בש"פ 2562/21 עמנואל שמואל תורג'מן נ. מדינת ישראל

1.

בקשת רשות לערור לפי סעיף 53(א1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט א'

חזק ) בעמ"ת 3159-04-21 מיום 11.4.2021, בה נדחה ערר המבקש על החלטת בית משפט השלום באשקלון (השופטת מ' חלפון-נזריאן ) במ"ת 37398-10-20 מיום 11.3.2021, אשר דחה את בקשתו לעיון חוזר ולהקלה בתנאי שחרורו למעצר בית.

רקע והליכים

2.

המבקש מואשם בתקיפה הגורמת חבלה של ממש כלפי אשתו ואם ילדיו (להלן: המתלוננת ), וכן באיומים כלפי אביה (לפי סעיפים 382(ג) ו-192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בהתאמה).

על-פי כתב האישום, בצהרי יום 17.10.2020, בעודם שכובים על מיטה לצד ילדיהם, הכה המבקש את המתלוננת באגרופיו, תחילה בראשה ואז באפה; כתוצאה מכך נגרמו למתלוננת חבלות (שטפי-דם מתחת לעיניים, קריש דם בנחיר שמאל, ושבר חלקי בשן) .

המשטרה הוזעקה למקום על-ידי אבי המתלוננת, לאחר שראה את החבלות על גופה – ובהמשך לכך התבטא כלפיו המבקש "אני אמרתי לך, אתה תסבול" והוסיף "אתה תראה, אם ילדים שלי נשארים לילה אחד בלעדי, אתה תסבול".

3.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום נגד המבקש, הוגשה גם בקשת מעצר עד תום ההליכים, בשל חזקת המסוכנות שמקימה העבירה המיוחסת לו (סעיף 21(א)(1)(ג)(5) לחוק המעצרים); הרשעתו הקודמת בעבירת איומים; ועמדתה המחמירה של הפסיקה ביחס לעבירות אלימות במשפחה. בהחלטה מיום 22.10.2020 קיבל בית משפט השלום את הבקשה במלואה, ובנוסף הורה על הגשת תסקיר מעצר (להלן: החלטת המעצר ).

בהחלטת המעצר נקבע כי האלימות הנטענת "אינה ברף הנמוך"; כי מהראיות עולה שלכאורה אין המדובר באירוע יחיד; כי למרות שהסכים לקיומן של ראיות לכאורה, המבקש לא נטל אחריות למעשיו אלא הטיל אותה לפתחה של המתלוננת; ולפיכך, קיימת מסוכנות "ברף משמעותי ולא מבוטל" – אשר אף עלולה להתעצם, בהינתן כוונת המתלוננת לפתוח בהליכי גירושין. בנוסף, נקבע כי יש קושי בשחרור המבקש למעצר בית בעיר מגוריה של המתלוננת (אשדוד), בהעדר ריחוק גיאוגרפי מספק – ובהתאם, כי בשלב זה אין די בחלופת מעצר זו, ונדרשת בחינתה המקצועית על-ידי שירות המבחן.

4.

עם זאת, בטרם הוגש תסקיר המעצר עליו הורה, קיבל בית משפט השלום בקשה לעיון חוזר והורה על שחרור המבקש למעצר בית בפיקוח אנושי מלא אצל אחיו הבכור, המתגורר בחיפה (החלטה מיום 2.11.2020; להלן: החלטת החלופה ).

זאת, בשל הריחוק הגיאוגרפי המשמעותי מאשדוד; התרשמותו החיובית של בית המשפט מהחלופה ומהמפקחים המוצעים; הערכתו כי משפתחה המתלוננת בהליכי גירושין, "החליטה לקחת את גורלה בידיה" ולפיכך "תדע אף להגן על עצמה ולהתלונן" ככל שהמבקש יטריד אותה או יפגע בה; ומאחר שעברו הפלילי של האחרון "אינו מן המכבידים". בתוך כך, ההחלטה גם מתייחסת לעומס הרב המוטל על שירות המבחן בימים אלה, אשר בגינו כבר נקבע כי יש לנסות ולהימנע מדחיית דיוני מעצר, על-ידי הכרעה בבקשות בטרם קבלת תסקירים.

5.

בפועל, תסקיר המעצר הוגש כבר ביום 10.11.2020, ומסיבות שיפורטו בהמשך, הומלץ בו על החזרת המבקש למעצר עד תום ההליכים, ולחילופין על מעצרו בפיקוח אלקטרוני. המשיבה לא הגישה בקשה להחזיר את המבקש למעצר, בהתאם להמלצות שירות המבחן, ובית משפט השלום לא הורה על כך מיוזמתו; ואולם, כמפורט להלן, המשיבה נסמכה על תסקיר המעצר בהתנגדה לשתי בקשות לעיון חוזר בתנאי שחרורו של המבקש, אשר נדחו תוך הפנייה לאמור בתסקיר.

6.

תחילה התבקש שינוי כתובת מעצר הבית, כך שהמבקש יוכל לשוב ולהתגורר אצל הוריו באשדוד, שכן מפגשיו עם ילדיו במרכז הקשר בעיר, כמו גם הליכי הגירושין המתנהלים בערכאות שם ובאשקלון, מצריכים ממנו וממפקחיו להגיע מחיפה למרכז הארץ לעיתים תכופות. כן נטען, כי בשלושת החודשים שחלפו מאז שוחרר בתנאים מגבילים, המבקש הוכיח כי ניתן לסמוך עליו שלא יפגע במתלוננת.

בהחלטה מיום 11.1.2021, בית משפט השלום דחה את הבקשה לאור מסוכנות המבקש, ומאחר שהוריו "אינם מהווים גורמי סמכות מספקים, בשים לב לעובדה כי החלופה המוצעת איננה כוללת ריחוק גיאוגרפי". בית המשפט הבהיר כי בכך הוא נסמך על האמור בהחלטת המעצר, אשר הבקשה אינה עומדת בקביעותיה "גם ללא התסקיר"; וכי הליכי גירושין עלולים דווקא להביא "להתלהטות יצרים", כך שמסוכנות המבקש אינה פוחתת בשלב זה "אלא חלילה עלולה אף להתגבר".

7.

לאחר מכן התבקש שחרור ל-"מעצר יישובי" בגבולות העיר בחיפה, היינו הסרת הפיקוח האנושי על המבקש, וזאת לצרכי פרנסה, אשר נמנעה ממנו למשך ארבעת חודשי מעצר הבית, בעוד הוא נדרש לכלכל את ילדיו ולממן ייצוג משפטי.

בהחלטה מיום 11.3.2021, בית משפט השלום דחה את הבקשה בהעדר "כל מקום עבודה קונקרטי" המסכים לקלוט את המבקש, עם או ללא פיקוח. על כן, נקבע כי עניינה של הבקשה הוא בשהייה ללא פיקוח באופן כללי – וזאת בטרם התקיימו דיוני הוכחות בהליך העיקרי ובטרם נשמעה עדות המתלוננת; וכי על אף שעד כה לא הופרו תנאי חלופת המעצר, קיים חשש כי ההקלה המבוקשת תביא לשיבוש ההליך והעדות. בצד זאת, צוין כי בית המשפט "ייטה להיעתר בחיוב" לבקשה קונקרטית ליציאה לריאיון עבודה בפיקוח, ככל שתוגש.

8.

המבקש הגיש ערר לבית המשפט המחוזי על החלטה זו, תוך שהוא ממקד את טענותיו בחוקיות ותקינות תסקיר המעצר, אשר להלן אעמוד על עיקריו.

גורמי שירות המבחן התרשמו כי המבקש מתקשה "להביע אמפתיה למשפחתו ולקשייהם", "לגלות אחריות לדפוסים האלימים בהתנהלותו", וכן "להשלים עם תהליך הפרידה" מהמתלוננת; כי הוא "מקטין ומצמצם את מעשיו ואת הדינאמיקה הזוגית הבעייתית" עם האחרונה; וכי הוא "אינו מייחס ייחוס פנימי". באשר למתלוננת, הרושם היה כי היא חשה "חרדה ופגועה"; כי ביחסיה עם המבקש "סבלה שנים רבות... מאלימות, התעללות, הקטנה וחוסר נראות"; וכי במהלכן פיתחה כלפיו "תלות ונזקקות", בעוד שהוא "ניצל את צרכיה ומצבה... בכדי לחוש מועצם ומשמעותי".

עוד מציין התסקיר כי המבקש הסכים להשתלב בטיפול זוגי – אשר המתלוננת ממילא אינה מעוניינת בו – אך לא הביע רצון בטיפול אישי לשליטה בכעסיו. לפיכך, העריך שירות המבחן כי האובדן שחש המבקש "עלול להקצין התנהגותו התוקפנית כלפיה ולהוות גורם סיכון משמעותי עבורה"; כי "בשקלול הגורמים... קיימת רמת סיכון גבוהה מאוד להישנות העבירות ללא טיפול"; וכי "על אף המרחק הגיאוגרפי וקיומם של מפקחים נורמטיביים" לא ניתן לאיין את מסוכנותו בחלופת מעצר בפיקוח אנושי.

9.

על רקע זה, נטען בערר כי תסקיר המעצר חורג מהנושאים אשר עליו להתייחס אליהם (לפי סעיף 21א(ב) לחוק המעצרים), ומהווה זירה לבירור אשמתו של המבקש, באופן בלתי-מבוסס ובניגוד לחזקת החפות העומדת לו; וכי בכך שירות המבחן הופך להיות "כלי שרת" בידיה של המתלוננת, כחלק מהליכי הגירושין.

10.

בית המשפט המחוזי דחה את הערר בקבעו כי חלק ניכר מהתייחסותו של שירות המבחן נגעה למבקש באופן אישי וללא קשר ממשי לשאלה האם ביצע את העבירות המיוחסות לו. על כן, ולנוכח המלצות תסקיר המעצר, נקבע כי בית משפט השלום לא שגה בהחלטתו לדחות את הבקשה לעיון נוסף והקלה בתנאי השחרור.

11.

מכאן הבקשה שלפניי, בה נטען כי בית המשפט המחוזי לא התייחס ולא הכריע בטענותיו המרכזיות של המבקש ביחס לתסקיר המעצר, ומכאן שהחלטתו אינה מנומקת כדבעי; וכי בכך ניתן תוקף לתסקיר "פסול מיסודו" ומנוגד לחוק, באופן המעורר שאלה משפטית החורגת מעניינו של המבקש – ביחס למקורות המידע עליהם אפשר להסתמך בהכנת התסקיר – וגורם לפגיעה חריגה וקיצונית בחירותו ובחופש העיסוק שלו.

לטענת המבקש, הבסיס לתסקיר המעצר הוא החקירה המשטרתית וכתב האישום, ואף שהחוק "שותק" ביחס למקורות המידע עליהם רשאי שירות המבחן להתבסס, הרי שהאחרון אינו יכול לחקור ביצוע עבירות אחרות, וממצאיו לעניין זה אינם יכולים להיכלל בתסקיר. בפרט, נטען כי ההסתמכות על דברי העובדת הסוציאלית המלווה את המתלוננת הביאה לקביעות עובדתיות בלתי-מבוססות החורגות מגבולות כתב האישום ועברו הפלילי של המבקש, אשר אין באפשרותו להתגונן בפניהן. בכך, הפך התסקיר לזירה לבירור אשמתו באופן הפוגע בחזקת החפות המוקנית לו.

עוד נטען כי שירות המבחן חרג מסמכותו בכך שכלל בתסקיר המלצה טיפולית שאינה נדרשת בשלב המעצר; וכי קביעותיו ביחס לילדותו של המבקש, בהסתמך על דברי המתלוננת בלבד ומבלי להתחשב באפשרות שהליכי הגירושין "יולידו גוזמאות", מהוות התנהלות "בלתי-מקצועית בעליל". בהמשך לכך גם נטען כי אין לתת כל משקל לעמדת המתלוננת ביחס לתנאי שחרורו של המבקש, מאחר "שאין חולק שלא קיים בענייננו" חשש להשפעה על עדותה.

דיון והכרעה

12.

דין הבקשה להידחות, הן על הסף והן לגופה.

13.

כאמור לעיל, שתי הבקשות לעיון נוסף שהוגשו מאז ניתן תסקיר המעצר נדחו על-ידי בית משפט השלום מטעמים המתקיימים במנותק מהאמור בו; ההחלטה הראשונה (מיום 11.1.2021) קבעה זאת במפורש, ובשנייה (מיום 11.3.2021) הובהר שהבעיה היא העדר הצעת עבודה קונקרטית.

בנוסף, אין לומר כי בדחיית בקשות אלה, שעניינן הקלות נוספות בתנאי השחרור, אומצו המלצותיו השליליות והקשות של התסקיר – וזאת על אף שמיד לאחר השחרור בתנאים לא היה עוד חשש מעיכובים בשל העומס על שירות המבחן, כפי שהובע בהחלטת החלופה – ולמרות שנקבע כי נדרשים שיקולים כבדי-משקל לדחיית המלצות שירות המבחן בכלל (בש"פ 9354/02 מדינת ישראל נ' גידניאן (5.11.2002)), וכי לא בנקל יסטה בית המשפט מהמלצות שליליות, בפרט (בש"פ 5190/17 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 11 (30.7.2017)).

בהתאם, בדחיית הבקשות האמורות, בית משפט השלום לא נדרש כלל –ולשיטתי אף לא היה עליו להידרש – לטענות ביחס חוקיות ותקינות התסקיר, שכבר הועלו על-ידי המבקש בשלב זה. מכאן, שגם בית המשפט המחוזי, בהכריעו בערר, לא היה חייב להתייחס לטענות אלה, קל וחומר להכריע בהן – ומשבחר לעשות כן, דחה אותן מטעמים עובדתיים-פרטניים גרידא.

כמו כן, בית המשפט המחוזי אף לא היה חייב להסתמך על האמור בתסקיר לשם דחיית הערר, וברי כי לא ניתן לומר שאימץ את המלצות שירות המבחן.

14.

לפיכך, אין בידי לקבל את טענת המבקש בעניין "דלות הנמקתו" של בית המשפט המחוזי: מלכתחילה התייחסותו לתסקיר המעצר היא בבחינת למעלה מן הדרוש כדי להכריע בערר; בהינתן הטעמים העובדתיים-פרטניים לדחיית הטענות ביחס לחוקיות ותקינות התסקיר, כלל לא היה מקום להידרש להיבטיהן העקרוניים-כלליים; ובמובן זה, החלטת בית המשפט המחוזי משלימה למעשה את האמור בהחלטה מושא הערר.

בהמשך לכך, גם איני סבור שדחיית הערר מעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינו של המבקש. לא זו בלבד שהשאלה הנטענת (מקורות המידע עליהם ניתן להסתמך בהכנת תסקיר המעצר) לכל היותר עלתה במשתמע ונותרה ברקע הדברים, הרי שבענייננו היא גם תיאורטית, מחד גיסא – שכן הכרעה בה לכאן או לכאן לא תשליך על דחיית הערר – ומאידך גיסא, אין היא מסוג השאלות החריגות אשר לא ניתן לפסוק לגביהן, מבחינה מעשית, אלא כאשר הן מוצגות כשאלות כלליות שאינן קשורות למקרה מסוים (השוו: בש"פ 909/05 ג'אבר נ' מדינת ישראל , פ"ד נט(5) 755 (2005)).

מסיבות אלה, אף אין בדחיית הערר משום פגיעה חריגה וקיצונית במבקש – ולא למותר להוסיף כי לטעמי, תיאור זה של אי-מתן ההקלה המבוקשת בתנאי השחרור הוא מופרז כשלעצמו, בוודאי לאור נכונותו של בית משפט השלום לשקול בחיוב בקשה קונקרטית לצאת לריאיון עבודה בפיקוח. בנוסף, וככל שגלומה בתסקיר פגיעה כלשהי במבקש, איני מקבל את הטענה כי תלווה אותו "במשך כל משפטו", שכן תסקיר המעצר לא ישמש כראייה לחובתו בהליך העיקרי (בשל החיסיון הקבוע בסעיף 28(א) לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974) ואף לא בעת גזירת דינו, אם יורשע (כאמור בסעיף 21א(א) לחוק המעצרים).

15.

לאור כל זאת, דין הבקשה להידחות בהעדר הצדקה למתן רשות ערר ב-"גלגול שלישי" (בש"פ 3970/18 אסווד נ' מדינת ישראל (5.6.2018)) – וכאמור, אף לגופם של דברים לא מצאתי ממש בטענות המבקש לעניין חוקיות ותקינות התסקיר, כפי שאסביר להלן בקצרה, ולמען שלמות התמונה.

16.

ככלל, איני רואה סיבה להגביל את סמכות שירות המבחן באופן אפריורי, בין ביחס לתוכן תסקיר המעצר ובין ביחס למקורות המשמשים בהכנתו, ולו בהינתן מגוון המקרים העצום בהם נעשה שימוש בכלי-עזר חשוב זה. הגבלה מעין זו אינה מתחייבת מלשון סעיף 21א(ב) לחוק המעצרים, ואף אינה מתיישבת עם קביעות שונות ונשנות של בית משפט זה, ביחס למעמדו ותפקידו של שירות המבחן בהיותו "ידו הארוכה של בית-המשפט" (בש"פ 5859/04 מדינת ישראל נ' אבו סבייח (22.6.2004)); ביחס ליכולת להורות על מעצר "על סמך חומר שהוגש" לבית המשפט, ולא רק על סמך בקשת התביעה (בש"פ 1488/06 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה ו' (19.2.2006)); וביחס לפסול הטמון בניסיונות מצד בעל דין או בא-כוחו לשלוט או לפקח באופן חיצוני על המתנהל בחדרי שירות המבחן (בש"פ 6855/11 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (27.9.2011)).

יתרה מכך, ההגבלה הנטענת סותרת במהותה את הפסיקה עליה נסמך המבקש – זו שקבעה כי "ראוי להימנע מהפיכת תסקיר שירות המבחן בשלב המעצר זירה לבירור אשמתו של הנאשם ולחילוץ הודאה מפיו" (בש"פ 6826/10 סמואל נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (29.9.2010) (להלן: עניין סמואל )).

ראשית, ההגבלה הנטענת מנוגדת להלכה המהותית שנקבעה שם, לפיה בהכנת תסקיר המעצר אין להתבסס רק על כתב האישום ועל הכחשת נאשם את האמור בו לשם הערכת מסוכנותו, ללא התרשמות בלתי-אמצעית של שירות המבחן והסתמכות על מגוון אינדיקציות נוספות (בש"פ 7210/17 בן דוד נ' מדינת ישראל , פסקה 70 (19.10.2017)).

שנית, גם התוצאה האופרטיבית שהמבקש מכוון אליה הפוכה מזו שהתקבלה באותו מקרה, כמו גם במקרים אחרים שיישמו את ההלכה שנקבע שם – בהם התקבלו עררים על החלטות שדחו את המלצות תסקיר המעצר, או לא נתנו להן די משקל (עניין סמואל ; בש"פ 248/20 פלוני נ' מדינת ישראל (2.2.2020) (להלן: עניין פלוני )).

17.

על רקע זה יש לדחות גם את יתר טענות המבקש, ביחס לשימוש במונח "דפוס קורבני", שילוב ההמלצה הטיפולית, והמשקל שניתן בתסקיר לעמדת המתלוננת.

באשר לשימוש במונח "קורבני" ולשילוב ההמלצה הטיפולית, יובהר תחילה כי מדובר בנוהג מקובל בתסקירי מעצר (לגבי המונח "קורבני", ראו למשל בש"פ 6683/20 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 10 (11.10.2020); לגבי ההמלצה הטיפולית, ראו למשל בש"פ 5830/16 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 9 (3.8.2016)).

כמו כן, ובניגוד לטענת המבקש, לפיה המלצה טיפולית כלל אינה דרושה בשלב המעצר, הרי שניתן לראות בה כרכיב של "המלצה בדבר תנאים מיוחדים לשחרור בערובה והפיקוח עליהם", כלשון סעיף 21א(ב) לחוק המעצרים.

מעבר לכך, עצם השימוש שעושה התסקיר במונח כזה או אחר אינו פוגע בחזקת החפות המוקנית לנאשם. ולעניין זה יוזכר: התקיימות ראיות לכאורה, עליהן לא חלק המבקש, מקטינה את חזקת החפות; משקמה חזקת מסוכנות, בשל עבירת האלימות במשפחה המיוחסת לו, הנטל הוא עליו להפריכה; ואין די בעבר פלילי "לא מכביד" או אפילו נקי לשם כך – בשונה מהמלצה חיובית, חד-משמעית ובלתי-מסויגת של שירות המבחן, שברגיל תענה על הדרישה (עניין פלוני , בפסקאות 14-13, 19-18 והאסמכתאות שם).

לבסוף, אי-שחרור ממעצר אכן לא יכול להתבסס על התנגדות המתלוננת או על הרעה במצבה הנפשי כשיקול בלעדי, חרף הצורך הברור להתחשב בשלומן הנפשי (עניין פלוני , בפסקאות 35-33). עם זאת, כאשר בית המשפט מוצא כי שחרור בתנאים או הקלה בהם עלולים לגרום למתלוננת להימנע מלהעיד, או לפגוע במסוגלותה להעיד באופן חופשי, בשל לחץ נפשי גבוה, פחד, או מצוקה – הרי שמדובר בשיקול משמעותי ( שם ) – ובענייננו הדבר נקבע במפורש הן בהחלטת המעצר והן בהחלטה מושא הערר, והיווה את הנימוק העיקרי לדרישת הריחוק הגיאוגרפי של החלופה, וטוב שכך.

שיקולים נוספים שהוכרו בפסיקה בהקשר זה, ורלוונטיים גם לענייננו, הם מניעת מפגשים ומגעים כלשהם בין נאשם למתלוננת ( שם ), וכן מניעת הזדמנויות להשפעה פסולה, אפילו לאחר מסירת העדות (בש"פ 3220/19 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 11 (26.5.2019)) – וכל זאת, בין השאר, מאחר שהחשש לשיבוש בעבירות מין ואלימות במשפחה הוא חלק בלתי-נפרד ממצב הדברים, כך שלא נדרשת אינדיקציה קונקרטית לניסיונות שיבוש (בש"פ 3883/19 מדינת ישראל נ' פלוני , פסקה 5 (11.6.2019)), אפילו כדי לפסול שחרור לחלופת מעצר מרוחקת (בש"פ 6958/19 מדינת ישראל נ' פלוני (30.10.2019)).

18.

מטבע הדברים, שירות המבחן אינו חף משגיאות ותסקיריו אינם חסינים מטעויות, אולם ההגבלה הנטענת אינה הדרך למנוע או לתקן זאת. בסופו של יום, "תסקיר שירות המבחן אינו חזות הכל. תסקיר המעצר נועד לסייע לבית המשפט בבחינת שיקולי מעצר, ואין הוא מחליף את שיקול דעתו במסגרת ההכרעה השיפוטית, בה נבחנת מערכת שיקולים רחבה וכוללת" (בש"פ 2434/21 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (13.4.2021)); ובהתאם, "ככלל בית המשפט אינו כבול להערכתו של שירות המבחן והוא נדרש להפעיל שיקול דעת עצמאי" (בש"פ 9217/20 אבו דקה נ' מדינת ישראל , פסקה 18 (3.1.2021)).

על כן, ניתן וצריך להעלות בפני בית המשפט הדן בבקשה או בערר טענות ממשיות ביחס לאמור בתסקיר המעצר – וחזקה עליו שיבחן אותן בקפידה. כך, במקום להסתפק בטענות כלליות ביחס לתקינות וחוקיות התסקיר, יכול היה המבקש לטעון לאי-נכונות הקביעות הפרטניות – הן לגבי אירועי ילדותו והן לגבי יחסיו הזוגיים עם המתלוננת – אולם משלא עשה כן, וסיבותיו עמו, הרי שאין לו להלין אלא על עצמו.

19.

הבקשה נדחית, אפוא.