בש"פ 5090/15 מוראד חטיב נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ב' ארבל ), במ"ת 28608-01-15, מיום 30.6.2015, בגדרה נדחתה בקשתו של העורר לעיון חוזר בנוגע לתנאים המגבילים בהם הוא שוהה, במסגרת שחרורו לחלופת מעצר.

כתב האישום שהוגש נגד העורר

2.

נגד העורר הוגש, ביום 21.1.2015, כתב אישום מתוקן לבית המשפט המחוזי בנצרת, אשר ייחס לו, ולשני אֶחָיו (להלן ביחד: הנאשמים ) את העבירות שלהלן: פציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 334 בצירוף סעיף 335(א)(1)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 380 בצירוף סעיף 382(א) לחוק העונשין; ותקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 379 בצירוף סעיף 382(א) לחוק העונשין. לעורר יוחסה בנוסף עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) בצירוף סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין.

3.

מעובדות כתב האישום המתוקן עולה, כי ביום 29.12.2014, עקב סכסוך שהתגלע בין הנאשמים ומשפחתם לבין זייד סבייחי (להלן: סבייחי ), הגיעו הנאשמים בליווי אביהם וקרובים נוספים לתחנת אוטובוס בסמוך לעיר נצרת, כשהם נושאים אלות וכלי נשק קרים נוספים. בהגיעם לתחנת האוטובוס, החלו הנאשמים לתקוף את סבייחי ואנשים נוספים שביקשו להגן עליו. הנאשמים היכו את סבייחי בראשו, בפניו, ובידיו, באמצעות מקלות ומכשיר פלס. כתוצאה ממכות אלו, נגרמו לסבייחי דימום בעינו הימנית וחבלות בידיו, ואילו למתלוננים האחרים נגרמו חבלות ונפיחות. בשלב מסויים במהלך הקטטה, נכנס העורר לרכבו, מסוג " מיצובישי ", החל לנסוע לעברו של סבייחי, עד אשר פגע בו " ומחץ אותו אל מעקה הבטיחות " (להלן: הדריסה ). בעודו חבול מן הדריסה ולכוּד בין הרכב למעקה הבטיחות, המשיכו חבריהם של הנאשמים להכותו, עד אשר הוא חולץ על-ידי חבריו מן הזירה ופוּנה לבית החולים. כתוצאה ממעשה הדריסה, נגרם לסבייחי שבר מרוסק בשוק רגל ימין.

הבקשה למעצר עד תום ההליכים

4.

בד בבד עם הגשת כתב האישום נגד העורר, הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה להורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. נטען בבקשה זו, כי ברשות המשיבה קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר ויתר הנאשמים, ובכלל זאת הודעות המתלוננים ועדים נוספים; ממצאים בזירת האירוע; וממצאים שנאספו מרכבו של העורר. המשיבה הוסיפה וטענה, כי מן העורר נשקפת מסוכנות לפגיעה בציבור, על רקע האלימות הרבה שהוא הפגין, ולאור השימוש בנשק קר במהלך האירוע. בשים לב לאופי הסכסוך בין המעורבים בקטטה הנטענת בכתב האישום, ולנוכח ההיכרות המוקדמת בין הנצים בקטטה זו, טענה המשיבה כי קיים חשש להשפעה על עדים, " וחשש סביר לשיבוש מהלכי משפט ", באם ישוחרר העורר לחלופת מעצר.

ההליכים בפני בית משפט קמא

5.

בדיון שנערך בבית המשפט המחוזי, ביום 26.2.2015, הודיעו באי-כוח הצדדים, בהתאם להמלצת תסקיר שירות המבחן בעניינו של העורר, כי הם הגיעו לידי הסכמה, לפיה העורר ישוחרר לחלופת מעצר, " אך לאור העבירה החמורה המיוחסת לו, יהודק הפיקוח עליו בתוספת איזוק אלקטרוני ". בית המשפט המחוזי אישר את הסכמת הצדדים, והורה על שחרורו של העורר לחלופת מעצר. במסגרת תנאי שחרורו של העורר לחלופת המעצר, קבע בית המשפט המחוזי, בין היתר, כי העורר לא יורשה לצאת מביתו כלל (אלא לצורך התייצבותו למשפט, או לאחר שקיבל רשות מבית המשפט לכך); הוא יהיה נתון לפיקוח מערכת איזוק אלקטרוני; והוא יהא מפוקח, כל העת, על-ידי שני משמורנים. על-פי תנאי נוסף לשחרורו של העורר לחלופת המעצר, כך קבע בית המשפט המחוזי, " נאסר [עליו] ליצור קשר, בין ישיר ובין עקיף, עם מי מעדי התביעה ". יצויין, כי שני אֶחָיו של העורר (להלן: ג'ואד ו- איאד ) שוחררו, אף הם, למעצר בית, בהחלטה מיום 28.1.2015.

6.

כחודש לאחר מכן, הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, מיום 26.2.2015, ובקשה זו נמחקה. לאחר שלושה חודשים נוספים, הגישו העורר וג'ואד בקשה לעיון חוזר בהחלטותיו של בית המשפט המחוזי, מימים 28.1.2015 ו-26.2.2015, במסגרתה ביקשו השניים להתיר להם " לצאת לעבודה על מנת שיוכלו לפרנס את משפחתם " (להלן: הבקשה לעיון חוזר ). נטען, בהקשר לכך, כי פרנסת המשפחה נשענת, בין היתר, על עבודתם של העורר וג'ואד, ולכן מצבה הכלכלי של המשפחה, תחת תנאי השחרור הנוכחיים, " מתדרדר מיום ליום ". עוד צויין בבקשה, כי " נרקם הסכם סולחה " בין הנאשמים לבין חלק מהמתלוננים, אשר אף הגיעו לבקר את הנאשמים במעצר הבית.

7.

ביום 30.6.2015, דחה בית המשפט המחוזי את בקשתם של העורר וג'ואד לעיון חוזר. בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו, כי בקשתו של ג'ואד לעיון חוזר בהחלטה, מיום 28.1.2015, למעשה " מיותרת ", שכן, למעשה, הוּתר לג'ואד, בהחלטה מיום 14.4.2015, לצאת ולעבוד בכפוף לתנאים מסויימים. אשר לעניינו של העורר, ציין בית המשפט המחוזי כי " לא מצאתי כי חלו כל שינויים מאז החלטתי המקורית ", אשר יש בהם כדי להצדיק את התרת יציאתו של העורר לעבוד.

הערר

8.

ביום 19.7.2015, הגיש העורר את הודעת הערר שלפניי. נטען בבקשה, כי שגה בית המשפט המחוזי בדחותו את הבקשה לעיון חוזר, באשר " נטל פרנסת משפחתו מוטל בעיקר על העורר ". לשיטתו של העורר, מסוכנותו הופחתה במידה ניכרת נוכח " הסולחה " שנערכה בין חלק מהמתלוננים לבין הנאשמים, והדבר מהווה, אפוא, שינוי נסיבות המצדיק עיון חוזר בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. העורר הוסיף וטען, כי " עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה לשחרור העורר, ויעבור יותר זמן עד לתחילת שמיעת הראיות בתיק ".

לפיכך, התבקשתי להורות על הקלה בתנאי שחרורו של העורר, על מנת לאפשר לו לעבוד בשעות היום.

תגובת המשיבה

9.

המשיבה סומכת ידה על החלטתו של בית המשפט המחוזי, באשר לטענתה נשקפת מן העורר מסוכנות גבוהה. בדיון שנערך בפניי, ביום 30.7.2015, טענה באת-כוחה של המשיבה, עו"ד מורן פולמן, כי קיימת הבחנה ברורה בין חומרת המעשים המיוחסים לעורר לבין חומרת המעשים המיוחסים לשני אֶחָיו, הבחנה אשר מצדיקה התייחסות שונה אליהם. עוד טענה עו"ד פולמן, כי בית המשפט הלך כברת דרך לקראת העורר, בכך שאיפשר לו להשתחרר למעצר בית, ואין מקום ליתן לו הקלה נוספת. בהמשך, טענה עו"ד פולמן, כי אין לראות ב" סולחה " שנערכה בין חלק מהמתלוננים לנאשמים משום שינוי נסיבות, שהרי הדבר היה כרוך בהפרת תנאי שחרורם של הנאשמים, ומה עוד ש" הסולחה " הנטענת לא נעשתה עם קורבן הדריסה .

דיון והכרעה

10.

לאחר שבחנתי את החומר שהונח לפניי, והאזנתי בקשב רב לטיעוני הצדדים בדיון שנערך ביום 30.7.2015, נחה דעתי כי יש לדחות את עררו של העורר, כפי שיפורט להלן.

11.

כידוע, סעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) מונה שלוש עילות, אשר בהתקיים כל אחת מהן רשאי בית המשפט לעיין מחדש בהחלטות הנוגעות למעצרו של נאשם עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, או לשחרורו בתנאים מגבילים, והן: גילויין של עובדות חדשות; שינוי נסיבות; או חלוף זמן ניכר ממתן ההחלטה נושא הבקשה לעיון חוזר (בש"פ 6526/14 לוזון נ' מדינת ישראל (29.10.2014); בש"פ 3937/13 בן שמעון נ' מדינת ישראל (10.6.2013); בש"פ 6845/07 קוסטריקין נ' מדינת ישראל (19.8.2007)).

12.

בקשתו של העורר לעיין מחדש בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, מיום 26.2.2015, נשענת על העילה שעניינה שינוי נסיבות, ועל העילה הנוגעת לחלוף הזמן ממתן ההחלטה.

אשר לטענת העורר בנוגע לשינוי הנסיבות, סבורני כי אין בה ממש. העורר מצביע, כאמור, על " הסולחה " שנערכה בין חלק מהמתלוננים לבין הנאשמים כשינוי נסיבות, באשר, לטענתו, " סולחה " זו מאיינת, או למצער מפחיתה, את מסוכנותו של העורר, אך לטעמי לא כך הם פני הדברים. יסודה של " סולחה " זו, בהפרת תנאי השחרור שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי, ולא בכדי הביע בית המשפט מורת רוח מיצירת הקשר בין הנצים. בית המשפט המחוזי ציין, כי

" מובהר בזאת למבקשים כולם גם יחד [...] אין ליצור קשר, לא באופן ישיר ולא באופן עקיף, לרבות באמצעות שליחים, עם המתלוננים, כל עוד אלה לא מסרו עדות בבית המשפט. יצירת קשר כאמור עם המתלוננים, או מי מעדי התביעה, עלולה להיתפס כשיבוש מהלכי משפט".

על רקע זאת, ברי הוא כי אינני מקבל את הטענה כי " הסולחה " עשוייה להצדיק הקלה כלשהי בתנאי שחרורו של העורר. לא יעלה על הדעת, כי נאשם יוכל לזכות בהטבה כלשהי בתנאי השחרור שנקבעו לו, שעה שבקשתו להטבה מעין זו מבוססת, הלכה למעשה, על הפרת תנאי השחרור הקודמים שנקבעו לו.

אציין, בבחינת למעלה מן הדרוש, כי אינני מסכים לטענתו של העורר, לפיה " הסולחה " מעידה על " כרסום " במסוכנותו. זאת שכן, ככל שנערכה " סולחה " כזו, המתלונן המרכזי בפרשה, קרי סבייחי, לא היה צד לה.

13.

בנוגע לעילה שעניינה חלוף הזמן ממתן ההחלטה לשחרר את העורר בתנאים מגבילים, סבורני כי אף היא אינה מתקיימת בנסיבות דנן. אמת נכון הדבר, כי למונח " חלוף הזמן ", יש ליתן פרשנות גמישה, אשר משתנה בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, כפי שציינה השופטת ע' ארבל :

"הקביעה שעבר 'זמן ניכר' מעת מתן ההחלטה, באופן המקים עילה לעיון חוזר בהחלטה, הינה תולדה של נסיבות העניין. פרק זמן מסוים ייחשב כ'ניכר' בשים לב, בין השאר, למאזן שבין הפגיעה הנגרמת לנאשם הספציפי, בשל חלוף הזמן, אל מול האינטרס הציבורי כי ימשיך לשהות במעצר באותם תנאים. במסגרת מאזן זה יובאו בחשבון, בין היתר, חומרת העבירות המיוחסות לנאשם, מידת המסוכנות שלו, התנהגותו במעצר או אופן עמידתו בתנאי חלופת המעצר ונסיבותיו האישיות: המשפחתיות, הכלכליות והנפשיות" (בש"פ 6286/06 פלוני נ' מדינת ישראל (21.8.2006).

בענייננו, שוכנעתי כי על-פי כל אמת מידה, אין בחמשת החודשים שחלפו מאז שחרורו של העורר למעצר בית משום " זמן ניכר ", אשר יש בו כדי להצדיק עיון מחדש והקלה נוספת בתנאי שחרורו. ביתר שאת אמורים דברים אלו, לנוכח חומרת העבירות המיוחסות לעורר. על-פי כתב האישום, במובחן משני אֶחָיו, שימש העורר, לכאורה, כ" רוח החיה " של הקטטה, באשר הוא זה שקרא לסבייחי " לבוא ולפגוש אותו בצומת ", והוא זה אשר נהג את הרכב בעזות מצח ואכזריות רבה לעברו של סבייחי, מתוך כוונה לגרום לו חבלה חמורה.

14.

עררו של העורר נדחה, אפוא.