בש"פ 4225/17ואיל אבו רמוז נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' דורות ), במ"ת 36903-03-17, מיום 3.5.2017. בגדרה של החלטה זו, הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו.

רקע והליכים קודמים

2.

נגד העורר הוגש, ביום 17.3.2017, כתב אישום הכולל שני אישומים, המייחסים לו ביצוע עבירות של פריצה לרכב בכוונה לבצע גניבה, לפי סעיף 413ו סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); גניבה מרכב, לפי סעיף 413 ד(א) לחוק העונשין; היזק בזדון, לפי סעיף 452 לחוק העונשין; וכן, ניסיון הצתה, לפי סעיף 448 רישא לחוק העונשין. על פי עובדות האישום הראשון, ביום 3.3.2017, ניפץ העורר שני חלונות של רכב באמצעות אבן, ונטל מן הרכב ציוד אשר שייך למתלונן. בגדרו של האישום השני נטען, כי ביום 4.3.2017, נכנס העורר לחצר אחורית מתוחמת, הממוקמת בין מספר בתי עסק ובתי מגורים (להלן: החצר ), ניגש אל אחד ממכלי הגז שהיו מאוחסנים בחצר, וגרם לקרע בצינור הנחושת, שהביא לדליפת גז מן המיכל. לאחר מכן, כמתואר באישום השני, יצא העורר מן החצר וכעבור מספר שניות השליך פנימה סיגריה בוערת, על מנת להצית את הגז.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו. ביום 26.3.2017, קבע בית המשפט המחוזי, כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר ביחס לשני האישומים, וכי קיימת עילת מעצר בעניינו, במיוחד על רקע הסכנה החמורה שנשקפה מניסיון ההצתה, המתואר באישום השני. עם זאת, הורה בית המשפט המחוזי לשירות המבחן להגיש תסקיר מעצר בעניינו של העורר.

בתסקיר המעצר, מיום 20.4.2017, עמד שירות המבחן על מספר גורמי סיכון לעבריינות חוזרת בעניינו של העורר, ובכללם: העובדה כי לחובתו של העורר הרשעות בביצוע עבירות דומות; סנקציות קודמות הכוללות עונשי מאסר בפועל, לא הציבו גבול ברור ומרתיע מפני הישנות מעורבותו של העורר בפלילים; ביצוע המעשים המיוחסים לעורר, בעודו מרצה עונש מאסר בדרך של עבודות שירות, ותוך היותו נתון תחת צו מבחן ומשולב בטיפול ייעודי בתחום ההתמכרויות. לכך יש להוסיף את העובדה, כי להערכת שירות המבחן, ברשותו של העורר משאבים פנימיים מצומצמים להתמודדות עם מצבי לחץ, ולכן הוא מתקשה להתייחס למצבי הסיכון בעניינו, ובעיקר לשימוש באלכוהול ולהשפעתו על התנהלותו.

ביום 23.4.2017, הגיש שירות המבחן תסקיר מעצר משלים, הדן באפשרות לשחרר את העורר למעצר בית בבית אמו בשכונת ג'בל אלמוכבר במזרח ירושלים. במסגרת התסקיר המשלים, התרשם שירות המבחן מכך שהמפקחים שהוצעו על ידי העורר מחויבים לתפקידם וברצונם לסייע לעורר, והעריך כי הם יוכלו לקיים פיקוח רציף על העורר ועמידתו בתנאי השחרור. על כן, סבר שירות המבחן, כי בכפוף להמצאת ערבויות כספיות מתאימות, ניתן יהיה לשקול את שחרורו של העורר לחלופת המעצר המוצעת, בתנאים נוספים. עוד המליץ שירות המבחן, לאפשר את יציאתו של העורר לטיפול ביחידה העירונית להתמכרויות במזרח ירושלים, בליווי אחיו, ולהעמידו בפיקוח מעצר של שירות המבחן למשך 6 חודשים, על מנת ששירות המבחן ישמש כגורם פיקוחי נוסף.

חרף האמור בתסקיר המעצר, הורה בית המשפט המחוזי, ביום 3.5.2017, על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים בעניינו. בהחלטתו, עמד בית המשפט המחוזי על טיב האשמה המיוחסת לעורר במסגרת האישום השני, המעידה על "מסוכנות רבה ביותר"

מצדו. זאת, ביתר שאת, בשים לב לעובדה כי בחצר אוכסנו, בעת שבה בוצעה, לכאורה, העבירה, 26 מכלים למילוי גז, וכן מכלי שמן משומש, המכילים כמות גדולה של שמן. בנסיבות אלה, כעולה מחוות הדעת שהוצגה בפני בית המשפט המחוזי, מדובר היה בסכנה של פיצוץ רב עוצמה, שיכול היה לגרום לנזק עצום. עוד נתן בית המשפט המחוזי את דעתו לעובדה, כי המעשים המיוחסים לעורר בוצעו בעודו מרצה עונש מאסר בדרך של עבודות שירות, ובהיותו כפוף לצו מבחן, וכן הוסיף, כי לחובתו של העורר 10 הרשעות קודמות, בגינן הוא ריצה, בין היתר, עונש מאסר בפועל. בנוסף, התייחס בית המשפט המחוזי להתרשמותו של שירות המבחן, לפיה העורר מתקשה להתייחס למצבי הסיכון בעניינו, וכי ברשותו כלים פנימיים מצומצמים להתמודדות עם מצבי לחץ ומצוקה, ועל כן, הוא נוטה להתנהגות שלילית ופורצת גבולות במצבים אלה. בית המשפט המחוזי שקל, במסגרת החלטתו, גם את עובדת השתלבותו של העורר בטיפול במסגרת היחידה לטיפול בהתמכרויות, מאז חודש יוני 2015, ואת הכללים שקבע בית משפט זה בבש"פ 1981/77 מדינת ישראל נ' סויסה (21.3.2017) (להלן: עניין סויסה ). חרף זאת, ועל יסוד הנסיבות שפורטו לעיל, קבע בית המשפט המחוזי, כי לא ניתן ליתן אמון בעורר, וכי אין בחלופת המעצר המוצעת, או אף במעצרו של העורר בפיקוח אלקטרוני, כדי להקהות את מסוכנותו לשלום הציבור ובטחונו.

על החלטה זו של בית המשפט המחוזי הוגש הערר המונח לפניי. יצוין, כי תחילה התייחס הערר גם לשאלת קיומן של הראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, אך בעקבות הערות בית המשפט, בדיון שנערך לפניי היום, הודיע העורר כי הוא אינו עומד על הערר, ככל שהוא נוגע להיעדרן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו.

עיקרי הטענות בערר

4.

לטענת העורר, יש להורות על שחרורו לחלופת המעצר שאושרה על ידי שירות המבחן, או לכל חלופה אחרת, לרבות תחת איזוק אלקטרוני. העורר גורס, כי מתקיימים בעניינו כל התנאים שנקבעו בעניין סויסה , ולפיכך יש להורות על שחרורו לחלופת מעצר, לצורך המשך טיפול בהתמכרותו לאלכוהול. במסגרת זו נטען, כי העורר השתלב בהליך טיפולי ביחידה לטיפול בהתמכרויות בירושלים, החל מחודש יוני 2015, וכי הוא שיתף פעולה עם גורמי הטיפול בכל תקופת הגמילה, והוא הגיע לכל הפגישות עם העובד הסוציאלי המטפל, וכן מסר בדיקות שתן שהצביעו על ניקיונו מסמים. עובדות אלו, כך נטען בהודעת הערר, מצביעות על הצלחה בהליך הגמילה בו השתלב העורר. עוד לטענת העורר, די בחלופת המעצר עליה המליץ שירות המבחן, ושלדידו הינה ראויה, אפקטיבית, ומרוחקת ממרכז העיר, בכדי להקהות, במידה רבה, את המסוכנות הנשקפת ממנו לציבור.

במהלך הדיון שהתקיים לפניי, חזר בא כוח העורר, עו"ד ריאד סואעד, על טיעוניו בנוגע לתחולתו של עניין סויסה על העורר, ובאשר להמלצתו של שירות המבחן לשחררו לחלופת מעצר. עוד נטען, כי חלופת המעצר המוצעת תוכל לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר, או לצמצמה באורח ממשי. במענה לשאלת בית המשפט, מסר בא כוח העורר, כי בעת ביצוע המעשים המיוחסות לעורר, הוא היה תחת השפעת אלכוהול, ומשכך, "רצונו להפר את האמון שנתן בו בית המשפט הוא [היה] מוגבל" . עוד נטען, כי במקרה אחר בית משפט זה שחרר לחלופת מעצר נאשם אשר הואשם בביצוע שלושה מקרי הצתה (בש"פ 5040/14 שולי נ' מדינת ישראל (27.2.2017) (להלן: עניין שולי ).

מנגד, טענה באת כוח המשיבה, עו"ד מירי קולומבוס, כי מסוכנותו של העורר "זועקת" מכתב האישום , ובעיקר אמורים הדברים באירועי האישום השני המיוחס לו. לטענת באת כוח המשיבה, ההליך הטיפולי לא סייע לעורר בתחום האלכוהול, והעורר עצמו העיד על עצמו כי הוא מוסיף לשתות לשוכרה, גם לאחר שהחל בטיפול. עוד נטען, כי המעשים החמורים המתוארים באישום השני, כעולה מחוות הדעת שהוגשה לבית המשפט המחוזי בעניין הסיכון הרב לשלום הציבור שהיה גלום בניסיון ההצתה המיוחס לעורר, לצד עברו הפלילי המכביד, מעידים על כך שהעורר לא התמתן, וכי ההליך הטיפולי לא איין את המסוכנות הנשקפת ממנו. אשר לחלופת המעצר המוצעת על ידי העורר, טענה באת כוח המשיבה, כי בשל העובדה שמסוכנותו של העורר נובעת מצריכת אלכוהול, הרי שחלופת המעצר, המרוחקת ממקום ביצוע העבירה, אינה מאיינת מסוכנות זו. בהתייחס לטענתו של העורר בדבר עמידתו בתנאים שנקבעו בעניין סויסה , טענה באת כוח המשיבה, כי המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום בוצעו תוך כדי ההליך הטיפולי ביחידה להתמכרויות בירושלים. לפיכך, אין כל תחולה לעניין סויסה, בנסיבותיו של מקרה זה. עוד נטען, כי החלופה המוצעת בעניינו של העורר היא חלופה פתוחה, אשר אינה מגנה על הציבור מהמסוכנות הנשקפת מן העורר. לאור האמור, נטען על ידי באת כוח המשיבה כי יש לדחות את הערר.

דיון והכרעה

5.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר, והאזנתי בקשב רב לטענות הצדדים בדיון שנערך לפניי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דינו של הערר להידחות.

6.

כלל ידוע הוא, כי על מנת שתתקבל בקשה לעצור נאשם עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, על בית המשפט להשתכנע כי מתקיימים בעניינו שלושה תנאים מצטברים, הקבועים בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), ואלו הם: קיומה של תשתית ראייתית לכאורית להוכחת אשמתו של הנאשם; קיומה של עילת מעצר; והיעדר חלופת מעצר, באמצעותה ניתן יהיה להגשים את מטרות המעצר, בדרך פוגענית פחות בחירותו של הנאשם (בש"פ 9896/16 מחיסן נ' מדינת ישראל

(10.1.2017); בש"פ 5601/16 פלוני נ' מדינת ישראל (24.7.2016); בש"פ 2819/15 פלוני נ' מדינת ישראל (17.5.2016); בש"פ 1363/16 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (23.2.2016)).

בענייננו, אין חולק כי שני התנאים הראשונים מתקיימים, וכל שנותר הוא להכריע בשאלה, האם קיימת חלופה הולמת אשר בכוחה להגשים את מטרת המעצר, ופגיעתה בחירות הנאשם פחותה, כפי האמור בסעיף 21(ב)(1)

ל חוק המעצרים .

כידוע, ההכרעה בשאלת היתכנותה של חלופת מעצר נעשית בדרך של בחינה דו שלבית. תחילה, יש לבחון את השאלה האם ניתן, ברמה העקרונית, להשיג את מטרת המעצר באמצעות חלופה כלשהי, שבאמצעותה ניתן לאיין או להפיג את מסוכנות הנאשם. רק כאשר התשובה לשאלה זו תהא חיובית, יש להידרש לבחינת התאמתה של חלופת המעצר הפרטנית, שהוצעה על ידי הנאשם, במקרה הקונקרטי ( בש"פ 10037/16

מדינת ישראל נגד עבאס (23.12.2016); בש"פ 9901/16

מדינת ישראל נ' פלוני (20.12.2016); בש"פ 6431/14

פקין נ' מדינת ישראל (22.10.2014)).

7.

במקרה דנן, הגעתי לידי מסקנה כי כל חלופת מעצר לא תסכון, לנוכח המסוכנות הרבה הנשקפת מן העורר לשלומו ולבטחונו של הציבור. מסוכנות זו נלמדת מעברו הפלילי המכביד של העורר, הכולל 10 הרשעות קודמות בביצוע עבירות סמים, רכוש, אלימות והחזקת סכין למטרה לא כשרה, כאשר בגין כך הוא ריצה עונשי מאסר בפועל; מן העובדה כי עונש המאסר שריצה העורר על דרך של עבודות שירות, כמו גם צו מבחן בו היה נתון, ואף ההליך הטיפולי ביחידה לטיפול בהתמכרויות בירושלים, לא גרמו לעורר להימנע מביצוע העבירות; ולבסוף, יש ליתן את הדעת גם לחומרת העבירות המיוחסות לעורר ונסיבותיהן, היינו: ניסיון הצתה של בלון גז בחצר שבה היו, באותה העת, 26 בלוני גז ומכלים נוספים, המכילים כמות גדולה של שמן. כל זאת, כאשר במועדון הסמוך לחצר שהו באותה שעה מספר רב של מבלים. בנסיבות אלו, המסקנה המתבקשת היא, כי חרף המלצתו של שירות המבחן, אין בכוחה של כל חלופת מעצר לאיין או להפיג את מסוכנותו של העורר.

ומכאן לטענה הנוגעת להיותו של העורר נתון בהליך טיפולי-גמילתי. הלכה היא כי, ככלל, העיתוי הראוי לבחינת היתכנותה של אפשרות טיפולית לגמילה, הוא בשלב גזירת העונש. יחד עם זאת, בעניין סויסה

נקבע, כי ניתן לחרוג מן הכלל האמור, בהתקיים שניים לפחות מתוך שלושת התנאים הבאים: כאשר הנאשם החל בהליך הגמילה עוד טרם ביצוע העבירה; כאשר פוטנציאל הצלחת הטיפול הינו גבוה; וכאשר יש במסגרת הטיפולית המוצעת בכדי ליתן מענה הולם למסוכנות הנשקפת מן הנאשם (שם, בפסקה 7). באחד המקרים בהם דנתי, ציינתי כי לטעמי "התנאי הראשון הינו בעל מעמד בכורה, ורק בנסיבות חריגות ומיוחדות ניתן יהיה להסתפק בהצטברותם של שני התנאים הנוספים" (בש"פ 9888/16 קוגמן נ' מדינת ישראל

(3.1.2017), וראו גם, בש"פ 5182/14

סאיג נ' מדינת ישראל (20.8.2014); בש"פ 8667/13

אזולאי נ' מדינת ישראל (20.1.2014)).

ובחזרה לענייננו. העורר ביצע את העבירות המיוחסות לו במקביל להשתלבותו בהליך טיפולי לגמילה, ביחידה לטיפול התמכרותי בירושלים. על כן, תמים דעים אני עם בית המשפט המחוזי, כי לא היה במסגרת הטיפולית כדי ליתן מענה למסוכנותו של העורר, באופן המצדיק את שחרורו לחלופת מעצר. מסיבה זו, עניינו של העורר אינו נופל בגדר אותם מקרים חריגים ויוצאי דופן, בהם מוצדק לסטות מהכלל, לפיו העיתוי המתאים לבחינת אפשרויות טיפוליות לגמילה מסמים או מאלכוהול, הינו בשלב גזר הדין. לא זו אף זו, וכפי שציינתי לעיל, העבירות המיוחסות לעורר נעברו בעוד עונש מאסר על תנאי בר הפעלה מרחף מעל לראשו, ובהיותו כפוף לצו מבחן. בנסיבות אלה, קיים קושי רב ליתן אמון בעורר, לאחר שהוא הפר, באורח כה בוטה, את האמון שניתן בו. ככלל, אין מקום להעניק, בהעדר נסיבות מיוחדות וחריגות, הזדמנות נוספת למי שהפר את אמונו של בית המשפט. וכפי שהבהיר השופט י' זמיר ב בש"פ 507/00

מזרחי נ' מדינת ישראל (6.2.2000):

"אם בית המשפט לא יקפיד עם נאשמים שהפרו את האמון שבית המשפט נתן בהם והרשו לעצמם לעבור עבירה נוספת לאחר ששוחררו מן המעצר, יהיה בכך, לא רק זילות בית המשפט, אלא גם משום פיתוי לעבריינים ובעקיפין אף עידוד לעבריינות. לכן, המסר צריך לצאת מבית המשפט חד וחלק: נאשם שעבר עבירה כשהוא משוחרר מן המעצר, וקמה נגדו עילת מעצר בדרך כלל לא יהיה ראוי לחלופת מעצר" (וראו גם,

בש"פ 7364/09

מדינת ישראל נ' אדרי

(17.9.2009); בש"פ 7073/15

הייב נ' מדינת ישראל (27.10.2015); בש"פ 9566/16

מדינת ישראל נ' פלוני

(13.12.2016); בש"פ 9825/16 אבו סבילה נ' מדינת ישראל

(2.1.2017)).

8.

אשר לטענתו של העורר כי במקרים חמורים יותר, כמו אלה שהתבררו בעניין שולי , שוחררו הנאשמים לחלופת מאסר , אציין את זאת. בענייננו, שלא כמו בעניין שולי , העורר הינו בעל עבר פלילי מכביד, ואף ריצה בגין עבר זה עונש מאסר בפועל. בנוסף, המסוכנות הנשקפת מן העורר מתחדדת, נוכח העובדה כי ההליך הטיפולי שבו השתלב, לא הביא לתוצאות, בכל הנוגע להתמכרותו של העורר לאלכוהול. ניתן לציין, בהקשר זה , את התרשמותו של שירות המבחן, בדבר קשייו של העורר להתייחס למצבי הסיכון בעניינו, ובמיוחד אלו הקשורים בצריכת אלכוהול והשפעתם על התנהלותו. על יסוד האמור, רווח והצלה לא יצמחו לעורר מההחלטה שניתנה בעניין שולי .

9.

סוף דבר, הערר נדחה בזאת, והעורר יימצא במעצר עד לתום ההליכים בעניינו.