בש"פ 1488/06 פלוני נ. מדינת ישראל

א.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט רוזן), מיום 14.2.06, בב"ש 60036/06, בגדרה נדחה ערר העורר על החלטת בית משפט השלום בפתח-תקווה (השופט שטרנליכט) והוחלט להותיר את העורר במעצר עד לדיון המשך שנקבע ליום 22.2.06, לאחר שיוגש תסקיר.

ב.(1) ביום 13.2.06 הוגש לבית משפט השלום לנוער בפתח תקוה כתב אישום כנגד העורר, קטין יליד 1988, וכנגד קטין נוסף, יליד 1990. כתב האישום ייחס לעורר עבירות של החזקת סכין, תקיפה בנסיבות מחמירות ותקיפה חבלנית בנסיבות מחמירות.

(2) בכתב האישום נטען כי העורר פצע קטין יליד 1989 באמצעות סכין וגרם לו חתך בגבו. האחר הניף סכין מצד לצד אל מול פניה של המתלוננת, אף היא ילידת 1989; המתלוננת נסה בתגובה לאחור. לאחר מכן, תקף העורר כנטען את המתלוננת באגרופיו ודקרה בסכין בגבה.

ג.(1) עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצר העורר והקטין האחר עד לתום ההליכים, אך בדיון בבקשה, ביום 13.2.06, הודיעה על הסכמתה לשחרר את העורר והאחר לחלופה של מעצר בית מלא תוך הכנת תסקיר מעצר במקביל. חרף עמדת המשיבה בדיון, החליט בית משפט השלום לנוער על מעצר העורר והאחר עד להחלטה אחרת. בית המשפט נימק את החלטתו: "משמדובר במעשים כה חמורים, שהמרחק בינם ובין מעשה רצח הינו קטן ביותר, יש לבחון היטב בטרם מורים על שחרורם של נאשמים...". בית המשפט קבע דיון נוסף ליום 22.2.06 והורה על הכנת תסקיר מעצר עד ליום 21.2.06 לענין המסוכנות ואפשרות החלופה.

(2) על החלטה זו עררו העורר והאחר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בשבתו כבית משפט לנוער. במסגרת הדיון, ביום 14.2.06, חזרה בה המשיבה מעמדתה כפי שהובעה בפני בית משפט השלום לנוער, ותמכה בהחלטתו כפי שניתנה. בית המשפט המחוזי דחה את עררו של העורר דנא וקיבל את ערר האחר. עם זאת סבר בית המשפט המחוזי כי החלטתו של בית משפט השלום לנוער ניתנה בחוסר סמכות, באמרו כי סמכות בית משפט להארכת מעצר "נולדת ובאה לעולם רק משמוגשת בקשה מטעם המדינה". עם זאת, בית המשפט המחוזי דן בערר על פי סמכותו מכוח סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, וציין כי מעשיהם החמורים של העורר והאחר מלמדים על מסוכנות בולטת השוללת ככלל שחרור לחלופה. עם זאת, הבחין בית המשפט בין העורר לאחר, והורה על שחרור האחרון בתנאים מגבילים, בשל גילו, פחות מגיל 16, והיעדר עבר פלילי, בעוד לעורר עבר פלילי שתואר כמכביד, חרף גילו הצעיר; ועוד המעשים המיוחסים לאחר בכתב האישום אינם חמורים כאלה המיוחסים לעורר.

ד.(1) בערר נטען כי שגה בית המשפט בכך שקיבל את טענותיה הסותרות של המשיבה בשתי הערכאות, כיוון שלא פירטה בפני בית המשפט המחוזי מדוע חזרה בה מעמדתה.

(2) עוד נטען, כי נפגע חוש הצדק בכך שבית המשפט המחוזי בחן את בקשת המעצר שנית לאחר שקבע כי החלטת בית משפט השלום לנוער ניתנה בחוסר סמכות. נטען גם כי חלופת המעצר המוצעת בביתו של הקטין בשדרות רחוקה ממקום מושב המתלוננים, פתח תקוה, וכי חלופת המעצר לא נבחנה לגופה (אף שטרם הוכן תסקיר). לחילופין נטען כי מחמת היות העורר קטין היה על בית המשפט לזרז את הכנת התסקיר ולהורות על הארכת מעצר קצרה יותר מזו שעליה הוחלט.

ה.(1) בדיון טען במסירות בא כוחו המלומד של העורר, כי כשהמדובר במעצר אין סמכות לבית המשפט אלא לבקשת התביעה, וכי אין סמכות טבועה שמעבר לכך. יש טעם לפגם גם בשינוי עמדתה של התביעה בין בית משפט השלום לנוער לבית המשפט המחוזי. לגופם של דברים אמנם יש ראיות לכאורה, אך לא במדרגה גבוהה, וככל שהמדובר בקטינים החריג הוא המעצר והכלל הוא השחרור. נטען גם כי נפלו פגמים דיוניים, בשעה שבקטינים יש להקפיד על קלה כחמורה. בית המשפט המחוזי לא צריך היה - לשיטת העורר - משקבע חוסר סמכות, לאשר את ההחלטה לפי סעיף 54. ועוד, העורר טרם פגש קצין מבחן הגם שחלף שבוע ממעצרו וחרף פניית בא כוחו. עוד נטען, כי בגדר תום הלב לא היה מקום כי התביעה תשנה עמדתה בין ההליך בבית משפט השלום לנוער להליך בבית המשפט המחוזי, ובוודאי כשהמדובר בדיני מעצרים.

(2) בא כוח המדינה סבר, כי המשך המעצר היה ראוי בנסיבות. המדובר באירוע פלילי שהעורר היה בו דומיננטי, והגיע אליו מצויד בסכין. יחסית לגילו, עברו הפלילי מכביד במידה רבה. אשר לשאלת הסמכות, לשיטתו בית המשפט אינו חותמת גומי של התביעה, כשם שאינו חותמת גומי בקשר להסדרי טיעון. אכן יקרה אך לעתים נדירות, שבית המשפט יחמיר מעבר לתביעה, ודרך המלך היא לא מעבר לעמדת התביעה; אך החריג אפשרי. הסמכות נולדת על פי סעיף 21 לחוק המעצרים, עם הגשת כתב האישום. בית המשפט המחוזי שגה, לטעמה של התביעה, בקביעה כי בית משפט השלום היה משולל סמכות. סעיף 54 לחוק המעצרים, מכל מקום, הוא מסננת לבדיקת המצב מחדש, ועל כן, אף אם נפל פגם בהחלטתו של בית משפט השלום לנוער, הוא נבלע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

ו.(1) לאחר הדיון חוששני שאין בידי להיעתר לערר, מקוצר הזמן - המדובר במעצר - אדרש בתמצית לטענות שהועלו.

(2) באשר לבית משפט השלום לנוער, כשלעצמי סבורני כי היתה לו בעיקרון הסמכות לפעול כפי שפעל. בית המשפט אכן אינו חותמת גומי של צד מן הצדדים, ולעולם שיקול הדעת שלו הוא. אם חש השופט כי אין בידו לאשר, מתוך אחריותו לבטחון הציבור, את שחרור העצור שלפניו, רשאי הוא שלא לעשות כן. לנגד עיניו צריך להיות סעיף 21 לחוק המעצרים, וסעיף זה מסמיך את בית המשפט לצוות על מעצר עד תום ההליכים, בין השאר אם סבור הוא "על סמך חומר שהוגש לו" (ס"ק (א)(1)) כי "קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור ...", וכשהמדובר בשימוש בנשק קר או חם, קיימת גם חזקת מסוכנות סטטוטורית (ס' 21(א)(1)(ג)(4)). "על סמך חומר שהוגש לו" נאמר, לא על סמך בקשת התביעה שאין בלתה. כמובן, טבע הדברים, ניסיון החיים והשכל הישר אומרים, כי ככלל התביעה, בהגישה את החומר, היא שתטען במקרים הראויים לכך למעצר, ובהגינותה תצביע גם על מקרים שבהם תיתכן חלופה. ואולם, כך או אחרת, אם סבור בית המשפט שחרף עמדתה, נוכח החומר שלפניו, אין בידו לשחרר לחלופה ללא שקיבל תמונה ראויה משירות המבחן בדמות תסקיר לפי סעיף 21א לחוק המעצרים, רשאי הוא לעכב את השחרור לשם כך. הדעת נותנת, כי מקרים אלה יהיו נדירים, במשורה שבמשורה, שהרי ככלל ההנחה היא שהתביעה הכללית אמונה על צרכי האכיפה ובידה לבקש להחמיר. כשהמדובר בקטינים מקל וחומר שיש לתת מקום לתסקיר, ובמקרים אלה ראוי שהתסקיר יתבקש למינימום הזמן האפשרי (אין בידי לומר שבמקרה זה ניתן זמן רב מדי). ואכן, חוק המעצרים -על פי העמדה המקובלת - הוא בן עידנו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (ראו חיה זנדברג, "רוחו של חוק המעצרים" בתוך ספרה פירוש לחוק המעצרים (תשס"א) 17-16). ואולם אם מצפונו של השופט בשבתו לדין לא הניחו לשקול לשחרר בטרם תסקיר, מתוך שחשש כי המסוכנות והחלופה לא נבדקו עד תום - זכאי הוא להחליט נגד שחרור, ובלבד שיעשה כן במידתיות ראויה למעשה, לעושה ולפרק הזמן. בהקשר זה יש דמיון מסוים להסדרי טיעון, שבית המשפט רשאי לדעתי לראות תמונה כוללת בטרם יכריע בהם(ראו רע"פ 1945/05 קונסטנט קוטוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).

(3) בדיון עלתה השאלה מה הדרך הראויה לתקיפתה על-ידי התביעה של החלטה של בית משפט שקיבל את עמדת התביעה ושיחרר לחלופה, והתביעה ניחמה על כך לאחר מכן, מתוך הערכת אינטרס הציבור - אך אין נסיבות חדשות. עיון חוזר לפי סעיף 52 לחוק המעצרים מצריך, כדרישת הסעיף, עובדות חדשות, שינוי נסיבות או חלוף זמן; שינוי בשיקול דעת התביעה אינו בין אלה. המחוקק לא התווה ישירות דרך לכך, אולי מתוך נדירות הסיטואציה. אשאיר זאת כאן בצריך עיון, משאין נצרכת הכרעה, אך ייאמר לכך דרשני.

ז.(1) אשר להליך הערר בבית המשפט המחוזי, האם רשאית היתה התביעה לשנות דעתה מזו שהיתה בבית המשפט ולהתנגד לשחרור? דומני שניתן להקיש אף כאן מעניינם של הסדרי טיעון; ראו דנ"פ 1187/03 מדינת ישראל נ' אופיר פרץ (טרם פורסם) - השופטת ביניש, בו נקבע כי אם שוכנעה התביעה בקיומם של טעמים כבדי משקל המצדיקים זאת, תוכל לשנות דעתה בערעור. דומה שהדברים קל וחומר בנושא שלא היו בו הסכמה והסתמכות, אלא עמדה אוטונומית של התביעה, כבענייננו.

(2) דומני שבית המשפט המחוזי נסמך, כשלעצמו, אל נכון (אם נניח לשאלת סמכותו של בית המשפט השלום לנוער כאמור), על הוראת סעיף 54 לחוק המעצרים שלפיה "בעיון חוזר ובערר רשאי בית המשפט לקיים את ההחלטה שעליה עוררים, לשנותה או לבטלה ולתת החלטה אחרת במקומה". כדברי השופט זמיר בבש"פ 90/99 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם) בית משפט זה "היושב בערר על החלטה של בית המשפט המחוזי בשאלת המעצר של הנאשם, שוקל מחדש ובאופן עצמאי את כל החומר הנוגע לעניין" (זאת אף כי נחוץ טעם של ממש לביטול החלטה). ראו גם בש"פ 8771/99

מדינת ישראל נ' בסן (לא פורסם) – השופט אנגלרד; סעיף 213(1) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ג – 1982, ודברי השופט לוי ברע"פ 2930/03 רינגורט נ' מדינת ישראל (טרם פורסם).

(3) אשר לעניינו של המשיב לגופו, צר מאוד על כי בגילו הצעיר (17 ושמונה חודשים כיום), כבר צבר - מאז גיל 15 - מטען פלילי של ארבעה גזרי דין, בעבירות שבגינן הושם במעון נעול (חבלה, איומים, תקיפה, נסיון לשימוש ברכב ללא רשות (גניבת רכב), הזק לרכוש, הסגת גבול פלילית, התפרצות, הזק לבעלי חיים, העלבת עובד ציבור ובריחה ממשמורת חוקית). נכון שלא הורשע בארבעת המקרים, אך העבירות בוצעו, והיה בהחלט מקום לקבלת תסקיר לגביו בטרם החלטה באשר לשחרור.

(4) סוף דבר, אין בידי להיעתר לערר. אוכל רק להביע את המשאלה שאם בידי שירות המבחן להקדים אף ביום את הגשת התסקיר תבוא עליו הברכה, ובמקרה כזה חזקה על בית המשפט שיקדים בהתאם את הדיון (אם כי אנו מצויים ימים ספורים לפניו בכל מקרה, גם ליום במעצר יש ערך).