בש"פ 1871/18 עבדו אבו סריה נ. מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בתיק מ"ת 38102-10-17 מיום 22.2.2018 (כב' השופטת רבקה פרידמן-פלדמן ) (להלן: בית משפט קמא ), בגדרו נדחתה בקשתו של העורר לעיין מחדש בהחלטה למעצרו עד לתום ההליכים נגדו.

רקע והליכים קודמים

1.

ביום 22.10.2017 הוגש נגד העורר כתב אישום המייחס לו שני אישומים בעבירות של רכישה, החזקה, נשיאה והובלה של נשק, לפי סעיפים 144(א) רישא וסעיף 144(ב) רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ).

הנשק בו עסקינן באישום הראשון הינו רובה מסוג 16 M אותו רכש העורר תמורת הסך של 20,000 ש"ח. משגילה בו תקלה, הוביל ונשא אותו העורר לתיקון אצל אחר. תמורת התיקון שילם העורר סך של 1,000 ש"ח; האישום השני אף הוא עוסק ברובה מסוג 16 M אותו החזיק אחר, חברו של העורר, ולאחר שגם ברובה זה התגלתה תקלה, הובילו העורר והאחר את הנשק לתיקון בכפר ענאתא.

2.

ביום 29.10.2017 קבע בית המשפט קמא, כי יש ראיות לכאורה כנגד העורר להוכחת המיוחס לו בכתב האישום - הודאתו של העורר בחקירה המשטרתית והפללתו על ידי אחר, המשמשת כראיית סיוע התומכת ומחזקת את הודאתו של העורר. להשלמת התמונה יצוין, כי כלי הנשק לא נתפסו.

3.

לאחר שנקבעו קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר בשל מסוכנות, הורה בית המשפט על עריכת תסקיר מעצר בעניינו של העורר ובדיקת חלופת מעצר. שני תסקירי מעצר הוגשו בעניינו של העורר, האחד מיום 27.11.2017 והשני מיום 11.12.2017. תסקירי המעצר נמנעו מלהמליץ על שחרורו של העורר לחלופת מעצר, לאחר ששירות המבחן התרשם כי אין בכוחן של החלופות המוצעות כדי להפחית מהמסוכנות הנשקפת מהעורר.

בהעדר חלופה ראויה הורה בית המשפט בהחלטה מיום 27.12.2017 (כב' השופט א' אברבנאל ) על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

4.

בין לבין בתיק העיקרי שהתנהל לפני כב' השופט ד' טפפרג , התקיים דיון ביום 29.11.2017 במהלכו הודיע בא כוח העורר כי העורר כופר במיוחס לו וכי "יודיע לבית המשפט תוך שבעה ימים על טענת זוטא" וכי הוא עומד על שמיעת כל עדי התביעה. כב' השופט טפפרג קבע, כי תוך 7 ימים יגיש בא כוח העורר הודעה בדבר טענת הזוטא וקבע את התיק לשמיעת ראיות ליום 25.2.2018 החל מהשעה 09:30 עד לשעה 13:30.

5.

ביום 31.12.2017 ניתנה החלטת כב' השופט טפפרג לפיה בוטל מועד ההוכחות ביום 25.2.2018 והוקדם ליום 15.2.2018 בין השעות 13:00 עד 16:00. מאחר והמועד החדש שנקבע בלא תיאום עם מי מבאי כוח הצדדים "נפל" על השתלמות פרקליטים, התבקש על ידי המשיבה, ובהסכמת בא כוח העורר, ביטול המועד שנקבע ליום 15.2.2018 והחזרת מועד ההוכחות ליום 25.2.2018, כפי שנקבע מלכתחילה.

בהחלטה מיום 23.1.2018 קבע כב' השופט טפפרג, כי "על הצדדים לתאם מועדים לחודש מאי 2018, אין מועדים מוקדמים יותר". בהתאם להחלטת כב' השופט טפפרג תיאמו הצדדים ביניהם מועדים מוצעים לחודש מאי, מביניהם נבחר מועד אחד לשמיעת ראיות והתיק נקבע ליום ה- 22.5.2018.

6.

ביום 21.2.2018 הגיש העורר לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה לעיין מחדש בהחלטת המעצר. בבקשה נטען, כי התקיימו נסיבות חדשות המצדיקות שחרורו לחלופת מעצר, שכן מאז מעצרו לראשונה ועד ליום תחילת משפטו תחלוף תקופה של שמונה חודשים וכי גם אם יורשע העורר בדינו, ספק אם ירצה עונש מאסר ארוך מזה שישהה במעצר בהמתנה לסיום משפטו.

7.

ביום 22.2.2918 דחה בית המשפט קמא את הבקשה לעיון חוזר וקבע, כי לא נמצא שינוי נסיבות המצדיק היענות לבקשה, מה גם שהחלופה אותה שב ומציע העורר נבחנה ונדחתה בעבר על ידי שירות המבחן ובית המשפט משנקבע כי אין בה כדי להפחית ממסוכנותו של העורר.

על החלטתו האחרונה של בית המשפט הוגש הערר שלפניי.

טענות הצדדים

8.

טיעונו של בא כוח העורר לא התמקד בנימוקי החלטתו של בית המשפט קמא מיום 22.2.2018 ואף לא בנימוקי בקשתו לעיון חוזר מיום 21.2.2018 על בסיסה ניתנה ההחלטה ביום 22.2.2018, משהרחיב את יריעת הטיעון ותקף את כל החלטות בית המשפט שניתנו בעניינו של העורר עד כה. כך נטען לכרסום בראיות, משלטענתו הנשק אינו עונה להגדרת נשק, אי מציאת הנשק ושגיאת בית המשפט (כך לטענתו), שהתעלם מחובתו לבדוק חלופת מעצר חרף קיומה של המלצה שלילית של שירות המבחן, לחלוף הזמן ולעונש לו צפוי העורר לו יורשע בדינו.

באת כוח המשיבה ביקשה לדחות את הערר ותמכה בנימוקי החלטתו של בית המשפט קמא בהצביעה על המסוכנות הנשקפת מהעורר לאור העובדה שמדובר בעבירות נשק. באשר לטענת חלוף הזמן והעובדה שמשפטו של העורר ייפתח בחלוף תקופה של שמונה חודשים מיום מעצרו, התקשתה באת כוח המשיבה ליתן הסבר משכנע להתמשכות ההליך והציעה כי תיעשה פנייה למותב להוספת מועדי הוכחות כדי שמשפטו של העורר יתנהל ברצף ויסתיים במהרה.

דיון והכרעה

9.

במרבית מטענותיו של העורר לא מצאתי ממש, לבד מטענה אחת וכפי שיפורט להלן.

באשר לטענה כי בית המשפט טעה משלא בחן חלופת מעצר חרף קיומה של המלצתו השלילית של שירות המבחן, אפנה לבש"פ 240/11 פלוני נ' מדינת ישראל (16.1.2011) "הגם שתסקיר שירות המבחן אינו כובל את שיקול דעתו של בית המשפט, נדרשים נימוקים משמעותיים כבדי משקל על מנת לסטות מהמלצה שלילית (ראו בש"פ 3316/10 מדינת ישראל נ' חמזי (לא פורסם, 5.5.2010)) ... נימוקים כאלה לא נמצאו בעניינו של העורר ועל כן לא היתה כל מניעה לאמץ את עמדת שירות המבחן ...". דברים אלה יפים גם לעניינו של העורר כאן, שלא הניח בפני בית המשפט נימוקים משכנעים המצדיקים סטייה מהמלצתו של תסקיר המבחן.

10.

באשר לטענה של כרסום בראיות, טענה זו הועלתה ונדחתה על ידי בית המשפט קמא ובדין כך. הראיות שהונחו בפני בית המשפט הן הודאתו של העורר בהחזקת הנשק, שעבורו שילם העורר 20,000 ש"ח טבין וטקילין ומשנוכח לדעת שאינו יורה, דאג לתקנו ולשלם על התיקון 1,000 ש"ח. כך גם נעשה בעניינו של הנשק הנוסף שהיה בחזקת חברו של העורר, שגם נלקח לתיקון, בשיתוף פעולה עם העורר. בית המשפט היה ער לעובדה שהנשק לא נתפס ולא התעלם מנסיבה זו בעת קביעתו את קיומן של ראיות לכאורה. לציין, כי הודייתו של המבקש מסתייעת בהודעתו של אחר ולשלב זה של ההליך אין צורך ביותר מכך.

11.

באשר לטענה כי גם אם יורשע העורר במיוחס לו הוא לא ירצה תקופת מאסר ארוכה מזו בה יישהה במעצר עד לתום משפטו, אומר בזהירות המתבקשת, מבלי להביע עמדה לענין התוצאה הסופית, כי הרשעה בעבירות נשק ביותר מהזדמנות אחת, סוג הנשק הספציפי, כי אין הדבר כך. להשוואה ראה ע"פ 4077/17 אל קאדר גואד

נ' מדינת ישראל (11.3.2018). באשר להשלכת עונשו של השותף על עונשו של העורר כאן, הריני מאמץ את אבחנתו של בית המשפט קמא באשר לשוני בין השניים. ראה לענין זה פסקה 7 להחלטת בית המשפט קמא מיום 22.2.2018 מול שורה 22-18.

12.

העובדה שמשפטו של נאשם עצור עד לתום ההליכים המואשם בעבירות חמורות של נשק מתחיל בחלוף תקופה של שמונה חודשים מיום מעצרו, כאשר לשם כך נקבעת ישיבת הוכחות אחת בת 4 שעות, כאשר הנאשם הודיע לבית המשפט באמצעות סניגורו על כוונתו לנהל משפט זוטא ושמיעת עדותם של כל עדי התביעה הרשומים בכתב האישום מעוררת קושי של ממש. שכן גם אם המשפט יתחיל להישמע במועד הקבוע, זה לא יסתיים באותה ישיבה ולשם כך יידרש בית המשפט למועדי הוכחות נוספים וכאלה לא נקבעו על ידי בית המשפט. בנסיבות אלה עלולה תקופת המעצר להתארך מעבר לתקופת המעצר הראשונה והצדדים יידרשו למצער להארכה אחת נוספת על פי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי.

חרף הקושי שהתנהלות זו מעוררת, ובהתחשב בכך שמדובר בתקופת המעצר הראשונית, אין הדבר שוקל נגד חומרת העבירות והמסוכנות הסטטוטורית הנשקפת מהעורר, עד כדי הסטת נקודת האיזון אל עבר שחרורו של העורר, כאשר חלופת המעצר שהוצעה על ידו נפסלה על ידי שירות המבחן, ככזו שאין בה כדי הפגת המסוכנות הנשקפת ממנו.

לאור האמור, אני דוחה את הערר.