית משפט קמא, כי " מתקיימת תשתית ראייתית לכאורית ביחס לעבירה של קשירת קשר, וכן ביחס לעבירה של נשיאת נשק (האקדח) והחזקתו. ביחס להחזקת הרובה [...] עוצמת הראיות מופחתת ". לאחר הדברים האלו, ציין בית משפט קמא כי קמה בעניינו של העורר עילת מעצר, הנוגעת למסוכנותו לשלום הציבור וביטחונו, על רקע העבירות הקשורות בנשק. ביתר שאת אמורים הדברים, כך נקבע, לנוכח העובדה ש" הנשק נועד לפגוע באדם ", לכאורה. בשל טעמים אלו, החליט בית משפט קמא לקבל את בקשת המשיבה, והורה על הארכת מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

6.

ביום 28.4.2015, הגיש העורר ערר על החלטתו זו של בית המשפט המחוזי, ועררו נדחה בהחלטתה של השופטת ד' ברק-ארז , מיום 21.5.2015 (בש"פ 2898/15). עיקר עררו של העורר כוּון נגד קביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר קיומן של ראיות לכאורה בעניינו. השופטת ברק-ארז קבעה, כי אמנם הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו של העורר, ואולם " לצד זאת, האמת ניתנת להיאמר שלא כל הראיות הן בעוצמה גבוהה ". בסוף דבריה, קבעה השופטת ברק-ארז כי:

"אני סבורה כי יש מקום לבחון חלופת מעצר בעניינו של העורר [...] בחינה זו טרם נעשתה מן הטעם שהעורר ביקש לתקוף ראשית את הראיות כנגדו. אני מורה אפוא כי הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי לבחינת חלופות מעצר אפשריות שיציג העורר. בחינה זו תיעשה בכפוף ובשים לב לעברו הפלילי של העורר ולעבירות החמורות בהן הוא מואשם במסגרת האישום הראשון, שהכלל בהן הוא דווקא מעצר עד תום ההליכים ".

7.

משחזר עניין מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו לבית משפט קמא, בהוראת השופטת ברק-ארז, טען העורר, כי יש מקום להורות על שחרורו לחלופת מעצר. נטען, בהקשר זה, כי אחיו של העורר, שהינו הנאשם השישי בכתב האישום, שוחרר, זה מכבר, לחלופת מעצר במושב מבטחים, בפיקוחם של בני משפחתו, אשר לשיטתו של בית משפט קמא עצמו, מהווים " מפקחים ראויים ויעילים ".

ביום 28.6.2015, ובהסתמך על האמור בתסקיר שירות המבחן בעניינו של העורר, דחה בית משפט קמא את בקשתו של העורר לשחררו לחלופת מעצר. שירות המבחן התרשם, כך ציין בית משפט קמא, כי העורר " הוא אדם חסר גבולות, אשר קשריו ומעורבותו השולית מצביעה על מאפיינים התנהגותיים אימפולסיביים וחסרי גבולות [...] נוטה לצמצם אחריותו לבחירותיו, ומשליך האחריות על גורמים חיצוניים [...] חוזר ומסתבך עם החוק בעבירות שהן מהחמורות בחוק העונשין ". בית משפט קמא נתן, אמנם, את דעתו לקביעתה של השופטת ברק-ארז, בדבר עוצמת הראיות העומדות לרשות המשיבה, אך קבע כי " מדובר באמירה שהיא לדעתי שולית ". משכך, והגם שקיימת בנמצא חלופת מעצר ראוייה, סבר בית משפט קמא כי חלופה זו אינה יכולה לאיין את מסוכנותו של העורר, " ואפילו לא להפחיתה במידה כלשהי ". זאת, כעולה מן המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום; מתסקיר שירות המבחן בעניינו; ולנוכח עברו הפלילי המכביד.

הערר

8.

ביום 22.7.2015, הגיש העורר ערר על החלטתו של בית המשפט קמא, מיום 28.6.2015. נטען, כי בית משפט קמא נפל לכלל שגגה, כאשר קבע כי אין בחלופת המעצר כדי לאיין את מסוכנותו של העורר. נטען, בהקשר לכך, כי חלופת המעצר המוצעת, בחיק משפחתו של העורר במושב מבטחים, הינה חלופה ראוייה, והיא אושרה ככזו על-ידי בית משפט קמא. לכך יש להוסיף, כך לשיטתו של העורר, את קביעת שירות המבחן לפיה מדובר ב" משפחה חמה ומלוכדת, וכי בני המשפחה מגוייסים לעורר ונרתמים למלאכת הפיקוח ".

בדיון שנערך בפניי, ביום 30.7.2015, הוסיף בא-כוחו של העורר, עו"ד דן באומן, כי לא היה מקום לבחון את מסוכנותו של העורר " מחדש ", לאחר שעניינו הופנה לבחינתו של שירות המבחן. נטען, בהקשר זה, כי: " לא יתכן [...] שלאחר שבית המשפט מניח שיש עילת מעצר של מסוכנות, בוחן את החלופה ומוצא שהיא ראויה, ובסוף אומר שהוא לא משחרר לחלופה בגין עילת מסוכנות ". עוד טען עו"ד באומן, כי עוצמתן הנמוכה של הראיות, באה לידי ביטוי גם בהחלטתה של השופטת א' חיות , מיום 18.5.2015, בנוגע לנאשם החמישי בכתב האישום (בש"פ 3161/15).

תגובת המשיבה

9.

באת-כוחה של המשיבה, עו"ד מורן פולמן, טענה כי מסוכנותו של העורר גבוהה ביותר, לנוכח " שילוב המעשים המתוארים בכתב האישום, העבר הפלילי והתסקיר השלילי ". עוד טענה עו"ד פולמן, כי הגם שקיימת " בעייתייות " מסויימת בעוצמתן של הראיות אשר ברשות המשיבה, השופטת ברק-ארז " בשורה התחתונה קבעה שיש מכלול של ראיות לכאורה שקושרות [את העורר] לגבי החזקת הנשק ".

דיון והכרעה

10.

כלל הוא, כי על מנת לעצור נאשם עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, על המאשימה לעמוד בשלושה תנאים מצטברים, הקבועים בסעיף 21 לחוק המעצרים, והם: קיומה של תשתית ראייתית לכאורית להוכחת אשמתו של הנאשם; קיומה של עילת מעצר; והיעדר חלופת מעצר אחרת, באמצעותה ניתן להגשים את תכלית המעצר, בדרך הפוגעת פחות בחירותו של אותו נאשם (בש"פ 3341/15 אוזנה נ' מדינת ישראל (20.5.2015); בש"פ 2819/15 פלוני נ' מדינת ישראל (17.5.2015); בש"פ 6538/14 אל מהר נ' מדינת ישראל (23.10.2014)).

11.

גדר המחלוקת בעניין שלפנינו, נעוץ בתנאי הנוגע לקיומה של חלופת המעצר. כפי שציינתי, לא אחת:

" היתכנותה של חלופת מעצר, טעונה בחינה דו שלבית. תחילה, על בית-המשפט לבחון האם קיימת חלופת מעצר כלשהי העשויה, ברמה העקרונית, לאיין את מסוכנותו של הנאשם. במידה שהשאלה הראשונה נענית בחיוב, על בית-המשפט לבחון את מידת התאמתן של חלופות מעצר קונקרטיות, בנסיבות העניין שלפניו [...]טיב חלופת המעצר נגזרת, בין השאר, מעוצמתן של הראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנאשם, וכן ממעמדה ומעוצמתה של עילת המעצר העומדת נגדו"

(בש"פ 8082/12 אברהם נ' מדינת ישראל (23.12.2012);

ראו גם: בש"פ 7873/12

פלוני נ' מדינת ישראל

(20.11.2012); בש"פ 7792/12

ג'בארין נ' מדינת ישראל

(1.11.2012)).

ועוד ראו, את שאמרתי בבש"פ 6573/13 מדינת ישראל נ' אביתר (10.10.2013):

"מצוות המחוקק היא, כי על בית המשפט להדרש לשאלה אם ניתן להשיג את מטרת המעצר, ' בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה '

( סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים) . לצורך בחינת התכנותה של חלופת מעצר, עמדה הפסיקה של הזיקה הקיימת בין עוצמת הראיות לבין חלופת המעצר, ומדובר במעין ' מקבילית כוחות ', ' בין עוצמת הראיות לכאורה לבין מידת ההגבלה על חירותו של הנאשם ' [...] בא בעת, קיימת גם זיקה בין עוצמת הראיות לבין עוצמת עילת המעצר, כך שגם כאשר מדובר בראיות לכאורה שעוצמתן אינה גבוהה, אך עילת המעצר היא עוצמתית, ניתן להגיע למסקנה כי אין לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר".

מהתם להכא. עניינו של העורר מצריך, אפוא, מלאכת איזון בין עוצמתן הלא-גבוהה של הראיות לכאורה נגדו (כך אני מניח, מבלי שנדרשתי לבחינתן של ראיות אלו), ואיכותה של חלופת המעצר בעניינו של העורר, מחד גיסא; לבין מידת מסוכנותו של העורר כעולה מכתב האישום, מתסקיר שירות המבחן, ומעברו המכביד, מאידך גיסא. לאחר שבחנתי את השיקולים לכאן ולכאן, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות. הנני תמים דעים עם בית משפט קמא, כי במקרה דנן כל חלופת מעצר לא תסכון, כדי להפיג את מסוכנותו של העורר. מסוכנות זו נלמדת ממעשיו, לכאורה, של העורר, כמתואר בכתב האישום, ומעברו הפלילי המכביד של העורר, הכולל הרשעות למכביר, ועונשי מאסר ממושכים מאחורי סורג ובריח. לכך יש להוסיף, את העובדה שנגד העורר תלויים ועומדים שני עונשי מאסר על תנאי, שהם ברי הפעלה. ואולם בכך לא סגי, שכן מתסקיר שירות המבחן מצטיירת תמונה של אדם אשר דבר החוק הינו ממנו והלאה, ואשר אינו נרתע, כהוא זה, מפני ביצוע מעשים כגון אלה, ולפיכך, מסוכנותו הגבוהה של העורר מדברת בעד עצמה.

12.

אציין עוד, כי אינני מקבל את טענתו של העורר לפיה אין זה ראוי לבחון את מידת מסוכנותו לאחר שהתקבל תסקיר שירות המבחן הבודק את קיומה של חלופת מעצר בעניינו. תסקיר שירות המבחן מהווה כלי עזר נוסף עבור בית המשפט, עת שנבחנת חלופת המעצר המוצעת על-ידו. על-כן, המידע העולה ממנו, עשוי לשפוך אור נוסף על הנאשם, בשלב של הארכת מעצרו עד לתום ההליכים. לפיכך, גם אם ניכרת בכתב האישום מסוכנות רבה המיוחסת לנאשם, אין כל פסול בעריכת תסקיר שירות מבחן ובחינתה של חלופת מעצר בעניינו. כפי שציין השופט צ' זילברטל בבש"פ 8822/13 אבו נג'מה נ' מדינת ישראל (5.1.2014):

"לצורך שיקולי החלופה על בית המשפט להיות מודע לתמונה בכללותה, והתסקיר עשוי לכלול נתונים שאחרת לא היו מגיעים לידיעת בית המשפט (כגון נתונים אישיים או משפחתיים מיוחדים וכו') ושיש בכוחם להשפיע על שיקול דעתו. לא ניתן מראש לדעת אילו נתונים יוצגו בתסקיר המעצר, ועל כן ניתן (ולעיתים אף צריך) להורות על הגשתו גם במקרים בהם המעשה מעיד על מסוכנות ניכרת".

13.

על יסוד הנימוקים המפורטים לעיל, דין הערר להידחות.