בש"פ 8720/20 עבד אלעזיז אבו עמרה נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת מעצר עד תום ההליכים מיום 9.12.2020, שניתנה בבית המשפט המחוזי בבאר שבע במ"ת 25397-10-20 (כב' השופטת ד' כהן ).

רקע

1.

ביום 15.10.2020 הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע כתב אישום המייחס לעורר עבירות בנשק - החזקת נשק לפי סעיף 144(א) רישא וסיפא לחוק העונשין, התשל "ז-1977 (להלן: החוק ) ונשיאת נשק לפי סעיף 144(ב) רישא וסיפא לחוק. על פי כתב האישום, ביום 1.10.2020 בלילה, הבחינו שוטרים בעורר ברכבו וסימנו לו לעצור. לאחר שהעורר עצר, אחד השוטרים הבחין בחפץ הנחזה לכלי ירי המונח בצד של הנוסע על שטיחון רצפת הרכב. ברכב נתפס אקדח חצי אוטומטי הטעון במחסנית המכילה 7 כדורים, ו-2 כדורים נוספים נתפסו בכיס מכנסיו של העורר.

הליכי המעצר עד כה

2.

ביום 21.10.2020, הסכים בא כוח העורר לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, ובית המשפט המחוזי (כב' השופט נ' אבו טהה ) הורה על הגשת תסקיר. מתסקיר המעצר עלה כי העורר נעדר עבר פלילי; כי העורר התקשה להרחיב אודות קשיים שהיו ברקע למעצרו; כי "קיימת רמת סיכון להישנות התנהגות עוברת חוק בתחום הנשק"; כי המפקחים המוצעים בעלי תפיסה חד מימדית והתקשו לזהות כל קושי בחיי העורר טרם מעצרו ועברם הפלילי של חלקם אינו נהיר; וכי לא ברור האם ברקע קיים סכסוך משפחות. לבסוף, שירות המבחן לא המליץ על שחרור העורר.

בהחלטה מיום 9.12.2020, בית המשפט (כב' השופטת ד' כהן ) קבע כי העורר ייעצר עד תום ההליכים. בהחלטתו, בית המשפט עמד על כך שבעבירות נשק קיימת מסוכנות מובנית, ושסטייה מהמלצה שלילית של שירות המבחן תעשה רק במקרים חריגים. עוד נקבע כי נהיגה ברכב שעה שמצוי בו נשק, מלמדת על תעוזה ומעצימה את רמת הסיכון;

וכי בנסיבות בהן הנשק נתפס טעון וזמין לעורר, עם תחמושת נוספת בכיס המכנסיים, על אף שהעורר נעדר עבר פלילי, החלופות המוצעות לא יכולות לצמצם כנדרש את מידת הסיכון הנשקפת מהעורר. בית המשפט קבע כי למרות שאין אינדיקציה מובהקת לסכסוך משפחות, הנסיבות מלמדות שבשחרור העורר לא יהיה כדי להבטיח את תכלית המעצר; וכי הפיקוח המוצע לא מאפשר פיקוח שיבטיח את שלום הציבור מפני מסוכנות העורר.

נימוקי הערר

3.

לטענת העורר, שגה בית המשפט משהורה על מעצרו עד תום ההליכים; תסקיר המעצר שהוגש אינו ברור ואין הלימה בין החלקים החיוביים שבו ובין קביעת מסוכנותו ברמה הנמוכה לבין ההמלצה הסופית; בית המשפט לא פסל את המפקחים המוצעים או את מיקום החלופות אלא רק ציין שהמעשים חמורים; החלופה המוצעת בשגב שלום תנטרל את המסוכנות שנקבעה בתסקיר המעצר; לפיכך, העורר סבור כי יש לשחררו לחלופת מעצר או להורות על מעצרו בפיקוח אלקטרוני.

4.

בדיון שהתקיים בפניי שב בא כוח העורר על נימוקי הערר והדגיש כי העורר הוא בחור צעיר ונורמטיבי, ללא עבר פלילי, המגיע ממשפחה נורמטיבית, ורמת מסוכנותו נקבעה כנמוכה; כי משהתסקיר חיובי, יש להורות על שחרור העורר או על מעצרו בפיקוח אלקטרוני וטען כי לאור נתוני העורר ניתן לסמוך עליו שלא יפר את תנאי השחרור או המעצר בפיקוח אלקטרוני.

בא כוח המשיבה ביקש לדחות הערר וטען כי לא ברור מה הייתה תכלית הנסיעה עם אקדח טעון; כי הכלל בעבירות נשק הוא מעצר; כי ההמלצה השלילית של שירות המבחן נובעת מכך שהעורר לא שיתף פעולה עם שירות המבחן, מכך שאחד המפקחים תיאר סכסוך אפשרי ומכך שהמפקחים התקשו לזהות קושי טרם המעצר.

דיון והכרעה

5.

לאחר שעיינתי בערר על נספחיו ושמעתי את טענות הצדדים בדיון, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות.

6.

נקודת המוצא היא כי בעבירות נשק, קיימת מסוכנות המצדיקה מעצר עד תום ההליכים מאחורי סורג ובריח ורק בנסיבות חריגות תוכל חלופת מעצר להפיג מסוכנות זו (בש"פ 5032/19 מדינת ישראל נ' ג'בארין , פסקה 9 (6.8.2019)). גם פיקוח אלקטרוני יתאפשר בעבירות נשק כחריג מטעמים מיוחדים שיירשמו, כפי שמורה סעיף 22ב(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996.

יתרה מזאת, שירות המבחן לא בא בהמלצה לשחרר את העורר. כידוע, סטייה מהמלצה שלילית של שירות המבחן תיעשה רק במקרים חריגים בהם מתקיימים נימוקים משמעותיים כבדי משקל (בש"פ 1871/18 אבו סריה נ' מדינת ישראל , פסקה 9 (12.3.2018)). הדבר מתבקש בפרט עת מתסקיר המעצר עולה כי לא ניתן לתת אמון בעורר, אשר ייתכן שהחזיק בנשק על רקע סכסוך. נימוקים מעין אלה לא הוצגו בענייננו.

אין בידי לקבל את טענת בא כוח העורר לפיה תסקיר המעצר חיובי. שירות המבחן עמד בתסקיר על כך שקיימת אי בהירות בנוגע לקשריו החברתיים ועמדותיו של העורר " ביחס לנשק ביחס לפתרון בעיות באמצעים אלימים וביחס לקיומו של סכסוך במשפחתו "; על כך שהעורר התקשה להסביר את הפער בין תפקודו התקין לבין מעצרו; ולפיכך, העריך כי " קיימת רמת סיכון להישנות התנהגות עוברת חוק בתחום הנשק ". עוד סבר שירות המבחן כי הערבים התקשו לזהות קושי בחייו של העורר שייתכן שהוביל למצבו הנוכחי; כי קיימת אי בהירות אשר לקיומו של סכסוך פעיל; וכי הרחקת העורר ליישוב שגב שלום אינה מספקת, בשל אופי העבירות ובשל אי הבהירות ביחס לקשרים שוליים ולנגישות לנשק. האמור מתיישב עם המסקנה הסופית של שירות המבחן, לפיה לא ניתן להמליץ על שחרורו של העורר.

7.

בית המשפט קמא קבע כי לא ניתן לצמצם את מסוכנות העורר באמצעות החלופות המוצעות, וציין כי עדות דודו של העורר העלתה חשש לקיומו של סכסוך המערב את משפחת העורר. לבסוף, בית המשפט קבע כי בעניינו של העורר לא מתקיימות נסיבות חריגות המאפשרות מעצרו בפיקוח אלקטרוני או שחרורו בתנאים מגבילים.

מכלול השיקולים, ובהם המסוכנות הטבועה בעבירות נשק, המלצתו השלילית של שירות המבחן ואי הבהירות ביחס לרקע למעשי העורר, מובילים למסקנה כי צדק בית המשפט קמא משהורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, ואין כל הצדקה להתערב בהחלטתו.

8.

סוף דבר, הערר נדחה.