בש"פ 3316/10 ישראל חמדי נ. מדינת ישראל

לפניי ערר המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (כב' השופטת ח' כוחן ), אשר דחה את בקשת העוררת בבש"פ 3254/10 (להלן: העוררת ) לעצור את המשיב בבש"פ זה (להלן: המשיב ) עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, וקבע כי המשיב ישוחרר למעצר בית מלא בבית אביו, תוך פיקוח מתמיד של ערב, איזוק אלקטרוני, צו עיכוב יציאה מן הארץ, הפקדה במזומן של 4,000 ₪ והתחייבות עצמית בגובה של 20,000 ₪. בד בבד עם הגשת ערר המדינה הגיש גם המשיב, הוא העורר בבש"פ 3316/10, ערר על קביעתו של בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה נגדו לעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע.

הרקע העובדתי וההליכים המשפטיים

1.

נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של ניסיון לרצח ושל קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיפים 305(1) ו-499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. לפי עובדות כתב האישום, שהוגש גם נגד שלושה נאשמים נוספים (שהואשמו בעבירות נוספות), עובר ליום 25.1.10 קשר נאשם 1 (להלן:

הררי ) קשר עם נאשם 2 (להלן: עידן ), עם נאשם 3 (להלן: יעיש ) ועם העורר, לרצוח את אייל בליסה (להלן: בליסה ) המתגורר בבית צמוד קרקע בגבעת שמואל. לפי הנטען, במסגרת הקשר ולשם קידומו, נתן הררי למשיב טלפון נייד שבו היה עליו להשתמש רק לצרכי פעילותם העבריינית. ביום 20.1.10 קבעו המשיב והררי לנסוע ביחד על מנת לבחון את סביבת ביתו של בליסה. בשעות הבוקר המאוחרות נפגשו השניים ונסעו לגבעת שמואל ברכבו של הררי. בתחילה, נסעו השניים לבדוק את סביבת בית הוריו של בליסה, ובהמשך נסעו מרחק כמה דקות לכיוון ביתו של בליסה עצמו ובדקו את סביבת הבית. במהלך שהותם במקום, דיברו השניים ביניהם בלחישות. בהמשך אותו יום, בשעות הערב, נפגשו המשיב, הררי ויעיש לשם ביצוע בחינה נוספת של ביתו של בליסה. בהגיעם לאזור, נסעו השלושה באיטיות ברכב ברחובות הסמוכים, ואף הסתובבו רגלית ברחובות אלה. ביום 25.1.10, קבעו הררי, עידן ויעיש להוציא אל הפועל את תוכנית הקשר. אותה שעה החזיקו השלושה באקדח מסוג ברטה עם משתיק קול ובו 6 כדורים, וברשותו של עידן היה אופנוע מסוג טימקס שאותו נטל בלא רשות מאחיו, והרכיב עליו לוחית זיהוי שאותה גנב קודם לכן מאופנוע אחר. בשעות הערב הגיעו הררי ועידן, כשברשותם האקדח, מוסתר, וכן כפפות, סמוך לביתו של בליסה. השניים הוציאו את הסוללות וכרטיסי הסים ממכשיר הטלפון הסלולארי שברשותם, ערכו סריקה ברחובות הסמוכים לבית והחלו צועדים דרך שביל מעבר אל עבר ביתו של בליסה, כשהררי חובש לראשו את כובע הקפוצ'ון שאותו לבש. בשלב זה נעצרו השניים על-ידי בלשי המשטרה.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו. בית המשפט המחוזי בחן את תשתית הראיות לכאורה שהציגה התביעה. תשתית זו כללה תצפיות שערכו בלשי המשטרה על הנאשמים, שבהם נראה בין היתר המשיב, כשהוא נוטל חלק בנסיעה איטית, ובהמשך גם בצעידה רגלית ברחובות הסמוכים לביתו של בליסה; שיחות טלפון בין המשיב לבין הררי, שלדעת התביעה קושרות את המשיב לעבירות שיוחסו לו; וכן גרסתו של המשיב בחקירתו במשטרה, שבה – לפי קביעת בית המשפט – שמר במרבית הזמן על זכות השתיקה, וכשדיבר מסר גרסה שאינה מתיישבת עם דו"חות בלשי המשטרה ועם האזנות הסתר. בהתייחס למשיב, קבע בית המשפט כי "קיימות לגביו ראיות, כי ב-20/1/10 היה בזירה בצהרים ובערב, פעם אחת עם הררי לבד, ופעם שנייה עם הררי ויעיש. נסיבות הימצאותו בזירה לצד הכחשתו הגורפת והיעדר הסבר מניח את הדעת להתנהגותו המפלילה, מקימים תשתית ראייתית לביצוע העבירה של קשירת קשר. עם זאת, חרף החשד הכבד העולה מהתנהגותו, אין ראייה הקושרת אותו לניסיון לרצח, שכן הוא לא היה בזירה בליל המעצר ואין ראייה הקושרת אותו באופן ישיר לאקדח" (סעיף 19 להחלטה מיום 11.4.10). בצד האמור, קבע בית המשפט כי מעשי המשיב אינם נמצאים ברף הגבוה של עבירות מסוג זה, וכי תפקידו של המשיב היה שולי ביחס לאחרים. באשר לחלופת מעצר, עמד בית המשפט על עברו הפלילי של המשיב, הכולל 4 הרשעות בעבירות רכוש, איומים וסמים, שבגינן נגזרו עליו בשנת 2007 7.5 חודשי מאסר. עוד עמד בית המשפט על כתב האישום שהוגש נגד המשיב בינואר 2009 אשר ייחס לו עבירה של התחזות ושל הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, וקבע כי יחסיו של המשיב עם הררי, שהינו עבריין פעיל ומסוכן מצביעים כי הוא לא התרחק מהחברה העבריינית. לבסוף, בחן את המשפט את האמור בתסקיר מטעם שירות המבחן שנכתב בעניינו של המשיב, שבו נמנע השירות מלבוא בהמלצה חד משמעית בנוגע לשאלת שחרורו ממעצר, וקבע כי אין בחלופה שהוצעה על-ידו כדי להפחית את הסיכון הטמון במשיב. בית המשפט קבע כי חרף האמור בתסקיר, ועל רקע מעורבותו המוגבלת של המשיב בפרשה זו והעובדה כי במקרה קודם נמצא כי אביו ודודו של המשיב יכולים לפקח על המשיב בצורה הולמת בגדרה של חלופת מעצר, יש לשחררו לחלופת המעצר האמורה בדרך של מעצר בית בבית אביו.

המדינה והמשיב כאחד, ראו – כאמור – לערור על החלטה זו, ואלה הם העררים המונחים עתה לפניי.

טענות הצדדים

3.

במסגרת הערר, טוענת המדינה כי – לצרכי דיון זה בלבד – אין היא חולקת על קביעת בית המשפט כי נגד המשיב קיימות ראיות לכאורה אך בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע. אלה מצביעות על מסוכנות גבוהה שלא ניתן לאיינה בחלופת מעצר. לדבריה, השתלבותו של המשיב במעשי יתר הנאשמים, שלגביהם נקבע קיומן של ראיות לכאורה, בין היתר, בעבירה של ניסיון לרצח, מלמדת על כך שהמשיב מקיים קשר קרוב ורציף ואף משמש כאיש סודם של גורמים עברייניים באופן המעצים את מסוכנותו. עוד טוענת המדינה כי חרף גילו הצעיר של המשיב, הוא צבר בעברו ארבע הרשעות בעבירות רכוש, איומים וסמים, וכי נוכח עובדה זו, כמו גם נוכח האמור בתסקיר שירות המבחן בעניינו, לא היה מקום לשחררו לחלופת מעצר.

4.

המשיב מצדו הגיש ערר על קביעתו של בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה נגדו

בעבירה של קשירת קשר. לטענתו, טעה בית המשפט המחוזי בקובעו כי הוא שמר על זכות השתיקה, שכן הוא מסר גרסה מפורטת שבה הכחיש כל קשר למיוחס לו ועמד על טיב יחסיו עם הררי. עוד מתייחס המשיב להקלטות שביצעה המשטרה באמצעות האזנת סתר לשיחותיו, וטוען כי אלה נעדרות כל רמז לקיומו של קשר עברייני שהוא נטל בו חלק. לצד זה, גורס המשיב כי לא היה מקום לייחס משקל ראייתי כלשהו לכך שהוא נצפה בצוותא עם הררי כשהשניים נוסעים באיטיות, בציינו כי מדובר בשני רחובות ראשיים, צפופים ועמוסים, שנסיעה איטית מהם אינה דבר חריג. כן טוען המשיב כי אף לשיטתו של בית המשפט המחוזי, שקבע כי מתקיימים בעניינו ראיות לכאורה, קיים ספק אם היה זה הוא אשר ירד מן הרכב וערך סיור רגלי ברחובות הסמוכים לביתו של בליסה. את מסכת טענותיו בשאלת הראיות חותם המשיב בטענה כי התרגיל החקירתי שבאמצעותו ניסתה המשטרה להוכיח את חשדה נגדו לא צלח, ואף על-פי כן, החליטה המדינה כי יש להגיש נגדו כתב אישום. בהתייחס לטענה בדבר מסוכנותו, טוען המשיב כי הוא נעצר רק כשבוע לאחר מעצרם של הנאשמים, זאת חרף החקירה המשטרתית הגלויה שנוהלה בעניינו, דבר המעיד על היעדר מסוכנות מצדו. באשר לחלופת מעצר, טוען המשיב כי כפי שקבע בית המשפט המחוזי, הגם ששירות המבחן התקשה לבוא "בהמלצה חד משמעית לשחררו", בחן בית המשפט את החלופה והחליט על שחרור העורר, בין היתר, נוכח קביעתו בדבר היעדרן של ראיות בעבירת הניסיון לרצח שיוחסה לו; קביעתו כי גם עבירת קשירת הקשר אינה מצויה בעניינו ברף הגבוה; וקביעתו כי המפקחים המוצעים עמדו בהצלחה במלאכת הפיקוח במקרה קודם. לדברי בא כחו המלומד, המשיב שינה דרכו בשנים האחרונות ואינו נוטל עוד חלק בעולם העברייני.

דיון והכרעה

5.

לצורך הדיון שלפניי, אין מחלוקת בין הצדדים כי בשלב זה, לא קיימות ראיות לכאורה נגד המשיב בעבירה של ניסיון לרצח. הצדדים חלוקים בשאלת קיומן של ראיות לכאורה לעבירה הנוספת שיוחסה למשיב בכתב האישום, היא העבירה של קשירת קשר לביצוע פשע.

התביעה הציגה לפנינו שורה של ראיות נסיבתיות שלדידה, יש בהן כדי לקשור את המשיב לעבירה של קשירת קשר לפשע שיוחסה לו. הלכה היא כי היותו של כתב אישום מבוסס על ראיות נסיבתיות אינו שולל אפשרות של מעצר עד תום ההליכים אם הראיות הנסיבתיות מצטרפות לכדי מסכת של ראיות שיש בהן סיכוי סביר להביא למסקנה אחת ויחידה בדבר אשמתו של המשיב (ראו בש"פ 2639/10 פחימה נ' מדינת ישראל, סעיף 7 להחלטתו של השופט י' דנציגר

(לא פורסם, 14.4.10); בש"פ 7021/08 באסל נ' מדינת ישראל , סעיף 10 לפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש (לא פורסם, 19.8.2008); בש"פ 9144/09 אבו צעלוק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.12.2009)). נבחן עתה את מסכת הראיות שהציגה התביעה בהתייחס לעבירה זו.

(א)

דוחות בלשי המשטרה שביצעו מעקב אחר המשיב

6.

דוחות בלשי המשטרה מתעדים שתי נסיעות שבהן נטל המשיב חלק בסביבת ביתו של בליסה. הראשונה התקיימה בשעות הצהרים, ובה מתוארת נסיעתם המשותפת של המשיב ושל הררי ברכבו של זה האחרון ומביתו לכיוון גבעת שמואל. כשהגיעו לישוב, הם נסעו, באיטיות, ברחוב ויצמן, המצוי מרחק כמה רחובות מביתו של בליסה. משם המשיכו השניים לכיוון רחוב מבצע קדש ומשם לרחוב הרצוג, המקביל לרחוב בן יוסף, שבו שוכן ביתו של בליסה. בהמשך אותו יום, בשעות הערב, תועדו הררי ויעיש כשהם יוצאים מביתו של הררי, אוספים בדרך את המשיב ומשם ממשיכים לגבעת שמואל. המכונית עצרה ברחוב הרצוג, המקביל, כאמור, לביתו של בליסה, וממנה יצאו

הררי ואדם נוסף, כשנהג הרכב נותר לחכות במכונית. הררי והאדם הנוסף הלכו ברחוב הרצוג, ומשם פנו למעבר הרגלי שבין רחוב הרצוג לרחוב בן יוסף, המוביל לביתו של המשיב. לאחר מכן, שבו השניים אל הרכב ונסעו מן המקום. לטענת המשיב, לא ניתן ללמוד דבר מן העובדה שהרכב שבו נסע במהלך הנסיעה הראשונה האט את נסיעתו ברחוב ויצמן, שבליסה כלל אינו מתגורר בו, והוא רחוב צפוף ועמוס המצוי באזור מגורים. באשר לנסיעה השנייה, טוען המשיב כי כלל לא ברור אם הוא זה שיצא מן הרכב במהלך הנסיעה השנייה, לצורך הסיור הרגלי, ולדבריו בגרסתו המאוחרת, הגם שהוא שהה עם הררי ויעיש במהלך הנסיעה, הוא ירד ממנה בהמשך, קודם שהרכב הגיע לגבעת שמואל.

(ב) שיחותיו המוקלטות של המשיב

7.

כאמור, גורמי החקירה ביצעו האזנה לשיחות שהתקיימו בין המשיב לבין הררי. השיחה הראשונה נקלטה בשעות הבוקר המאוחרות של יום 20.1.10, עובר לפגישתם הראשונה של המשיב והררי, ובה ביקש הררי מן המשיב כי יבוא עימו לשעתיים, והשניים נדברו להיפגש בחלוף כחצי שעה בביתו של הררי. בהמשך, במהלך הנסיעה הראשונה, שוחחו המשיב והררי בעת ששהו במכונית והררי נשמע אומר למשיב: "יש להם טימקסים, יש להם הכל". כפי שהתברר בהמשך, בדבריו התכוון הררי לאופנוע טימקס, הוא האופנוע שעימו הגיע עידן לזירה ביום שבו ניסו המעורבים, על-פי המיוחס להם, לבצע את זממם, לאחר שכאמור, נטל אותו ללא רשות מאחיו והחליף את לוחית הזיהוי. זמן קצר אחר כך, כשהרכב התקרב לביתו של בליסה, אמר הררי למשיב כי "כאן מצד שמאל יש שביל". בהמשך שאל הררי: "הוא יצא מהאוטו"? והמשיב השיב שכן. הררי הוסיף ושאל את המשיב: "אתה רואה אותו?" ואמר:"עכשיו השאלה מה הוא עובד מחר (...) אוקי, סע, סע אחריו".

המשיב מצדו אומר להררי "לא יש להם (...)" והררי עונה" "אני יודע מה זה. אתה יודע מה זה? אלה מובילים, תסתכל. אני אומר לך אלה מובילים נשקים, הנה יש להם נשק באוטו...נשקים, יש להם תיקים מאחורה. מובילים נשקים". במהלך שיחה זו, נשמעו השניים לוחשים דבר מה האחד לשני. בהמשך היום, בשעה 16:33, נקלטה שיחה בין הררי ליעיש שבה ביקש הררי מיעיש כי יגיע אליו בשעה 18:00 כי יש דירה לשיפוץ. כפי שציין בית המשפט המחוזי, דוחות המעקב וההאזנה לשיחות מצביעים על כך שהדירה האמורה, שאותה "אפשר לשפץ" אינה אלא שם קוד לדבר מה אחר, שכן השניים לא הלכו לשפץ דירה באותו ערב. השיחה הרלוונטית הבאה היא בין המשיב לבין הררי, וזהו תוכנה:

הררי: תגיד לי איפה הזה, אצלך ההוא? הזה תפתח אותו (...) זה שהבאתי לך. תפתח אותו הוא סגור.

המשיב: מה זה?

הררי: הבאתי לך אחד שתפתח אותו. הוא סגור הטלפון.

המשיב: הא, הוא לא עליי.

הררי: איפה הוא?

המשיב: בבית שלי בגבעתיים.

הררי: ווא ווא ואו. טוב בסדר. עוד חצי שעה תהיה מוכן.

לטענת המדינה, תוכנה של שיחה זו מלמד כי למעורבים היה ערוץ תקשורת נוסף שבו התנהלו השיחות הנוגעות לעבירות המיוחסות להם. לערוץ תקשורת זה לא בוצעה האזנה. בחלוף כחצי שעה, אמר הררי למשיב כי הוא בדרך אליו וכי הוא שולח אליו "את הנהג שלנו". לאחר שיחה זו, כאמור, נסעו השניים בצוותא עם יעיש לגבעת שמואל. חמישה ימים לאחר מכן באו הררי, יעיש ועידן לביתו של בליסה, על-פי המיוחס להם, במטרה להמיתו. לאחר שהררי נעצר, התקיימה שיחה בין המשיב לבין חברו (דוד), וזהו תוכנה:

דוד: שמעת ש[הררי] נעצר

המשיב: לא

דוד: [הררי] נעצר בגבעת שמואל אתמול בלילה.

המשיב: להה?

דוד: באלוהים

המשיב: על מה?

דוד: הוא מובא להארכת מעצר היום, הוא היה בדרך לעשות פשע. אני יודע מה?

המשיב: להה?

דוד: תראה ישרמוטה איזה מזל יש לך, יחתיכת שרמוט.

המשיב: וואא, ווא,

דוד: הנה עכשיו ברדיו אמרו

המשיב: טוב לא לדבר על זה, טוב בסדר.

(ג) התרגיל החקירתי

8.

המשטרה ביצעה תרגיל חקירתי שבמסגרתו התקשר שוטר סמוי למשיב ואמר לו שהררי ביקש שימסור לו דבר מה. השניים נפגשו בתחנת הרכבת בפתח-תקווה. במהלך הפגישה, אמר השוטר למשיב: "[הררי] אמר ששאלו אותו עליכם, עליך ועל השני (...) שי או ישי משהו".המשיב לא ידע למי התכוון השוטר, ואז אמר לו הלה כי הררי מסר לו שהמשטרה "יבואו אליהם, תהיו מוכנים. [הררי] אמר גם שהכלי נתפס". גם במקרה זה לא ידע המשיב לאיזה כלי מתכוון השוטר, שאז אמר לו זה האחרון "[הררי] אמר מה שיש, את זה תעיף", ולכך נמנע המשיב מלהגיב. לטענת המשיב, חרף כישלונו של תרגיל החקירה, החליטה המדינה להגיש נגדו כתב אישום. המדינה טוענת בתגובה כי אין באי הצלחתו של התרגיל כדי לשנות מן התמונה הראייתית הכוללת שגובשה נגד המשיב.

(ד) גרסת המשיב בחקירתו במשטרה

9.

בחקירתו במשטרה (מסומנת 38) סיפר המשיב כי הוא חבר של הררי מבית הסוהר; כי על אף שעבר בחודש האחרון בגבעת שמואל ברכב, הוא אף פעם לא עצר שם ולא פגש שם את הררי; כי לא התעסק ולא ראה אמל"ח בחודש האחרון; כי לא נסע למקום לכלשהו ביחד עם הררי בחודש האחרון וכי כל פגישותיו עימו נערכו בביתו של הררי; כי אינו מכיר את יעיש; וכי מי שטוען אחרת אינו אלא שקרן. דברים אלה אינם עולים בקנה אחד עם דוחות המעקב, עם השיחות המוקלטות ועם דבריו של בא כוח המשיב בדיון עצמו, כי המשיב שהה עם הררי ויעיש ברכב שנסע לגבעת שמואל בשעות הערב של יום 20.1.10.

(ה) השאלה הראייתית – סיכום ומסקנות

10.

כעולה מן המקובץ, נגד המשיב הצטברה שורה של ראיות נסיבתיות שיש בהן כדי לקשור אותו לעבירה המיוחסת לו. לטעמי, מסכת זו, גם אם אין עוצמתה מצויה ברף הגבוה, הינה בעלת פוטנציאל ראייתי להביא להרשעת המשיב בתום המשפט בעבירה המיוחסת לו. המשיב נראה מגיע לאזור ביתו של בליסה פעמיים באותו היום, פעם אחת עם הררי, ופעם שנייה עם הררי ועם יעיש. בשתי הפעמים נטל המשיב חלק בנסיעה מחוץ לבית ובפעם השנייה אף ערך סיור רגלי קצר בסמוך לביתו של בליסה ובשביל המוביל אליו או למצער נותר ברכב כששני חבריו האחרים ערכו סיור מעין זה, כל זאת ללא מטרה נראית לעין וללא הסבר מניח את הדעת. במהלך נסיעות אלה וביניהן, נאמרו בין המשיב לבין הררי אמירות, שגם אם אין בהן כדי להצביע באופן ישיר על מעורבותו באירועים, הצטברותן קושרת אותו לעבירה המיוחסת לו, ובכלל זה התייחסות לאופנוע שבו נעשה שימוש עת באו הררי, יעיש ועידן – על-פי המיוחס להם – לבצע את הרצח עצמו; שיח המלמד על מעקב אחר אדם פלוני המצוי בקרבת ביתו של בליסה; ואמירה כי יש בידיו של זה כלי נשק. בצד האמור, הנסיעה השנייה שבה נטל גם המשיב חלק בערב 20.1.10 תוארה בשיחה בין הררי לבין יעיש כמעשה של "שיפוץ בית" שברי כי שימשה שם קוד לדבר מה אחר. השיחה שהתקיימה בין המשיב לחברו דוד לאחר מעצרו של הררי שבה התייחס דוד ל"מזל" שנפל בחלקו של המשיב שלא נעצר, ודבריו של המשיב שהיסה אותו מלשוחח על אודות העניין, מוסיפים אף הם נדבך למסכת הראייתית. בצד האמור, הכחיש המשיב בחקירתו כי שהה בגבעת שמואל (זולת מעבר בה תוך כדי נסיעה), כי הכיר את יעיש או כי נסע עם המעורבים בערב 20.1.10, ודבריו נסתרו על-ידי ראיות אובייקטיביות ובראשן דו"ח המעקב. הלכה היא כי שקריו של נאשם בעניינים מהותיים עשויים לשמש, בהתקיים נסיבות מתאימות, תוספת ראייתית להוכחת אשמתו (ראו למשל ע"פ 6214/94 מדינת ישראל נ' פלוני , סעיף 9 (לא פורסם, 19.2.95); ע"פ 677/84 דוד נ' מדינת ישראל , פ"ד מא(4) 33, 41 (1987)). הגם שדו"ח המעקב אינו מציין מי יצא ביחד עם הררי לסיור הרגלי בקרבת ביתו של המשיב ובשביל המוביל אליו, ברור הוא כי היה זה המשיב או יעיש, ובכל מקרה, מי שלא נטל חלק בסיור הרגלי נותר ברכב והמתין לשניים האחרים. משכך, אף אם היה זה יעיש אשר ערך את הסיור בעוד המשיב נותר באוטו, אין לדבר נפקות של ממש. נכון הוא כי התרגיל החקירתי שביצעה המשטרה במטרה לגבות ראיות נוספות לא עלה יפה, ואולם גם בלעדיו, סבור אני כי קיימות ראיות לכאורה לעבירה של קשירת קשר לפשע המיוחסת למשיב, הגם שבמדרג פחות בעוצמתו.

עילת מעצר

11.

מעשיו של המשיב מקימים נגדו עילת מעצר סטאטוטורית מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). כפי שעולה מן המסכת העובדתית שנפרשה, הקשר המיוחס למשיב התבטא בתכנון מוקפד שכלל, בין היתר, ביצוע סריקה מקדמית באזור ובשבילים המובלים אליו. מעורבותו של המשיב בקשר, גם בהנחה שאין בנמצא בשלב זה ראיות לכאורה לכך שהוא נטל חלק בעבירה שלה הקשר נועד; מגעיו עם יתר המעורבים, שלפי המיוחס להם, פעלו בחלוף ימים אחדים להוצאה לפועל של מעשה הרצח; יחסיו של המשיב עם הררי, שכפי קביעתו של בית המשפט קמא הינו "עבריין פעיל ומסוכן"; וכן עברו הפלילי של המשיב, שחרף גילו הצעיר, הורשע בעבר בעבירות רכוש, איומים וסמים, ובניגוד לדבריו, הואשם לאחרונה אף בעבירה של התחזות, כל אלה מקימים נגדו חזקת מסוכנות, אשר לא עלה בידיו לסתרה.

חלופת מעצר

12.

הכלל הוא כי קיומה של עילת מעצר המקימה חזקת מסוכנות אינו פוטר את בית המשפט מחובתו הקבועה בסעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים לבחון האם לא ניתן לאיין את מסוכנותו של הנאשם בעזרת חלופה שמידת פגיעתה בחירותו פחותה מזו שבמעצר. במקרה דנן הוגש לבית המשפט תסקיר מטעם שירות המבחן שבחן את אפשרות שחרורו של המשיב לחלופת מעצר בפיקוחם של אביו ודודו. שירות המבחן ציין כי "אנו מתקשים לבוא בהמלצה חד משמעית לשחרורו ממעצר". באשר לחלופה שהוצעה, ציינה קצינת המבחן כי היא "תתקשה במתן מענה פיקוחי למצבו", לאחר שמצאה כי האב והדוד אינם מודעים לסיכון במצבו של המשיב ולצורך בפיקוח משמעותי עליו. קצינת המבחן הוסיפה וקבעה כי אף אם יוסף לחלופה המוצעת איזוק אלקטרוני הרי ש"אין בו כדי לצמצם סיכון לביצוע עבירות מכל סוג, בודאי שאינו יכול להתריע על מספיק זמן הדרוש לשלטונות למניעת ביצוע עבירה". חרף המלצה זו ראה, כאמור, בית המשפט המחוזי לשחרר את המשיב לחלופה שהוצעה, בציינו כי בתיק קודם שבו שוחרר

המשיב ממעצר, מילאו האב והדודו את תפקידם כמפקחים כיאות.

13.

מוכן אני להניח לצורך הדיון כי לא היה מקום לשלול על הסף את שחרור המשיב לחלופת מעצר. זאת נוכח חלקו בעבירות שיוחסו לו, שנפל – לפי הראיות לכאורה שלפנינו – מחלקם של חבריו; עוצמתן הפחותה של הראיות הלכאוריות נגדו; וגילו הצעיר. עם זאת, נוכח האמור בתסקיר שירות המבחן, אינני סבור כי ניתן לשחררו לחלופה שהציע המשיב בבית אביו בפיקוחם של האב והדוד. הלכה היא כי לא בנקל יסטה בית המשפט מהמלצות שליליות הקבועות בתסקיר מטעם שירות המבחן (ראו 9537/09 גדבאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.12.09)). אכן, משנקבעה מסוכנותו של נאשם, הרי שכדי לשחררו לחלופת מעצר יש להבטיח כי ניתן לאיין את המסוכנות באמצעות החלופה המוצעת. משעורכי התסקיר, שהינם אנשי מקצוע מנוסים ובעלי מומחיות אינם סבורים כי יהיה בחלופת המעצר הספציפית כדי לספק מענה למסוכנותו של נאשם, יש ליתן לעמדה זו משקל של ממש (ראו בש"פ 3161/10 מהרבנד נ' מדינת ישראל , סעיף 22 (לא פורסם, 2.5.10)). הדברים יפים גם בענייננו, נוכח אפיה של המסוכנות הנשקפת מן העורר, כמבואר לעיל.

14.

סיכומם של דברים: ערר המשיב נדחה. ערר המדינה מתקבל ואני מורה על מעצר המשיב עד תום ההליכים. יובהר, עם זאת, כי אין באמור כדי למנוע מן המשיב הצגת הצעה לחלופת מעצר אחרת לפני בית המשפט המחוזי. ככל שחלופה כזו תוצג ניתן יהיה לבחנה לגופה ולקבל החלטה חדשה בעניינו של המשיב.