בש"פ 9144/09 חסיין צעלוק נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 9.11.20089, בתיק ב"ש 22004/09, שעניינה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כתב האישום שהוגש כנגד העורר, מייחס לו עבירה של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 בנסיבות סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעת ביצוע העבירה ריצה העורר עונש מאסר בכלא נפחא, כשהוא משוכן בתא אחד עם מאמון ג'בלי (להלן: הנפגע ) וחמישה אחרים. על פי עובדות כתב האישום, ביום 30.9.2009 תקף העורר את הנפגע, בכך שחתך אותו בצווארו ובחזהו באמצעות מכסה של קופסת שימורים. המעשים גרמו לחתך עמוק באורך של 10 ס"מ בצווארו של הנפגע ולשני חתכים שטחיים באזור החזה.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו (ב"ש 4973/09).

בהחלטה מיום 9.11.2009 הורה בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת ו' מרוז ) על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו, לאור קיומם של ראיות לכאורה וחשש למסוכנות, שאינו ניתן לאיון על ידי חלופת מעצר.

מכאן הערר שלפניי, בגדרו טוען בא כוח העורר כי התשתית הראייתית בתיק מבוססת על ראיות נסיבתיות בלבד, אשר אינן מצביעות באופן ברור על העורר כתוקפו של הנפגע. הוא מציין, כי מכסה קופסת השימורים לא נתפס בידיו של העורר ומדגיש שהמשטרה לא ערכה את הבדיקות המתבקשות במכסה – לקיחת טביעות אצבע, ובחינה האם נמצא עליו דם. עוד לדבריו, גם אם העורר החזיק במכסה, אין להסיק מכך בהכרח שדווקא הוא זה שתקף את הנפגע, מאחר שבקטטה היו מעורבים אסירים נוספים. לעניין זה מצביע בא כוח העורר על הפערים בין גרסאות שני הסוהרים שהגיעו למקום האירוע. לדברי האחד, היו רק שני אסירים אשר הפרידו בין העורר לנפגע ואילו לדברי הסוהר השני מדובר בשלשה או ארבעה אנשים. עוד לשיטתו, הנפגע אמנם שלל בעצמו את מעורבותם של שניים מחבריו בעצם התקיפה, אך הוא טען בנוסף, כי בתא שהו אותה עת אסירים נוספים ועל כן אין בהודעתו כדי להצביע על העורר כתוקף, באופן חד משמעי. נוכח זאת, מבקש בא כוח העורר לשחרר את העורר או למצער לבחון חלופות מעצר אפשריות בעניינו.

מנגד, טוענת באת כוח המשיבה, כי אין בגרסאות שני הסוהרים פערים משמעותיים ומוסיפה, כי שניהם ראו את העורר מחזיק במכסה האמור. היא מציינת, כי אמנם בתא המאסר משוכנים שבעה אסירים, אך בזמן האירוע שהו בו ארבעה אסירים בלבד ועל כן הודעת הנפגע, לפיה שני האסירים האחרים ששהו בתא לא היו אלה שתקפו אותו, מצביעה באופן חד משמעי על העורר כתוקף. עוד מדגישה באת כוח המשיבה את העובדה, שהעורר בחר לשתוק בחקירתו ולא הציג כל גרסה לאירוע. לבסוף, מתייחסת היא לעברו הפלילי של העורר כחיזוק למסקנת בית המשפט המחוזי בדבר מסוכנותו וטוענת כי נוכח האמור אין לשחררו לחלופת מעצר.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובחומר החקירה בתיק ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

הלכה היא, כי בחינת קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, דורשת לבחון אך ורק, האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148 (1996)). על אחת כמה וכמה שאין בשלב זה לקבוע שאלות הנוגעות למשקלן של הראיות לכאורה או למהימנות העדים (ראו בש"פ 2361/09 מצארווה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.5.2009); בש"פ 3742/008 עובייד

נ' מדינת ישראל (לא פורסם 20.5.2008)).

יתר על כן, יכול שעילת מעצרו של נאשם תתגבש על בסיס חומר חקירה המורכב מתשתית של ראיות נסיבתיות בלבד, מקום בו ראיות אלה הינן בעלות עוצמה כזו המובילה למסקנה לכאורית ברורה בדבר סיכויי ההרשעה. (בש"פ 991/99 מדינת ישראל נ' משה קנילסקי (לא פורסם, 17.2.1999); בש"פ 1466/04 זדה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.2.2004); בש"פ 8006/09 בוכניק נ' מדינת ישראל (לא פורשם, 25.10.2009)). סבורני שבמקרה זה, מתמלאים המבחנים האמורים, לאור היקפן ועוצמתן של הראיות שהוצגו לפניי.

סמל האגף תמיר עשוש (להלן: עשוש ) והזקיף שמואל פורטל (להלן: פורטל ) – שני סוהרים אשר מסרו הודעות בתיק – הגיעו למקום האירוע מיד לאחר התקיפה עצמה וראו את כל המעורבים כשהם עדיין במקומם. שניהם ראו את העורר מחזיק את מכסה קופסת השימורים בידו ופורטל אף ציין, כי ראה את העורר מנסה להסתיר את המכסה. עשוש סיפר בחקירתו, כי ראה בתא שני אסירים נוספים מלבד העורר והנפגע – עבדאללה עותמן ואחמד סולימאן לולחי – אשר עמדו בין השניים והפרידו ביניהם. עשוש אף הוסיף וצייר את מיקומם של אסירים אלה בין הנפגע והעורר, בזמן הגעתו למקום. הודעתו של פורטל תומכת בעיקרה בדבריו של עשוש מאחר שגם הוא מציין, כי ראה אסירים אשר מפרידים בין העורר לנפגע. אמנם, הוא מספר על שלשה או ארבעה אסירים ביניהם, אך הוא לא מצביע על שמותיהם ואיננו בטוח לגבי המספר המדויק של הנוכחים ועל כן אין בפערים אלה כדי לכרסם באופן משמעותי ביתר הראיות לכאורה.

חיזוק נוסף לזהותו של התוקף, אנו מוצאים בהודעתו של הנפגע עצמו. הלה שלל בביטחון את מעורבותם של שניים מן האסירים האחרים בתא, בתקיפה, ואולם לא התבטא באופן כה חד משמעי לגבי העורר והסתפק בכך שאמר כי איננו יודע האם הוא היה התוקף.

לבסוף, שתיקתו של העורר בחקירה מהווה גם היא חיזוק משמעותי לתשתית הראייתית האמורה (ראו (ראו ע"פ 196/85 זילברברג נ' מדינת ישראל , פ"ד מד(4) 485, 525 (1990); רע"פ 4142/04 מילשטיין נ' התובע הצבאי הראשי (לא פורסם, 14.12.2006); בש"פ 1381/09 גבלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.3.2009)). יודגש, כי גם לו חשש העורר להאשים בתקיפה אסיר אחר, לא הייתה לו כל מניעה לטעון לכל הפחות כי הוא לא היה התוקף או למצער לספק הסבר כלשהו להחזקתו את מכסה קופסת השימורים.

נראה אם כן, כי הראיות הנסיבתיות בתיק מציירות תמונה מקיפה וקוהרנטית של האירוע וממקמות את העורר כתוקפו של הנפגע. ראיות אלה נבחנו ונדונו בבית המשפט המחוזי ואף אני סבור כמוהו, כי היקפן מבסס בהחלט את התשתית הלכאורית הנדרשת לשם מעצרו של העורר במקרה זה.

באשר לעילת המעצר, הרי שמידת המסוכנות הנשקפת מן העורר איננה נתונה בספק. העבירה נשוא כתב האישום בוצעה תוך שימוש בכלי משחית חד, אשר גרם לחתכים משמעותיים בצווארו ובחזהו של הנפגע. התקיפה בוצעה כשהעורר עודנו מצוי בין כתלי בית הסוהר בגין עבירות קודמות שביצע ועברו הפלילי כולל בין השאר עבירות של גרימת חבלה חמורה תוך שימוש בנשק, תקיפת שוטר ותקיפה בתנאים מחמירים. כל אלה מעידים על מידת מסוכנות גבוהה ומחייבים את המשך החזקתו על העורר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו בתיק דנן.

בנסיבות אלה, אין מקום לבחינת חלופת מעצר כלשהי בעניינו.

אשר על כן הערר נדחה.