בש"פ 8006/09 עופר בוכניק נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטת ר' ברקאי )

מיום 22.9.2009 בב.ש. 21364/09, בה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

תמצית העובדות לפי כתב האישום

1.

כנגד העורר ושני נאשמים נוספים הוגש כתב אישום במסגרתו הואשמו בזריקת רימון רסס לעבר ביתו של ראש עיריית אשדוד, כאשר לשם השלכת הרימון גייסו את מיכאל שמאילוב (להלן בהתאמה: האחרים ו מיכאל ). זריקת הרימון בוצעה על רקע סכסוך בין העורר והאחרים מצד אחד לבין עיריית אשדוד והעומד בראשה מצד שני. העורר והאחרים היו שותפים בפרויקט תיירותי בשם "פארק עופרים" שעתיד היה להיות מוקם בכניסה הדרומית לאשדוד. בין השנים 2009-2004 החזיקו העורר ואחרים שטח שקיבלו מעיריית אשדוד שגודלו הוא 43 דונם, זאת לשם אחסון מכולות שישמשו לפרויקט, בכפוף לקבלת אישור ממשרד הפנים. בעקבות אי קבלת האישור ממשרד הפנים, בחודש מרץ 2009 הוצאו צווים החתומים על ידי ראש העיר אשדוד לפינוי ולהריסה של בנייה בלתי חוקית שבוצעה על ידי העורר והאחרים בשטח שהחזיקו. בעקבות הוצאת צו הפינוי פנה העורר לראש העיר ובישיבה שהתקיימה בנוכחות ראש העיר ובעלי תפקידים נוספים בעירייה, טען העורר שהשותפים השקיעו במקום כמיליון ש"ח עקב הבטחותיו של ראש העיר הקודם. לעומת זאת, ראש העיר הסביר שהקרקע נחוצה לעירייה לצורך הקמת חניון למשאיות. ביום 5.4.2009 התכנסה ישיבה בעיריית אשדוד שם הוחלט להקים בשטח שניתן לעורר ולאחרים חניון למשאיות.

2.

בעקבות הסכסוך עם העירייה ועם העומד בראשה, קשרו העורר והאחרים קשר לפגוע בראש העיר על מנת לנקום בו בגין הוצאת צווי הפינוי וההריסה, וזאת בדרך של השלכת רימון רסס לעבר ביתו. במסגרת הקשר, פנה הנאשם 3 למיכאל, המוכר לו שנים רבות וצירף אותו לקשר. בהמשך לכך, ביום 15.4.2009 נפגש מיכאל עם העורר והאחרים, תחילה עם העורר בצומת עד הלום, ולאחר מכן העורר הסיעו לבאר שבע להיפגש עם הנאשם 3, כאשר האחרון הסביר למיכאל את הרקע לסכסוך וביקש ממנו לזרוק רימון רסס לעבר ביתו של ראש העיר. במקביל השיגו העורר והאחרים רימון רסס שנגנב מצה"ל. במהלך צהריי יום ה- 16.4.2009 התקשר העורר לאנשים המוכרים לו והעובדים בעיריית אשדוד וביקש מהם לברר את כתובת מגוריו של ראש העיר. בערב אותו היום התקשר הנאשם 2 למיכאל וזימן אותו לאשדוד. לאחר שמיכאל הגיע לאשדוד הנאשם 2 הצביע על ביתו של ראש העיר וכן הנחה אותו באשר לדרך המילוט בה ייסע לאחר זריקת הרימון ומסר לו את רימון הרסס. מיד לאחר מכן נסע מיכאל לביתו של ראש העיר וסמוך לשעה 21:07 זרק את רימון הרסס לתוך חצר ביתו ונמלט מהמקום בקטנוע. כתוצאה מכך התפוצץ רימון הרסס בחצר ביתו של ראש העיר, נוצר מכתש פיצוץ, על קירות הבית והחלונות נגרמו פגיעות רסס רבות וחלונות ודלתות נופצו. כמו כן ניזוק מרסיסים רכב שחנה בסמוך.

3.

בגין מעשים אלו יוחסו לעורר ולאחרים האישומים שלהלן: קשירת קשר לפשע, עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); החזקת נשק, עבירה לפי סעיף 144(א) לחוק העונשין; חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(א)(3) לחוק העונשין והיזק בחומר נפיץ, עבירה לפי סעיף 454 לחוק העונשין.

הליכים קודמים

4.

בד בבד עם הגשת כתב האישום כנגד העורר והאחרים הוגשה בקשה לעצרם עד תום ההליכים כנגדם. בהחלטתו, פירט בית המשפט המחוזי את הראיות לכאורה שהוצגו על ידי המשיבה.

5.

כפי שעולה מהחלטתו של בית המשפט המחוזי, לאחר מעצרו של מיכאל בוצע לו תרגיל חקירתי והוכנס לתאו שוטר סמוי, בפניו התרברב מיכאל וסיפר לו כי הוא וחבריו עומדים מאחורי אירוע זריקת הרימון בחצר ביתו של ראש העיר אשדוד וכי הדבר קשור לסכסוך קרקעות ופרויקטים. השוטר הסמוי הידק את קשריו עם מיכאל לאחר שחרורו ממעצר, ודיווח על הדברים אותם אמר לו מיכאל. כך, באמרותיו של מיום 11.5.2009 ומיום 14.5.2009 סיפר השוטר הסמוי כי מיכאל תיאר בפניו את מעורבותו באירוע זריקת הרימון, אותו ביצע לבקשתו של הנאשם 3 ושותפיו העסקיים והיה זה עקב סכסוך קרקעות. בשלב מאוחר יותר נעצר מיכאל בשנית אז לראשונה הוזהר באשר לחשד בדבר מעורבותו באירוע זריקת הרימון. בתאריכים 21-22.6.2009 מסר מיכאל אמרות מפורטות בפני חוקריו אודות מעורבותו ומעורבותם של העורר והאחרים באירוע זריקת הרימון. מיכאל הביע את החשש לחיי בני משפחתו וחייו וביקש לדעת עם יוכל לקבל הגנה במסגרת התוכנית להגנת עדים. מאוחר יותר ביצע מיכאל הובלה והצבעה בזירת האירוע. בית המשפט המחוזי קבע כי תמצית גרסתו של מיכאל משקפת את המיוחס לעורר ולאחרים.

6.

עוד קבע בית המשפט המחוזי כי לא נפל פגם בחקירות שבוצעו למיכאל וכי מדובר בתחבולות לגיטימיות. מיכאל התרברב מרצונו החופשי בפני הסוכן המשטרתי שהוכנס לתאו. גם לאחר מכן נטל מיכאל חלק אקטיבי בחשיפת המידע בפני הסוכן המשטרתי. זאת ועוד, לאחר מעצרו של מיכאל הוא מסר אמרות חופשיות אודות אירוע זריקת הרימון, לרבות לגבי התכנון והביצוע כשהוא חוזר ומביע חששו כי העורר והאחרים יפגעו בו ובבני משפחתו. בהמשך חזר בו מיכאל מגרסתו, אולם בית המשפט המחוזי העדיף את אמרותיו הראשונות הזוכות לחיזוק בראיות אחרות, בין היתר באמרות ספונטאניות אותן מסר בפני הסוכן המשטרתי ובהאזנות סתר.

7.

מעבר להודעותיו של מיכאל, נמצא כי ביום 16.4.2009 העורר התקשר מספר פעמים לעובדים בעיריית אשדוד כדי לברר את כתובת מגוריו של ראש העיר, כפי שעולה מהודעותיהם של אבו חצירה, איריס נפתלי ודוד ביטון, מיום 16.4.2009.

8.

לאחר מעצרו של העורר ביום 16.4.2009, הכחיש האחרון באמרותיו במשטרה כל קשר לאירוע זריקת הרימון, אך לא הכחיש כי אכן בירר את כתובת מגוריו של ראש העיר, אלא שלדבריו ביקש לשלוח לראש העיר זר פרחים לרגל "חג המימונה" שהיה באותו יום. בית המשפט קבע כי הסבר זה דחוק ביותר שכן באותה מידה יכול היה לשלוח את הפרחים ללשכתו. באמרתו של העורר מיום 17.4.2009, לאחר שנשאל למעשיו יום קודם לכן, טען כי הגיע לביתו בסמוך לשעה 18:30-19:00 ולא יצא מפתח ביתו. בחקירה מאוחרת שלו מיום 26.4.2009, כאשר עומת עם העובדה כי איכון מכשיר הטלפון הנייד שלו מצביע כי הוא נמצא מחוץ לביתו בשעה מאוחרת, נזכר כי בתו "נתקעה" בתחנה המרכזית באשדוד והזעיקה אותו שיבוא לקחת אותה לביתה בגן יבנה וכך עשה. באמרותיהן של אשתו, ממנה נפרד ובתו, מציינות השתיים כי לא היו דברים מעולם וכי הייתה זו האם אשר הסיעה את הבת לביתן בגן יבנה. לאחר קבלת אמרות אלה נחקר העורר שוב והתבקש ליתן הסבר לנוכח גרסת בתו ואשתו, אולם לא נמצאה בפיו תשובה עניינית לכך.

9.

ביום 7.5.2009 נערך עימות בין העורר לבין אבו חצירה שבמהלכו ציין אבו חצירה שהעורר התקשר אליו פעמיים ביום זריקת הרימון, אך העורר הכחיש כי התקשר לאבו חצירה בפעם השנייה. בשתי אמרות מאוחרות יותר מיום 1.7.2009 ומיום 5.7.2009 שמר העורר על זכות השתיקה ולא שיתף פעולה עם חוקריו. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי מחקרי תקשורת למכשיר הטלפון הסלולארי של העורר מלמדים כי ביום 15.4.2009 בשעה 19:47 אוכן מכשיר הטלפון הסלולארי של העורר בצומת עד הלום, באופן המאשש את גרסתו של מיכאל כי פגש שם בעורר.

עוד נמצא כי מכשיר הטלפון הסלולארי של העורר ומכשיר הטלפון הסלולארי של מיכאל אוכנו בתנועה דרומה לכיוון באר-שבע, כמו גם מכשיר הטלפון הסלולארי של מיכאל ושל הנאשם 3.

10.

בית המשפט המחוזי קבע כי אמנם אין מיכאל מצביע על מעורבות אקטיבית וישירה של העורר בתכנון ובביצוע, אולם התשתית הראייתית מלמדת ברמה לכאורית גבוהה למדי כי העורר היה מעורב בתכנון האירוע. העורר נכח פיסית בשלבי התכנון ביום 15.4.2009 במפגש עם מיכאל בצומת עד הלום ובמפגש נוסף עם מיכאל שנערך עם הנאשם 3 בבאר שבע. עצם הימצאו של העורר בפגישות עם מיכאל, לרבות העדויות הנוספות, מצביעות על מעורבותו בתכנון זריקת הרימון. בית המשפט המחוזי דחה את האפשרויות האחרות אותן ביקש בא כוחו של העורר להציג כאפשרות לגיטימית לדבר הימצאות מרשו בזירת האירוע.

11.

בית המשפט המחוזי קבע כי קיימת תשתית של ראיות לכאורה נגד העורר והאחרים, ואף קיימת בעניינם עילת מעצר נוכח המסוכנות הנובעת מהם. תעוזתם של העורר והאחרים בכך שהשתמשו בכלי נשק קטלני על מנת להשפיע על מקבלי ההחלטות, מלמדת על הסכנה המוחשית והממשית הנשקפת מהם. בנוסף לכך קיים חשש ממשי כי העורר והאחרים יפגעו במיכאל אשר מסר עדות מפלילה כנגדם ובכך ישבשו הליכי משפט. בית המשפט המחוזי ציין כי למרות שהוכנו תסקירים על ידי שירות המבחן על פי החלטות של מותבים אחרים, לא ניתן לשחררם לחלופת מעצר נוכח מסוכנותם כמו גם בשל החשש שישבשו הליכי משפט. מעבר לכך, ציין בית המשפט המחוזי כי שירות המבחן לא המליץ על שחרורו של העורר והאחרים לחלופת מעצר. כמו כן, דחה בית המשפט המחוזי את טענת השיהוי שהעלה העורר בשל האיזון הנדרש אל מול חומרת המעשים המיוחסים לו. לפיכך, הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים כנגדו.

הטענות בערר

12.

לטענת העורר – באמצעות בא כוחו, עו"ד נס בן-נתן – התשתית הראייתית כנגדו מתמצית בראיות נסיבתיות גרידא שאינן מובילות למסקנה אחת הכרחית בדבר אשמתו. לטענת העורר, בית המשפט מחויב, גם בשלב המעצר, לבחון כל הסבר חלופי המוצע על ידי נאשם לראיות הנסיבתיות העומדות כנגדו, ולכן שגה בית המשפט המחוזי משדחה את הסבריו החלופיים של העורר ללא בירור אמיתי. העורר מודה בכך שניסה להרחיק את עצמו מהאירוע כאשר טען בתחילה כי לא יצא בערב זריקת הרימון מביתו וכי ניסה לברר את כתובתו של ראש העיר בכדי לשלוח לו פרחים, אולם לניסיונות הרחקה אלו יתכנו מספר סיבות ואין הדבר מצביע בהכרח על מעורבותו ומודעותו למסכת הפלילית המיוחסת לו. כך, מסביר העורר כי יתכן שניסה להרחיק את עצמו מהאירוע שכן רק לאחר שנודע לו על זריקת הרימון הוא הבין כי האחרים ניצלו אותו על מנת לפגוע בראש העיר וחשש להסתבך למרות שלא היה מעורב באירוע זריקת הרימון. כמו כן, מסביר העורר כי בחר לשתוק בשלב מאוחר יותר בחקירתו שכן חשש לסבך את האחרים, היות שהוא חש מחויבות כלפיהם לאחר שהסכימו להכניסו כשותף למיזם התיירותי מבלי שישקיע כספים. עוד מסביר העורר כי למרות שבתו ואישתו בנפרד מכחישים כי הוא הסיע את בתו לביתה בגן יבנה בערב זריקת הרימון, ולמרות ש"נזכר" בכך רק בשלב מאוחר יותר, הרי שאיכון השיחות ממכשיר הטלפון הנייד שלו, כמו גם הודעת חברתה של הבת מיום 27.4.2009, לפיה ראתה את הבת עולה לרכבו של העורר, ואף שרשרשת של הבת שנמצאה על ידי המשטרה ברכבו של העורר, כולם מצביעים על כך שבשעה הרלוונטית העורר לא היה בזירת האירוע.

13.

בנוסף לכך טוען העורר כי מיכאל, עליו מבססת המשיבה את תשתית הראיות לכאורה, חזר והצהיר כי העורר לא ידע ולא היה אמור לדעת על זריקת הרימון. העורר מוסיף לטעון כי על פי גרסתו של מיכאל העורר אכן נפגש עימו בצומת עד הלום והסיעו לבאר שבע על מנת להיפגש עם הנאשם 3, אך זאת רק בשל העובדה כי הוא עצמו היה פסול מלנהוג. עוד מוסיף מיכאל כי העורר כלל לא היה נוכח או שותף לשיחה בינו לבין הנאשם 3 בבאר-שבע. מעבר לכך, מיכאל טוען כי נאשם 3 הפציר בו שלא לומר לעורר דבר על שיחתם וכי העורר לא אמור היה לדעת על זריקת הרימון, כפי שעולה מהודעתו מיום 22.6.2009. לטענת העורר אותו האדם ממש, מיכאל, שבאמצעותו ועל פי גרסתו מנסה המשיבה להוכיח את אשמתם של האחרים, פוטר את העורר מידיעה ומאחריות. לטענת העורר, ניסיונותיו להרחיק את עצמו מהאירועים ושתיקתו המאוחרת במשטרה, יכולים לחזק את "היש" אך אינם יכולים למלא חלל ראייתי, הנוצר נוכח ראיה פוזיטיבית בדמות הודעתו המפורשת של מיכאל הפוטרת אותו מכלל ידיעה לאירוע זריקת הרימון.

14.

עוד טוען העורר כי העובדה שזריקת הרימון על ביתו של ראש העיר הייתה אמורה להיטיב עמו, אין בה בהכרח כדי ללמד על מודעותו. כך, טוען העורר כי אם היה מעורב בזריקת הרימון הרי שלא היה מסתכן מלכתחילה ומתקשר באופן גלוי לעובדי העירייה שעות ספורות לפני האירוע בכדי לברר את כתובתו של ראש העיר. בנוסף לכך טוען העורר כי בית המשפט המחוזי שגה משדחה את טענת השיהוי במעצרו, שכן לאחר שנעצר לראשונה ביום 24.5.2009, הוא שוחרר למעצר בית ביום 4.6.2009 עד ליום 24.6.2009, מאז שוחרר ללא תנאים מגבילים. רק תשעה ימים לאחר שמסר מיכאל את הודעתו ביום 22.6.2009, נעצר שוב העורר ביום 1.7.2009. כלומר, באותם תשעה ימים המשטרה לא חששה משיבוש הליכים או מסוכנות מצד העורר, ולכן יש שיהוי במעצרו, אשר בשים לב לחלושה במסכת הראייתית העומדת לחובתו, מספיק לשם שחרורו לחלופת מעצר.

15.

לבסוף, טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי משלא נתן משקל לנסיבותיו האישיות, לרבות מצבו הרפואי הרופף ופציעותיו. לטענת העורר, אין לו עבר פלילי מכביד וכל שהציגה המשיבה הם שלושה מב"דים, שהיה אסור לה להציגם על פי פסיקתו של בית משפט זה הקובעת כי ניתן להגיש לעיונו של בית המשפט רק מב"דים שהבשילו לכדי כתב אישום ובתנאי שמוגש יחד עם המב"ד כל תיק החקירה. בשל כך, מתנגד העורר להגשת המב"דים על ידי המשיבה. העורר ציין כי לחובתו שתי הרשעות: הרשעה בגין תקיפה סתם משנת 2001 והרשעה בגין הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו משנת 2007. לטענת העורר, שתי הרשעות אלה במהלך 45 שנות חייו אינן מהוות עבר פלילי מכביד ואינן משקפות מזג תוקפני כפי שנטען בתסקיר שירות המבחן. בנוסף לכך טוען העורר כי גם לעובדה ששירות המבחן לא המליץ לשחררו לחלופת מעצר אין ליתן משקל משמעותי, שכן הטעם לאי ההמלצה, לפי שירות המבחן, היה "חומרת האירועים והמעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום", וכל זאת עוד בטרם נקבע כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס האישומים. לכן, מבקש העורר לקבל את הערר ולהורות על שחרורו ממעצר.

תגובת המשיבה

16.

לטענת המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד ג'ויה שפירא – יש לדחות את הערר. לטענתה הגם שלחובת העורר עומדות ראיות נסיבתיות ולא קיימות ראיות ישירות, הרי שהמסקנה העולה מהראיות הנסיבתיות מצביעה על אשמתו לכאורה של העורר ויש בה פוטנציאל להביא להרשעתו. כך, טוענת המשיבה כי ישנה גרסה מפורטת של מיכאל שקושרת את העורר לזריקת הרימון. מעדותו של מיכאל עולה כי העורר הוא זה שהסיע אותו לבאר-שבע על מנת להיפגש עם הנאשם 3, פגישה שבמסגרתה תוכנן אירוע זריקת הרימון. כמו כן טוענת המשיבה כי מגרסתו המפורטת של מיכאל עולה כי העורר נכח בשתי פגישות בהן תוכנן אירוע זריקת הרימון. לכן, טוענת המשיבה, כי למרות שמיכאל מכחיש שהעורר ידע על זריקת הרימון, הרי שקריאת עדותו של מיכאל בשלמותה כמכלול אחד מעלה את המסקנה כי אין הסבר אחר למעורבותו של העורר בשלבי תכנון האירוע זולת ידיעתו על אירוע זריקת הרימון, ומעורבותו לא הסתכמה בהסעתו של מיכאל ממקום למקום. גם אם מיכאל עצמו לא סיפר לעורר על תוכנית זריקת הרימון, הרי שדי בנוכחותו של העורר בשלב קריטי זה כדי לסבכו במסכת הפלילית המיוחסת לו בכתב האישום. בהקשר זה טוענת המשיבה, כי אין זה השלב הנכון לדון ביחס שבין גרסתו של מיכאל לבין יתר הראיות הנסיבתיות, שכן שאלה זו תיבחן על ידי המותב בתיק העיקרי.

17.

המסקנה בדבר אשמתו של העורר, כך טוענת המשיבה, מתחזקת לאור ניסיונות ההרחקה של העורר כמו למשל הגרסה המופרכת לפיה הוא ביקש לברר את כתובתו של ראש העיר בכדי לשלוח לו פרחים. לטענת המשיבה, אילו רצה העורר לשלוח פרחים לראש העיר יכול היה לשלוחם למשרדו. זאת ועוד, טוענת המשיבה כי סמיכות הזמנים המובהקת בין בירור כתובתו של ראש העיר לבין אירוע זריקת הרימון מחשידה בפני עצמה. עוד טוענת המשיבה כי העורר ניסה אף להרחיק עצמו בכך ש"ניזכר" כי הסיע את בתו בערב זריקת הרימון, זאת לאחר שהסתבר לו כי המשטרה יודעת שגרסת האליבי הראשונה שמסר, לפיה שהה כל אותו ערב בביתו עם בת זוגו, הינה גרסה שקרית. כך, טוענת המשיבה גם גרסת האליבי המאוחרת שמסר העורר הסתברה כשקרית לאחר שבתו של העורר ואישתו בנפרד הכחישו כי העורר הסיע את בתו באותו ערב. להודעה שמסרה חברתה של הבת אין ליתן משקל משמעותי שכן הייתה זו הפעם הראשונה שראתה את העורר והיא הביטה בו בשעת ערב כשתי שניות בלבד. לטענת המשיבה, העורר אף הכחיש את קיום השיחה השנייה עם אבו חצירה וחמוּר מכך הכחיש כי הנאשם 2 ביקש ממנו לברר את כתובתו של ראש העיר, טענות שיש די והותר ראיות להפרכתן. ודוק, טוענת המשיבה כי ההסבר שמעלה עתה העורר לכך שניסה להרחיק את עצמו בשל חששו שיסתבך, היא גרסה אפשרית אך הועלתה על ידו בשלב מאוחר בזמן ואין היא נתמכת בראיות כלל. לטענת המשיבה, חלופות אפשריות להן טוען העורר צריכות להיתמך בראיות ואין להסתפק בהסבר היפותטי שאינו מבוסס ואשר מועלה לאחר שתיקה בחקירה המשטרתית.

18.

מעבר לכך טוענת המשיבה כי ממחקר נתוני תקשורת שנעשה למכשיר טלפון סלולארי מסוג “big talk” אשר אינו משויך לבעלים ספציפיים, אך מהעדויות נמצא כי היה לכאורה בבעלותו של הנאשם 2, עולה כי נעשו מהמכשיר בשעת זריקת הרימון שתי שיחות למכשיר הנייד של העורר ושתי שיחות למכשיר הנייד של בת זוגו, וגם בראיות אלה יש לחזק את המסקנה המפלילה לכאורה אודות מעורבותו של העורר באירוע זריקת הרימון. לראיות נסיבותיות אלה, מצטרף המניע החזק שהיה לעורר לפגוע בראש העיר. לטענת המשיבה, העורר היה המוציא והמביא בפרויקט, הוא היה הרוח החיה מאחורי הפרויקט והוא היה אחראי על קידום הסוגיות הנוגעות לעירייה ולהיתרים. משום כך, טוענת המשיבה כי דווקא לעורר היה המניע החזק ביותר לפגוע בראש העיר לאחר שהאחרון הפגין נחישותו שלא לקדם את מתן ההיתרים הנדרשים למימוש פרויקט התיירות.

19.

בשים לב לתשתית הראיות לכאורה, טוענת המשיבה, קמה עילת מעצר נוכח מסוכנותו של העורר. לטענת המשיבה מסוכנותו של העורר אף מתגברת נוכח שתי הרשעותיו בגין עבירות אלימות כאמור. מעבר לכך ציינה המשיבה כי כנגד העורר הוגש כתב אישום נוסף באחד המב"דים האמורים ואף גובשה טיוטת כתב אישום נוספת בגין מב"ד אחר. ואולם, נוכח התנגדות בא כוח העורר, הגם שהודה בכך שהוא מודע להגשת כתב אישום בגין אחד מהמב"דים, חזרה בה המשיבה מהגשת המב"דים. מעבר לכך, טוענת המשיבה כי נסיבותיו הבריאותיות והאישיות של העורר אינן מצדיקות שחרורו לחלופת מעצר, שכן גם בעת שביצע לכאורה את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום נסיבות אלה היו ברקע ולא מנעו ממנו נקיטת מעשים עבריינים לכאורה. כמו כן, טוענת המשיבה כי שירות בתי הסוהר ידע ליתן מענה ההולם לבעיותיו הבריאותיות של העורר. זאת ועוד, לטענת המשיבה אין לשחרר את העורר לחלופת מעצר נוכח המלצותיו השליליות של שירות המבחן, אשר לא הסתמכו רק על עברו הפלילי כי אם גם על התרשמותו הבלתי ישירה משיחה שקיים עם העורר וממכלול פרטים ונסיבות שפורטו בתסקיר. לטענת המשיבה, אומנם תסקיר שירות המבחן הינו בגדר המלצה, אולם כאשר עסקינן בהמלצות שליליות לא בנקל יסטה בית המשפט מהמלצת שירות המבחן. לבסוף, טוענת המשיבה כי שיהוי של תשעה ימים במעצרו של העורר אינו שיהוי משמעותי, ומכל מקום אין בשיהוי זה כדי להצביע על כך שמסוכנותו הגבוהה של העורר התאיינה אך בשל היותו משוחרר בתשעת הימים הללו.

דיון והכרעה

20.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובנספחים לה, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר החקירה שהועבר לעיוני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

21.

הלכה היא כי תשתית ראייתית לכאורית, אף שהיא מורכבת ממסכת של ראיות נסיבתיות, עשויה להוות תשתית מספקת לצורך מעצר עד תום ההליכים מקום שיש בה כדי לבסס סיכוי סביר להרשעת הנאשם בעבירות המיוחסות לו ובלבד שהראיות לכאורה ככל שהן נסיבתיות תהיינה על פניהן בעלות עוצמה שיש בה להוביל למסקנה לכאורית ברורה בדבר סיכויי ההרשעה [ראו למשל: החלטתו של כבוד השופט ד' חשין בבש"פ 8114/06 אלהוזייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.11.2006) סעיף 6; החלטתו של השופט ס' ג'ובראן בבש"פ 1466/04 זדה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.2.2004)].

22.

כאשר כל אחת מן הראיות הנסיבתיות בפני עצמה נוטה להצביע על אשמתו של הנאשם יותר מאשר על חפותו - ואפילו אין בה כשלעצמה כדי להרשיעו - הרי ככל שראיות אלה רבות יותר, מגוונות יותר ושלובות יותר האחת ברעותה, נעשית "חזקת חפותו" של הנאשם לאפשרות רחוקה יותר וקלושה יותר. יש כאן, כביכול, מעין תמונת הרכבה ("פזל"), שככל שמצטרפים זה לזה חלקים רבים יותר, מגוונים יותר ושלובים יותר זה בזה, הולכת ומתהווה תמונה, שבעיקרה היא ברורה לחלוטין, אפילו נעדרים אחדים ממרכיביה. יתר על כן, תיתכן אפשרות אחרת, שונה, שכל אחת מן העובדות, המובאות להוכחת אשמתו של הנאשם, היא תמימה ומקרית לחלוטין, כשהיא בפני עצמה, אולם עצם צירופן יחד אינו יכול - מבחינה הגיונית - להיות תמים ומקרי [ראו: החלטתו של כבוד השופט י' טירקל בבש"פ 9877/03 מדינת ישראל נ' עקירו

(לא פורסם, 25.11.2003) סעיף 3].

23.

לאור האמור לעיל, סבור אני כי מכלול הראיות לכאורה העומדות כנגד העורר כפי שעמד עליהן בית המשפט המחוזי ואף המשיבה בטענותיה לפניי, אכן יוצר לכאורה "תצריף" המצביע כמכלול על אשמתו לכאורה של העורר במעשים המיוחסים לו בכתב האישום. דווקא העורר, אשר טוען כי הוכנס לפרויקט אך בשל קשריו הטובים עם גורמים בעירייה, היה בעל המניע החזק ביותר לכאורה לפגוע בראש העיר, שכן מרגע שסר חינו בעייני ראש העיר לא הייתה עוד הצדקה להשאירו כשותף במיזם המשותף מאחר ולטענתו לא היו ברשותו כספים שיכל להשקיע בפרויקט. בירור כתובת המגורים של ראש העיר בסמיכות זמנים לזריקת הרימון אינה מקרית לכאורה, וחוסר מקריות זה מתעצם נוכח העובדה כי פרחים אכן ניתן לשלוח גם ללשכתו של ראש העיר וכי בשעת זריקת הרימון בוצעו לכאורה שיחות הטלפון האמורות לעורר ולבת זוגו ממכשיר ה- " big talk " השייך לכאורה לנאשם 2. נוכחותו של העורר בשלב התכנון של זריקת הרימון מחזקת ביתר שאת את המסקנה בנוגע לאשמתו לכאורה, ואף שבעתיים נוכח ניסיונותיו השונים להרחיק את עצמו מהאירוע, לרבות שתי גרסאות אליבי שהופרכו לכאורה כמו גם שתיקתו המאוחרת בחקירה המשטרתית [ראו למשל: החלטה של השופטת א' חיות

בבש"פ 1549/09 מדינת ישראל נ' אזולאי (לא פורסם, 18.2.2009)]. לשתיקה זו אין הסבר מניח את הדעת, שכן הטענה כי העורר חש מחויב לאחרים ולכן חשש מהפללתם ובחר לשתוק, עשויה להעיד בפני עצמה כי לעורר היה מידע מפליל ומכאן שניתן ללמוד על מודעותו לכאורה לזריקת הרימון.

24.

אכן, מיכאל מסר בגרסתו שהעורר לא ידע על זריקת הרימון ולכן ישנה סתירה כביכול בין המסקנה הנובעת מצירופן של הראיות הנסיבתיות כאמור לבין גרסתו של מיכאל. כמו כן, התגלתה סתירה בין הודעת חברתה של הבת מיום 27.4.2009 לבין הודעותיהן של הבת ואישתו בנפרד של העורר לפיהן העורר לא הסיע את בתו לביתה בגן יבנה. ואולם, כבר נקבע כי בשלב זה, לא אחת, הראיות אינן חד משמעיות, סותרות אלה את אלה, ויש ואף מהימנותן מוטלת בספק, אך כאשר עומדת מסקנה שבהגיון לפיה לא יתכן שצירופן של הראיות הנסיבתיות, ובמיוחד ראיות המסבכות את העורר בשלב התכנון של הפעילות העבריינית, הוא תמים ומקרי אלא מתגבשת מעין תמונת הרכבה ("פזל") המסבכת את העורר בפרשה, די בכך לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה [החלטתו של כבוד השופט י' טירקל בבש"פ 8208/04 חסיד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.9.2004) סעיף 3]. בשלב המעצר אין לבחון כל ראיה כשלעצמה אלא יש להשקיף על המכלול ולהעריך עד כמה, ברמה הלכאורית, יש בראיות שנאספו כדי לבסס סיכוי סביר להרשעתו של הנאשם בעבירות המיוחסות לו [ראו למשל: בש"פ 1466/04 הנ"ל]. בשל כך, סבור אני כי לא נפלה שגגה תחת ידיו של בית המשפט המחוזי בקבעו כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום.

25.

מקובלת עליי עמדת המשיבה כי מסוכנותו של העורר הנלמדת ממעשיו מתגברת נוכח עברו הפלילי. בשל כך, לא מצאתי כי יש לשחררו לחלופת מעצר הגם שנסיבותיו האישיות והבריאותיות לא נעלמו מעיני. המלצותיו השליליות של שירות המבחן אף הן מטות את הכף בנסיבות העניין שלא לשחרר את העורר לחלופת מעצר, שכן כבר נקבע כי בית המשפט יטה שלא להתעלם מהמלצה שלילית של שירות המבחן

אלא מנימוקים מבוססים וכבדי משקל [ראו למשל:

החלטתה של השופטת א' חיות בבש"פ 3286/07 מדינת ישראל נ' בן אליעזר עמר נתנאל

(לא פורסם, 16.4.2007) סעיף 5; החלטתו של השופט ע' פוגלמן בבש"פ 3386/07

מדינת ישראל נ' אשד

(לא פורסם, 18.4.2007) סעיף 13; בש"פ 2798/08

מדינת ישראל נ' פלוני

(לא פורסם, 27.3.2008) סעיף 23].

26.

אשר על כן, הערר נדחה. שירות בתי הסוהר מתבקש ליתן את הדעת למצבו הבריאותי של העורר, כפי שנטען באמצעות בא כוחו.