בש"פ 3386/07 מדינת ישראל נ. אילן אשד

ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט ד' רוזן) בב"ש 90852/07 מיום 15.4.07 לפיה ישוחרר המשיב ממעצרו למעצר בית מלא בתנאים מגבילים.

1.

בכתב-אישום שהוגש נגד המשיב נטען, כי החל מחודש ספטמבר 2006 הוא תר באופן שיטתי באתרי אינטרנט אחר מודעות לחיפוש עבודה שפורסמו בידי נשים צעירות (להלן:"המתלוננות"), יצר עימן קשר והתחזה

– על ידי שינוי קולו לקול של אישה – כפסיכולוגית קוגניטיבית המטפלת מזה שנים רבות בבחור כבן 31 הסובל מאוטיזם ושמו אילן או אייל (להלן גם:"המטופל"). באותן שיחות שטח המשיב, בעודו מתחזה, כאמור, כפסיכולוגית, את מסכת חייו הקשה של אותו מטופל, החל ממותם של הוריו בהיותו רך בשנים וכלה בחייו בקיבוץ בו נפל קורבן להתעללות מינית אשר גרמה לו לטראומה נפשית קשה ולאין אונות. עוד סיפר המשיב למתלוננות, כי משפחתו של המטופל היא עתירת ממון וכי מטפלות שהתגייסו בעבר לטיפול בו הרוויחו ממון רב. או אז, הציע המשיב למתלוננות – שוב, בכובעו בפסיכולוגית האחראית על הטיפול –

להשתלב בטיפול, תוך שהוא מבקש מהן לעמוד עימו בקשר טלפוני רצוף לשם קבלת הנחיות ועדכונים בדבר התקדמות ההליך הטיפולי. המשיב הדגיש, כי נוכח כך שהמטופל סובל מאין אונות הרי שגם אם במהלך הטיפול ייווצר מגע באיבריהן המוצנעים של המתלוננות – אין בכך דבר, הואיל ואין המדובר במגע הנובע מכוונה מינית אלא ברפלקס בלתי נשלט ותו לא.

2.

לאחר כל אלה, קבע המשיב עם המתלוננות פגישות בבתיהן, בתואנה כי אין אפשרות לפגוש את המטופל בביתו שלו. למפגשים אלה, הגיע לא אחר מאשר המשיב עצמו, כשהוא מתחזה לאותו מטופל הסובל מאוטיזם. במהלך הטיפולים, כך נטען, גרם המשיב למתלוננות לבצע בו מעשים מיניים ואף ביצע בהן מעשים מיניים, תוך שהוא משיג את הסכמתן במרמה ומציג בפניהן מצג כוזב כאילו מדובר במעשים המהווים חלק אינטגרלי של ההליך הטיפולי.

בגין כל אלה, יוחסו למשיב ביצוען של עבירות מין חמורות בלא פחות משתים-עשרה מתלוננות, לרבות עבירות אינוס, מעשה סדום וניסיון למעשה סדום לפי סעיפים 345(א)(2), 347(ב), 350 ו-25 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן:"החוק"). כמו כן יוחסו למשיב ביצוען של מספר רב של עבירות של מעשים מגונים לפי סעיפים 348(א) ו-345(א)(2) לחוק.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה העוררת בקשה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים. בבקשה זו נטען, כי העבירות המיוחסות למשיב מקימות את חזקת המסוכנות הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן: חוק המעצרים"). בבקשתה, וכן בדיון על-פה הדגישה העוררת, כי להשקפתה, מסוכנותו של המשיב ברורה ונלמדת מן המעשים המיניים שביצע או שגרם למתלוננות לבצע בו; מפרק הזמן הארוך בו עסק המשיב בתרמית ומשיטת הביצוע המתוחכמת בה נקט;

וכן ממספרן הרב של המתלוננות נגדו.

4.

לצורך הדיון שנערך בבית-משפט קמא, הסכימו הצדדים כי קיימות ראיות לכאורה למעשים המיוחסים למשיב ואף עילת מעצר. הדיון נסב, אפוא, על קיומה של חלופת מעצר ובהקשר זה נבחנה שאלת מסוכנותו של המשיב באם ישוחרר לחלופת מעצר. לצורך הכרעה בסוגיה זו, הפנה בית-משפט קמא את המשיב לקבלת תסקיר של שירות המבחן (החלטת בית-משפט קמא מיום 14.3.07, עמ' 3 לפרוטוקול).

5.

תסקיר שירות המבחן שהוגש לבית-המשפט המחוזי עומד על בעיותיו של המשיב ועל אפיוניו. על יסוד הניתוח המפורט בתסקיר, סבר שירות המבחן כי קיימת רמת סיכון גבוהה להישנות העבירות, ולפיכך נמנע מלהמליץ של שחרורו של המשיב לחלופת מעצר.

6.

חרף עמדתו זו של שירות המבחן הורה בית-המשפט המחוזי לשירות המבחן לבחון חלופת מעצר קונקרטית בפיקוח אמו של המשיב. זאת, בצירוף ערבויות כספיות משמעותיות ואיזוק אלקטרוני. בנוסף, הורה בית המשפט לשירות המבחן לבחון את האפשרות שאחיו של המשיב ישמש אף הוא כערב לצורך שחרורו של המשיב לחלופת המעצר (החלטת בית-משפט קמא מיום 27.3.07, עמ' 4 לפרוטוקול).

7.

בדיון שהתקיים בפני בית-משפט קמא ביום 15.4.07 הוגש תסקיר נוסף מטעם שירות המבחן. בתסקיר זה צוין, כי חרף כך שאמו ואחיו של המשיב מגלים דאגה למצבו ורצון לסייע לו להשתחרר מן המעצר – הם אינם מעורים במצבו ומתקשים להכיר בעומק הבעייתיות שבמצבו. בהמשך ציינה קצינת המבחן, כי להתרשמותה, האם והאח אינם מסוגלים לשמש כמפקחים יעילים על קיומם של תנאים מגבילים. זאת, לאור מצבו הנפשי של המשיב. נוכח התרשמותה זו הביעה קצינת המבחן ספק באשר ליכולתו של המשיב להתמיד ולשמור על המגבלות הכרוכות במעצר בית ובאזיקה אלקטרונית וכן ביכולתם של בני משפחתו לסייע לו בכך. עוד צוין, כי מאחר וחלק מן העבירות המיוחסות למשיב נעשו מתוך ביתו ובאמצעות שימוש בטלפון, הרי שאין באיזוק אלקטרוני כדי לאיין את הסיכון הנשקף ממנו.

8.

בהחלטתו מיום 15.4.07 הורה בית-משפט קמא על שחרורו של המשיב למעצר בית מוחלט בבית אמו, תחת פיקוח צמוד של אמו, אחיו ואחותו אשר יחתמו על ערבות בסך 250,000 ש"ח לפיה יתחייבו להודיע למשטרה באופן מיידי אם יפר המשיב את צו מעצר הבית. השחרור אף הותנה בהפקדת פיקדון כספי בסך 50,000 ש"ח. בית-המשפט הורה לערבים לפקח כי לבית בו יהיה נתון המשיב במעצר לא ייכנסו נשים, ועל המשיב עצמו נאסר ליצור קשר ישיר או עקיף עם מי מהמעורבים בפרשה. בנוסף על אלה, הורה בית-המשפט כי השחרור יתבצע רק לאחר התקנת איזוק אלקטרוני. החלטתו זו של בית-המשפט המחוזי – אשר דחתה את המלצות שירות המבחן –

התבססה על התרשמותו כי המשיב הינו אזרח "שלא דבק בו רבב" למעט עבירות לפי חוק מס ערך מוסף. עוד ציין בית המשפט כי המתלוננות ידעו היטב כי "הן מוסרות את גופן תמורת תשלום", וכי המשיב לא הפעיל נגדן כוח פיסי. להשקפתו של בית-משפט קמא ניתן להפיג את המסוכנות הנלמדת ממעשיו של המשיב באמצעות התנאים המגבילים שנקבעו.

9.

מכאן הערר שלפני, בגדרו משיגה המדינה כנגד החלטתו של בית-משפט קמא. לטענת העוררת, בית-משפט קמא לא נתן את דעתו בצורה מספקת להמלצות שירות המבחן, לתחכום של מעשי המרמה בהם נקט המשיב, ולמסוכנות העולה מהם. עוד טוענת העוררת, כי קביעתו של בית-משפט קמא לפיה המשיב הוא אזרח נטול רבב

אינה מדויקת, הן נוכח הרשעתו הקודמת בעבירות מס בגינה הוטל עליו עונש מאסר לריצוי בעבודות שירות, הן בשים לב להשעייתו ממקצוע עריכת הדין. העוררת מדגישה עוד, כי קביעתו של בית-משפט קמא לפיה המעשים המיוחסים למשיב בוצעו שעה שהמתלוננות ידעו כי הן מוסרות את גופן תמורת תשלום אינה מדויקת כלל ועיקר, שכן המתלוננות הוטעו לחשוב כי המדובר הוא ב"טיפול במגע" באדם בעל מוגבלויות שאינו כשיר למגע מיני.

על מנת להטיל את מגוון הסיכונים הכרוכים בשחרורו של המשיב על הציבור, כך נטען, מתחייבת תשתית עובדתית של נתונים המצדיקה מתן אמון במשיב – וזו, להשקפת העוררת, לא נמצאה במקרה שלפנינו. לבסוף טוענת העוררת, כי בנסיבות המקרה הנוכחי קיים חשש כי המשיב ישוב לסורו ויבצע עבירות מרמה מביתו תוך שימוש באמצעי תקשורת ביתיים.

10.בא-כוח המשיב ביקש לקיים את החלטתו של בית-משפט קמא. להשקפתו, התנאים המגבילים שהוטלו על המשיב הם מחמירים ומגבילים. אמו ואחיו של המשיב הינם ערבים מהימנים שיש ביכולתם להבטיח את השמירה על תנאיה של חלופת המעצר. עוד טען בא-כוח העורר, כי המלצותיו של שירות המבחן נובעות מן העבירות שיוחסו למשיב בכתב-האישום ולא מההתרשמות ישירה מן המשיב. נוכח עברו הנקי של המשיב, אפיוני העבירות והסכמת המתלוננות למעשים המיוחסים למשיב אין מקום להורות על מעצרו עד לתום ההליכים נגדו.

11.

לאחר שקילת טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי בנסיבות העניין, יש ממש בטענות העוררת וכי יש לבטל את החלטתו של בית-משפט קמא ולהודות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו.

ההנחה (המוסכמת לצורך הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים) היא כי קיימות ראיות לכאורה לעבירות המיוחסות למשיב בכתב האישום ואף קיימת עילת מעצר.

הדיון מתמקד אפוא בשאלה האם, כהוראת סעיף 21 (ב)(1) לחוק המעצרים, ניתן בנסיבות המקרה הנוכחי להשיג את מטרת המעצר באמצעות שימוש בחלופה שפגיעתה בחירותו של המשיב – פחותה. לטעמי, התשובה לשאלה זו שלילית.

12.

לפי המיוחס לו בכתב האישום ביצע המשיב מספר רב של עבירות מין חמורות אשר התאפיינו לא רק בתכנון מוקדם, בהתחזות ובהצגת מצגי שווא מתמשכים ומתוחכמים אלא אף לוו, לכאורה, בניצולן של המתלוננות, אשר סברו לתומן כי הן מסייעות למשיב בהליך טיפולי בו נטל חלק. מאפיינים אלה מלמדים על מסוכנות מובהקת הנשקפת מן המשיב (בש"פ 6545/00 אוטמזגין נ' מדינת ישראל , לא פורסם) ועל הזהירות הרבה הנדרשת בבחינת אפשרות לשחררו לחלופת מעצר, הכרוכה בנטילת סיכון להישנות ההתנהגות העבריינית המיוחסת לו.בהקשר זה אף התבקשו, כאמור, תסקירי המבחן.

13.

כפי המבואר לעיל, בתסקירים אלה עמד שירות המבחן על רמת הסיכון הגבוהה הנשקפת מן המשיב, על החשש הקיים להישנות העבירות, ועל אי התאמתה של חלופת המעצר המוצעת. שירות המבחן מציין כי האם והאח אינם מסוגלים לשמש כמפקחים יעילים נוכח רמת הסיכון הגבוהה אותה הוא מסיק – בין היתר – גם ממצבו הנפשי של המשיב ומבהיר, כי גם באיזוק אלקטרוני אין כדי למנוע את הסיכון (לעניין זה השוו: בש"פ 9854/06 עאטיאס נ' מדינת ישראל , טרם פורסם). בית-המשפט אינו כבול אמנם להמלצותיו של שירות המבחן, אולם כפי שנפסק, ככלל נדרשים נימוקים מבוססים וכבדי משקל על מנת לסטות מהמלצה שלילית הניתנת מטעמו של האחרון (בש"פ 3286/07 מדינת ישראל נ' עמר , טרם פורסם; בש"פ 9354/02 מדינת ישראל נ' גידניאן , לא פורסם; בש"פ 5859/04 מדינת ישראל נ' אבו סבייח , לא פורסם). טעמים כאלה אינם קיימים בענייננו. ההיפך הוא הנכון. המעשים המיוחסים למשיב, היקפם ותחכומם, מבססים את הערכת המסוכנות עליה מצביע שירות המבחן.

14.

יש ממש בטענתה של המדינה כי קיים חשש שאף בהיותו נתון במעצר בית יחזור המשיב לסורו וכידוע, קיומו של חשש מעין זה מהווה עילה לשלילת חלופת מעצר (בש"פ 2332/95 עביד נ' מדינת ישראל , לא פורסם; בש"פ 6040/96 זמיר נ' מדינת ישראל , לא פורסם; בש"פ 3592/04 מדינת ישראל נ' טייב , לא פורסם; בש"פ 3130/06 פרץ נ' מדינת ישראל , לא פורסם; בש"פ 9356/05 מדינת ישראל נ' סלימאן , לא פורסם; י' קדמי " על סדר הדין בפלילים " (התשס"ג – 2003), כרך א, בעמ' 267)

אשר על כן החלטתי לקבל את הערר ולהורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים.