בש"פ 9369/08 מדינת ישראל נ. פלוני

מונח בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי במחוז המרכז (כבוד השופטת ר' לורך), לפיה התקבל עררו של המשיב על ההחלטה לעצרו עד תום ההליכים נגדו.

1.

המשיב עומד לדין בבית משפט השלום ברמלה באשמת חיפוי על עבירה, לפי סעיף 95 יחד עם סעיף 99 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ). על-פי הנטען בכתב האישום, במהלך שנת 2007 פנה אל המשיב, שהינו אזרח ישראל, חברו לאוסרה דתית במסגד בלוד, אמיר נפאר (להלן: נפאר ), ושאל לעמדתו באשר לפעילות ג'יהאד, מות קדושים וביצוע פיגועים. בהמשך, בשלהי אותה שנה, ביקש נפאר מן המשיב ומחבר נוסף של השניים להיפגש עמו בדחיפות במסגד, שם ביקש מהם להרחיק את מכשירי הטלפון הנייד שלהם מחשש להאזנות. נפאר עדכן את השניים כי התבקש על-ידי גורם עוין למדינת ישראל לחטוף חייל ישראלי ולרצחו לצורך מיקוח במסגרת משא ומתן לשחרור אסירים פלשתינאים. נפאר הציע לשניים להשתתף במשימה זו. עוד נטען כי בהמשך יצא המשיב לירדן יחד עם נפאר וכחודש לאחר מכן, בעודו שוהה אצל נפאר בירדן, רמז זה האחרון למשיב כי מועד הפעולה קרוב. המשיב נמנע מלדווח לאיש על תכניתו של נפאר עד מועד מעצרו בשלהי אפריל 2008.

שני המעורבים האחרים בפרשה - נפאר והחבר הנוסף - עומדים לדין בהליך נפרד בעבירות חמורות יותר, קדורה מואשם בקשירת קשר לסייע לאויב ובקשירת קשר לבצוע פשע (רצח). נפאר מואשם בעבירה של סיוע לאויב ובסיוע לרצח.

2.

עם הגשת כתב האישום (בשלב ראשון הוגש לבית המשפט המחוזי) ביקשה המדינה את מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו. בית משפט השלום ברמלה (כבוד השופטת ל' פרנקל) קבע בהחלטה מפורטת כי קיימות תשתית ראייתית לכאורית ועילת מעצר. בית המשפט בחן גם את תסקיר שירות המבחן בעניינו של

המשיב, אך נוכח מסוכנותו של המשיב והחשש מהימלטותו ומשיבוש הליכים הורה על מעצרו עד תום ההליכים.

המשיב ערר על החלטה זו ועררו התקבל. בית המשפט המחוזי סבר כי התנהגותו של המשיב מלמדת על מסוכנות וכי קיים חשש להימלטות מן הדין. יחד עם זאת קבע כי העבירה המיוחסת למשיב אינה מן החמורות, מדובר בעבירת מחדל המעלה שאלות מורכבות, מה גם שאין מעורבותו הנטענת של המשיב דומה למעורבות של שני המעורבים האחרים בפרשה. לפיכך, ונוכח גילו הצעיר של המשיב, היותו נעדר עבר פלילי ובשים לב להמלצת שירות המבחן, הורה בית המשפט המחוזי כי המשיב ישוחרר למעצר בית בבית הוריו בלוד, ויהיה נתון לפיקוחם של הוריו, לסירוגין, ולפיקוח אלקטרוני. כן חויב בהפקדה במזומן של 10,000 ₪, בהתחייבות עצמית וצד ג' בסך 10,000 ₪ והוצא נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ.

מכאן עררה של המדינה.

3.

המדינה סבורה כי חומר הראיות מעיד על מעורבותו המשמעותית של המשיב בתכנית העבריינית הנטענת ועל הזדהותו עם המניעים האידיאולוגיים שבבסיסה, באופן המלמד על מסוכנותו לציבור ואינו מאפשר את שחרורו לחלופת מעצר. בין האינדיקציות הראייתיות עליהן מצביעה המדינה כמלמדות על מסוכנותו של המשיב לציבור: שתיקתו-הסכמתו של המשיב להצעתו של נפאר להצטרף לביצוע החטיפה והרצח; התמיכה העקרונית שהביע עובר לפגישה במסגד, במלחמת קודש. לעניין זה מוסיפה המדינה כי גם בחקירתו הביע המשיב עמדות דומות; המשיב העביר עם שובו מירדן מסרים בנוגע לתכנית החטיפה למעורב השלישי בכך שאמר לו ש"הנושא קרוב" ו"תכין את עצמך"; בחודש שקדם למעצרו הוזהר המשיב על ידי גורמי הביטחון שלא לעסוק בפעילות חבלנית, אך המשיך בהסתרת התכנית. עוד נטען כי המשיב סייע לנפאר בעניינים "חשאיים" בכך שהסתיר משך יומיים עבור נפאר תיק של זה האחרון והתלווה אליו לאום אל פאחם, על-מנת להעביר כספים לשייח' בבית הספר בו למדו בעבר. מכלול האינדיקציות האמור מעיד, כך המדינה, על הזדהותו של המשיב עם האידיאולוגיה שבבסיס תכנית החטיפה והרצח ועל מעורבותו המהותית בה. לשיטת המדינה, בית המשפט המחוזי ייחס בהחלטתו משקל יתר לאופיה המחדלי של העבירה בה מואשם המשיב והחטיא את טיבם המהותי של האישומים נגדו ואת התמונה שמעלה חומר הראיות.

המדינה מציינת כי גם אם אין ביכולתה להוכיח כי מעורבותו של המשיב הפכה לשותפות ממש, מדובר במקרה המצוי ברף החמור ביותר של עבירת החיפוי. גם אם המסוכנות העולה מהתנהגותו של המשיב אינה מסוכנות סטטוטורית, עדיין מסוכנות היא שאינה ניתנת לאיון בחלופת מעצר. עוד נטען כי קיים חשש ממשי להימלטותו של המשיב מן הדין ולשיבוש מהלכי משפט, בפרט נוכח יציאותיו בעבר לירדן מתוך כוונה להתחיל ללמוד שם ובהתחשב בכך שלמשיב קרובי משפחה בירדן.

באת כוח המדינה הוסיפה בטיעונה כי תסקיר שירות המבחן לא נדרש להיבטים היוצרים את מסוכנותו של המשיב. היא הטעימה כי קשה להניח כי הורי המשיב יוכלו לשמש כגורם מציב גבולות עבורו לאחר שמעורבותו בפרשה נשוא כתב האישום נרקמה עת שהתגורר בביתם מבלי שהם חשדו בדבר.

4.

סנגורו של המשיב סבור שיש לבחון עניינו של אדם על פי חלקו ומעשיו, וכך גם בענייננו. הוא העלה השגות שונות לגבי חומר הראיות וטען כי אם סבורה המדינה כי מרשו היה מעורב של ממש, יש להגיש נגדו כתב אישום בהתאם, מה שלא נעשה. הסנגור סבור כי התנהלותו של מרשו - העובדה שסיפר בשלב מסוים של החקירה, לאחר שגורמי הביטחון רכשו את אמונו, את כל הידוע לו, וכלל לא חשב שביצע עבירה - מלמדת כי אין נשקפת ממנו מסוכנות. לפיכך, טוען הוא, כל שנדרש הוא להבטיח את התייצבותו של המשיב למשפט באמצעות בטחונות וערבויות מתאימים. הסנגור סבור שאין יסוד של ממש לחשש מהימלטות, שהרי מרשו לא נמלט גם לאחר שהוזהר על-ידי כוחות הביטחון להימנע מעיסוק בפעילות חבלנית עויינת. מכל מקום, לשיטתו זהו חשש שניתן להפיג באמצעות איזוק אלקטרוני. הוא מדגיש את גילו הצעיר של מרשו, יליד 1989, את היותו נעדר עבר פלילי ואת הקושי שהוא חווה בשהיה במעצר.

5.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בחומר שהניחו בפניי הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מנוס מקבלת הערר. בפתח הדברים אבהיר כי הגם שהצדדים התייחסו לראיות בטיעוניהם, לא היתה מחלוקת בדיון בפניי כי תשתית ראייתית לכאורית קיימת, ועל כן התמקד הדיון בסוגיית חלופת המעצר, כפי שנקבע העל-ידי בית המשפט המחוזי.

העבירה של "חיפוי על עבירה" המיוחסת למשיב חמורה היא. הערכאות דלמטה נדרשו במידה זו או אחרת לשאלה כיצד משפיעה העובדה שעבירה זו נעברת במחדל על הערכת מסוכנותו של המשיב. שאלה זו יש לה פנים לכאן ולכאן ולא אמצה אותה בשלב זה של דיון. יחד עם זאת אציין כי אני נוטה לסבור כי החומרה היתרה הטבועה בעבירה זו משליכה במידה ניכרת על הערכת מסוכנותו של מי אשר נאשם בה. כאשר בוחנים אנו את העבירה של חיפוי על עבירה אל מול "אחותה הרעה", כמאמרו של השופט חשין (ע"פ 3417/99 הר-שפי נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(2) 735, 746 (2001)), הלוא היא העבירה של אי-מניעת פשע (סעיף 262 לחוק העונשין), נוכחים אנו כי המחוקק ראה לייחס חומרה רבה יותר לעבירת החיפוי, כעולה מן העונש הכבד יותר שנקבע לצידה. בדרך זו העניק המחוקק ביטוי לשני מאפיינים שמוסיפים לעבירה זו נופך של חומרה. המאפיין האחד הינו כי עבירה זו, בשונה מן העבירה של אי-מניעת פשע, נעברת בהקשר של פגיעה בביטחון המדינה. המאפיין השני הינו כי עבירה זו אינה מתמצה באי-מניעת הפשע, שכולה סבילה, אלא גם במעשה אקטיבי של חיפוי על מבצע העבירה, באופן שיקל עליו להשלים את ביצועה.

לאופי זה של העבירה יש חשיבות גם לעת בחינתה של מסוכנותו של נאשם אשר נשקלת האפשרות לשחררו ממעצר בתקופת משפטו. כידוע, עבירות נגד ביטחון המדינה מצדיקות בדרך כלל את מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים, גם אם אינן שוללות את האפשרות לבחון את על שחרורו לחלופת מעצר (בש"פ 5828/06 אבו דלו נ' מדינת ישראל

(לא פורסמה 30.7.06); בש"פ 2975/06 אבו מדיעם נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 7.5.06)). במקרה שלפנינו סבורה גם המדינה כי אין מדובר במסוכנות סטטוטורית אולם מקובלת עליי עמדתה כי העובדה שמיוחסת למשיב עבירה המתבצעת על דרך המחדל אינה שוללת את מסוכנותו. יתר על כן, העובדה שמדובר בעבירה נגד ביטחון המדינה המתבצעת במחדל אינה מצדיקה בהכרח החלת התייחסות שונה לעבירה זו ביחס ליתר העבירות נגד ביטחון המדינה, באופן שיצדיק ככלל שחרור לחלופת מעצר.

6.

כאמור, לטעמי, מכלול הנסיבות בענייננו מוליכות למסקנה כי חרף גילו הצעיר של המשיב והעובדה שהוא נעדר עבר פלילי, אין מנוס מהותרתו במעצר עד תום ההליכים נגדו.

מקובלת עליי עמדת המדינה כי מעשיו של המשיב מלמדים על המסוכנות הלכאורית הגלומה בו. לכאורה, המשיב ידע על כוונה לחטוף חייל ולרצחו לצורך משא ומתן לשחרור אסירים פלשתינאים. ברם, הוא לא נקף אצבע כדי לסכל את הוצאת התכנית לפועל ולטענת המדינה אף העביר מסר בנושא למעורב אחר. אם נוסיף לכך אינדיקציות ראייתיות לתמיכה אידיאולוגית של המשיב בפעולות טרור, הרי שהתמונה הלכאורית המתקבלת היא שהמשיב ידע על-כך שהתכנית שפורטה לעיל קורמת עור וגידים. גם לאחר שהוזהר על-ידי כוחות הביטחון לא מצא המשיב לנכון לדווח על התכנית האמורה, וגם בכך יש כדי להטיל ספק באשר למידת האמון שניתן לתת בו ואשר נדרש לצורך שחרור לחלופת מעצר. התכנית שבסודה הוכנס המשיב ואשר לו הושלמה, בין היתר תודות לשתיקתו, היתה מסתיימת ברצח חייל, ומכלול האינדיקציות עליהן עמדה המדינה, מלמדות על המסוכנות הנשקפת מן המשיב.

מעבר לכך, סבורני כי יש ממש בחשש מפני שיבוש הליכים אם ישוחרר המשיב, שכן הוא אמור להעיד במשפטם של המעורבים האחרים. חשש ממשי קיים לטעמי גם להימלטות מאימת הדין. למשיב משפחה בירדן, הוא שקל ללמוד שם ואף נסע לשם כך לירדן על-מנת לבחון אפשרויותיו. כל אלה מלמדים כי אין זה מופרך להניח כי המשיב, אשר הביע בחקירותיו חשש מפני השלכות ההליך על מהלך חייו בעתיד, יבקש להימלט ולחמוק ממשפט. לא התעלמתי מכך

שהמשיב יכול היה להימלט לאחר שהוזהר על-ידי גורמי הביטחון לבל יעסוק בפעילות חבלנית עוינת, אך לא עשה כן. ברם, העובדה היא כי באותה עת לא היה ידוע למשיב כי קיימים חשדות למעורבותו במזימה לחטוף חייל ולרצחו, אלא היה ידוע לו על חשדות קלים בהרבה נגדו. גם העובדה שבאותה עת הוא טרם נעצר וטרם הוגש נגדו כתב אישום משליכה לדידי על בחינת התנהגותו בהקשר זה. במצב דברים זה לא ניתן להסיק אם כן רבות מן העובדה שלא נמלט.

סוף דבר, מכל הטעמים שפורטו אני מקבלת את ערר המדינה ומורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו.