בש"פ 1363/16 פלוני נ. היועץ המשפטי לממשלה

1.

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י' נועם ), במ"ת 29650-09-15, מיום 12.2.2016, בגדרה הוחלט להורות על מעצרו של העורר, עד להחלטה בעתירה שהוגשה על-ידי המשיב להכריז על העורר כבר-הסגרה לארצות הברית.

העתירה להכריז על העורר כבר-הסגרה

2.

ביום 28.10.2014, הוגש נגד העורר כתב אישום לבית המשפט העליון של מדינת וושינגטון שבארצות הברית, במסגרתו הואשם העורר בעבירות של אינוס קטין בדרגה ראשונה, לפי סעיף 9A.44.073

לקודקס החוקים של מדינת וושינגטון; והתעללות מינית בקטין בדרגה ראשונה, לפי סעיף 9A.44.083

לקודקס החוקים של מדינת וושינגטון. עקב כך, הגישה ממשלת ארצות הברית בקשה להסגרתו של העורר, השוהה בישראל משנת 2007 ובעל אזרחות ישראלית, מיום 10.11.2011, לשם העמדתו לדין בארצות הברית (להלן: בקשת ההסגרה ) .

בגדרי בקשת ההסגרה נטען, כי במועד שבין 21.3.2004 ל-20.5.2005, ביצע העורר מעשה אינוס בבתו, ילידת 1997, בכך ששהה עמה ביחידות בסמוך לאגם, הפשיל את מכנסיה ותחתוניה, נגע באיבר מינה, והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. עוד נטען, כי בתאריך כלשהו שבין 21.3.2004 ל-20.3.2008, שהה העורר, פעם נוספת, ביחידות עם בתו, הפשיל את מכנסיה ותחתוניה והורה לה לשכב על שק שינה. בשלב זה, כרע העורר על ברכיו, החל לעסות את איבר מינה של בתו באמצעות אצבעותיו, והורה גם לה לעסות את איבר מינה, אך היא סירבה.

על יסוד בקשה זו, הגיש המשיב עתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים, על מנת שיכריז על העורר כבר-הסגרה לארצות הברית (להלן: העתירה ).

הבקשה למעצר עד להחלטה בעתירה

3.

בד בבד עם הגשת העתירה על-ידי המשיב, הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד למתן החלטה בעתירה, לפי סעיף 5 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה ) . בבקשתו, טען המשיב כי המעשים המיוחסים לעורר הינם חמורים ביותר, ומעידים על מסוכנותו הרבה לציבור הרחב. לשיטתו של המשיב, לא ניתן לאיין את מסוכנותו של העורר ואת החשש מפני ניסיונו למלט עצמו מאימת הדין, אם ישוחרר למעצר בית, גם תחת הבטחת ערובות מכל סוג שהוא. עוד נטען, כי מעבר לשיקולים הרגילים העומדים בבסיס מעצרו של נאשם עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, הרי שבבקשות כגון דא מתווסף השיקול הנוגע לעמידה בהתחייבות בינלאומית שנטלה על עצמה מדינת ישראל, כלפי מדינות אחרות, עימן כרתה הסכמי הסגרה.

הליכים קודמים

4.

בהחלטה מיום 30.11.2015, נעתר בית משפט קמא לבקשת המשיב והורה על מעצרו של העורר עד להחלטה בעתירה להסגרתו. נקבע, כי קיים חשש ממשי כי המשיב ינסה להימלט מאימת עונש המאסר הצפוי לו בארצות הברית, אם יורשע בדין, ולא ניתן להפיג או לאיין חשש זה באמצעות שחרורו של העורר למעצר בית בתנאים מגבילים. ביתר שאת אמורים הדברים, כך נקבע, לנוכח מחוייבותה הבינלאומית של מדינת ישראל, מכוח אמנת ההסגרה, להסגיר מבוקשים בני-הסגרה לתחומי ארצות הברית.

5.

העורר לא השלים עם תוצאה זו והגיש ערר לבית משפט זה, אשר נדון בפני השופט נ' הנדל . ביום 5.1.2016, לאחר שהאזין לטיעוני הצדדים, החליט השופט הנדל לקבל את הערר, במובן זה שהתיק הוחזר לבית משפט קמא, לשם בחינת חלופות מעצר רלוונטיות. השופט הנדל ציין בהחלטתו, כי על אף חשיבותם של השיקולים בדבר מחוייבותה הבינלאומית של ישראל כלפי ארצות הברית, הרי ש" זכויותיו החוקיות של עציר אינן מתאיינות בתיקי הסגרה ". לשיטתו של השופט הנדל, היה על בית משפט קמא לבחון קיומן של חלופות מעצר ראויות, אשר יהיה בהן כדי לאיין או להפיג את מסוכנותו של העורר. לבסוף הדגיש השופט הנדל, כי " בדיון בפני הציע [בא-כוחו של העורר] חלופות שונות, ונכון שאלו יזכו להתייחסות קונקרטית ".

6.

ביום 3.2.2016, הוגש לבית משפט קמא תסקיר מעצר בעניינו של העורר. בתסקיר נאמר, כי העורר הציע לשהות במעצר, תחת איזוק אלקטרוני בבית אשתו שבעיר כפר סבא, בפיקוחה ובפיקוח שניים מילדיה. שירות המבחן ציין, כי העורר הינו אדם בעל יכולת תפקוד גבוהה, הוא פועל בהתאם לגבולות החוק, והוא חוֹוה את מעצרו באופן משברי. עקב כך, סבר שירות המבחן כי מעצר בפיקוח אלקטרוני עשוי להפחית את המסוכנות הנשקפת מן העורר. יחד עם זאת, שירות המבחן התרשם כי המפקחים שהוצעו על-ידי העורר יתקשו להשפיע עליו, לנוכח מעורבותם הרבה במצבו כיום, ותלותם הרגשית בו. על רקע זה, לא מצא שירות המבחן להמליץ על שחרורו של העורר לחלופת המעצר שהוצעה על-ידו.

7.

ביום 12.2.2016, לאחר בחינת תסקיר המעצר, שב בית משפט קמא והורה על מעצרו של העורר, עד להחלטה בעתירה שהוגשה על-ידי המשיב. בית משפט קמא אימץ את המלצתו של שירות המבחן בעניינו של העורר, וקבע כי אין בחלופת המעצר המוצעת כדי להפחית ממסוכנותו. לבסוף, ציין בית משפט קמא, כי: " אף הבאתי בחשבון במניין שיקוליי, את העובדה שההליך העיקרי – הבקשה להכריז על המשיב בר-הסגרה לארצות-הברית – יסתיים בהקדם, זאת הואיל והצדדים השלימו בו את טיעוניהם וההחלטה אם להכריז על המשיב בר-הסגרה תינתן ביום 8.3.2016 ".

הערר

8.

ביום 18.2.2016, הגיש העורר את הערר המונח לפניי, במסגרתו טען כי שגה בית משפט קמא בכך שאימץ את המלצת שירות המבחן בעניינו. נטען, כי שירות המבחן מהווה " כלי עזר " בלבד עבור בית המשפט, והמלצותיו אינן מחייבות. לגישתו של העורר, היה על בית משפט קמא להתרשם בעצמו, באופן בלתי אמצעי, מן המפקחים, ושלא להישען על התרשמותו הבלעדית של שירות המבחן ממפקחים אלו. עוד נטען, כי היה מקום לשחרר את העורר לחלופת המעצר המוצעת, גם בשל כך שמסוכנותו אינה גבוהה, ולא קיים חשש של ממש כי הלה ינסה למלט את עצמו מאימת הדין. טענה זו מתחזקת, כך נטען, לאור העובדה שבני משפחתו של העורר שוהים בארץ; בשל כך שהעורר סובל מבעיות רפואיות ונזקק לטיפול תרופתי; ואף מן האמור בתסקיר המעצר, שם ציין שירות המבחן כי אפשר ליתן אמון בעורר עצמו.

בדיון שנערך בפניי, ביום 23.2.2016, הוסיף בא-כוחו של העורר, עו"ד אשר חן, כי אין באפשרותו של העורר להציע חלופת מעצר אחרת. עו"ד חן הבהיר, בהקשר זה, כי בדיון שנערך בפני השופט הנדל, העורר הציע, אמנם, את אותה חלופת מעצר בבית אשתו, אך בגדרי חלופה זו הוצעו תנאי פיקוח שונים, כגון: פיקוח אלקטרוני, פיקוח של שב"ס וכיוצא באלה דברים. עו"ד חן הצביע על מקרים דומים בהם, לשיטתו, הורו בתי המשפט על שחרור לחלופת מעצר, גם בתיקי הסגרה. לבסוף טען עו"ד חן, כי העורר עומד על עררו זה, אף על פי שהחלטת בית המשפט בעתירת המשיב צפוייה להינתן בקרוב, קרי ביום 8.3.2016.

תגובת המשיבה

9.

המשיבה סומכת את ידיה על החלטתו של בית משפט קמא. המשיבה טענה, באמצעות בא-כוחה, עו"ד מתן עקיבא, כי לא נפל כל פגם בקביעתו של בית משפט קמא, לפיה יש לקבל את עמדת שירות המבחן בעניינו של העורר. עוד נטען, כי בית משפט קמא לא אימץ המלצה זו " באופן עיוור ". בית משפט קמא, כך נטען, לא התעלם מהתרשמותו החיובית של שירות המבחן בנוגע לעורר עצמו ולמפקחים שהוצעו מטעמו. ואולם, לשיטתו של עו"ד עקיבא, בית משפט קמא קבע, ובצדק, כי אין להורות על שחרורו של העורר לחלופת המעצר שהוצעה, לנוכח הקושי העומד בפני המפקחים להציב לעורר גבולות. עוד טען עו"ד עקיבא, כי בניגוד לתיקי ההסגרה עליהם הצביע בא-כוחו של העורר, בהם הורו בתי המשפט על שחרור המבוקשים לחלופת מעצר, הרי שבמקרה דנן מדובר בעבירות חמורות ביותר, אשר העונש בצידן, במדינה המבקשת, עומד על 25 שנות מאסר. בנסיבות אלו, כך נטען, אין מקום להשוואה שמנסה העורר לערוך בין עניינו לבין אותם מקרים אחרים, בהם מדובר בעבירות פחות חמורות באופן משמעותי.

דיון והכרעה

10.

לאחר שבחנתי את הערר שלפניי על נספחיו, ונתתי דעתי לטיעוני הצדדים בדיון שנערך בפניי, נחה דעתי כי דינו של הערר להידחות, כפי שיפורט להלן.

11.

כידוע, סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, מורה כי ניתן לעצור נאשם עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, ככל שמתקיימים, במצטבר, שלושה תנאים: קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של אותו נאשם; קיומה של עילת מעצר בעניינו; והיעדר חלופת מעצר אחרת, אשר יש בה כדי להשיג את מטרות המעצר, בדרך הפוגעת פחות בחירותו של הנאשם (בש"פ 5109/15 ביטון נ' מדינת ישראל (30.7.2015); בש"פ 5090/15 חטיב נ' מדינת ישראל (30.7.2015); בש"פ 3341/15 אוזנה נ' מדינת ישראל (20.5.2015)).

כאשר עסקינן בבקשה למעצר עד להחלטה בעתירה להכריז על המבוקש כבר-הסגרה, לפי סעיף 5 לחוק ההסגרה, קיים שיקול נוסף שאותו יש לקחת בחשבון, והוא מחוייבותה של מדינת ישראל לשתף פעולה עם המדינות, עימן חתמה ישראל על אמנות הסגרה. כפי שציין השופט צ' זילברטל , בבש"פ 7269/14 גרוזובסקי נ' היועץ המשפטי לממשלה (9.11.2014):

" בראש המאפיינים הייחודיים להליך ההסגרה מצויה המחויבות הבינלאומית של ישראל לשתף פעולה עם המדינות עימן חתמה על הסכמי הסגרה. כיבוד הסכמים אלה הוא חלק הכרחי במאבק הגלובאלי נגד הפשיעה, וכבר הובהר בבית משפט זה כי במקרים מסוימים המחויבות הבינלאומית והצורך להגשימה יובילו להטיית האיזון שבין הזכות לחירות לבין ההגנה על שלום הציבור ותקינות ההליך המשפטי לטובת האחרונים." ( שם , בפסקה 15).

12.

במקרה שלפניי שוכנעתי, כי קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים את מעצרו של העורר, עד להחלטה בעתירת המשיב להכריז עליו כבר-הסגרה. העבירות המיוחסות לעורר, היינו: אינוס קטינה והתעללות מינית בקטינה, הינן עבירות חמורות ביותר, אשר העונש בצדן, במדינה המבקשת, עומד על 25 שנות מאסר בפועל. לעורר אין זיקה עמוקה למדינת ישראל, ובנסיבות אלה קיים חשש מובנה, כי לנוכח העונש הצפוי לו בארצות הברית, ככל שיורשע בדין, הוא ינסה למלט את עצמו מאימת הדין. לכך יש להוסיף, את עמדתו השלילית של שירות המבחן, בנוגע לחלופת המעצר שהוצעה על-ידי העורר. עמדה זו נבחנה על-ידי בית משפט קמא, ואומצה על-ידו בצדק, ואינני סבור כי היה מקום, בנסיבות העניין, לסטות ממנה. אציין, בהקשר לכך, כי בית המשפט אינו כבול להמלצות המופיעות בתסקיר המעצר בעניינו של נאשם, ואולם " סטייה מהמלצה שלילית של שירות המבחן תעשה בהתקיים טעמים טובים וכבדי משקל " (בש"פ 3523/10 מדינת ישראל נ' אזייב (3.5.2010)). סיכומם של דברים, כלל הנימוקים שפורטו לעיל, בצירוף מחוייבותה הבינלאומית של מדינת ישראל כלפי ארצות הברית, עימה כרתה ישראל הסכם הסגרה, מצדיקים, בנסיבות דנן, את המשך מעצרו של העורר, עד להחלטה בעתירתו של המשיב.

מעבר לזאת, וכפי שהובהר על-ידי בא-כוח המשיב, החלטתו של בית המשפט המחוזי בהליך העיקרי, צפוייה להינתן בעוד כשבועיים ימים, ביום 8.3.2016. ככל שבית המשפט המחוזי יקבל את עתירת המשיב ויורה על הסגרתו של העורר לארצות הברית, שמורה לעורר האפשרות לטעון לעניין המשך מעצרו בתקופה שבין החלטת בית המשפט המחוזי ועד למועד הסגרתו בפועל.

13.

אשר על כן, דינו של הערר להידחות.