בש"פ 240/11 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

בכתב אישום שהוגש נגד העורר לבית משפט המחוזי בירושלים מתוארת מסכת ארוכה של מעשי אונס, מעשי סדום, תקיפה ואיומים אותם ביצע, לפי הנטען, העורר בבת-זוגו (להלן: המתלוננת ) בתקופה שבין חודש אוגוסט 2008 לחודש אוקטובר 2010. בכתב האישום נטען, בין היתר, כי העורר דרש מבת זוגו לקיים איתו יחסי מין כשידיה ורגליה קשורות למיטה, וכאשר התנגדה – הכניס לפיה גרביונים לכדי שלא תפריע לו להגיע לפורקן. עוד נטען, כי במהלך שנת 2010 דרש העורר מהמתלוננת כי תקיים איתו יחסי מין אוראליים ואנאליים, וכפה זאת עליה בניגוד לרצונה וחרף מחאותיה. בנוסף, במספר רב של הזדמנויות במהלך התקופה, תקף העורר את המתלוננת והיכה אותה; ואף איים לא אחת כי ירצח אותה ויתאבד, כאשר בחלק מן המקרים עשה כן

בעודו אוחז באולר.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביקשה המדינה לעצור את העורר עד לתום ההליכים נגדו. העורר לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה אך ביקש להורות על שחרורו בתנאים בשל חולשת הראיות הנוספות בתיק, פרט להודעותיה של המתלוננת. בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ת' בזק רפפורט ) דחה את טענות העורר בדבר קיומה של חולשה ראייתית בתיק, אך הורה על הכנת תסקיר מעצר בעניינו לצורך בחינת חלופת מעצר שהציע בבית הוריו. שירות המבחן נמנע מהמלצה על שחרור העורר לחלופה זו, כמו גם לכל חלופה אחרת. בתסקיר המבחן צוין, כי קיים סיכון גבוה להישנות התנהגות פוגעת מצידו של העורר, בין היתר משום שהוא אינו מקבל אחריות על מעשיו; וכי בנסיבות העניין קיים חשש ממשי לשלומה של המתלוננת ולשיבוש מהלכי משפט ככל שהעורר ישוחרר ממעצרו. בית המשפט אימץ את עמדת שירות המבחן והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים; אולם בתוך כך העיר, כי ניתן יהיה לבחון את אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר בחלוף זמן. אשר על כן הורה בית המשפט כי ייערך בעניינו של העורר תסקיר משלים בתוך חודש.

3.

על החלטה זו נסב הערר שלפניי. ראשית נטען, כי על אף קיומן של ראיות לכאורה, קיימת חולשה ראייתית בתיק, וזו מצדיקה את בחינת שחרורו של העורר לחלופת מעצר. העורר מצביע על סתירות בין הודעות המתלוננת במשטרה ובין ראיות חיצוניות בתיק. כך למשל, לא נמצא תיעוד לביקורם של שוטרים בדירת בני הזוג כפי שתיארה המתלוננת, או לכך שבהזדמנות זו הבחינו השוטרים בחבלה על פניה של המתלוננת. כמו-כן, בהודעתה, ציינה המתלוננת כי סיפרה לרב כשבעלה נוהג לאנוס ולתקוף אותה, אך הרב הכחיש דברים אלה כאשר נחקר במשטרה. בהמשך, מעלה העורר השגות באשר לתוכנו של התסקיר שהוגש בעניינו. בין היתר, משיג העורר על כך שבתסקיר המעצר נזקפה לחובתו העובדה שהוא כופר באשמה, וכן נקבע כי אביו – ששירת שנים ארוכות במשטרה – אינו ראוי לשמש כמפקח משום שהוא מאמין בחפות בנו. ממילא, טוען העורר, בית המשפט אינו מחויב להמלצתו של שירות המבחן ורשאי לסטות ממנה וכך היה על בית המשפט המחוזי לנהוג בעניינו. העורר מדגיש את

גילו הצעיר ואת עברו הנקי, ועומד על הקשיים שהוא חווה במעצר. על-מנת להפיג את החשש שמא שחרורו לחלופה יסכן את המתלוננת או ישבש מהלכי משפט, מציע העורר חלופת נוספת בצפון הארץ, המרוחקת ממקום מגוריה של המתלוננת.

4.

המשיבה סבורה כי יש לדחות את הערר. בטיעונה לפניי הצביעה באת-כוח המדינה על כך שהעורר אישר בחקירתו טענות רבות של המתלוננת בכל הנוגע למעשים המיניים שביצע בה. עוד נטען, כי העורר אישר בחקירתו שהוא הרים ידו על המתלוננת וקילל אותה במספר הזדמנויות, וכן הוא איים – בהלצה, לשיטתו – להרוג אותה ולהתאבד. עוד נטען, כי בניגוד לטענתו של העורר, הרב שאליו פנתה המתלוננת על-מנת להתלונן, לא הכחיש את פנייתה אליו אלא מסר כי איננו זוכר פניה כזו. המדינה סבורה, כי מכלול הראיות בתיק מלמד על מסוכנות שלא ברור אם ניתן לאיינה בחלופה. אשר להשגותיו של העורר על תסקיר המעצר – המדינה אמנם איננה חולקת על כך

ששירות המבחן אינו יכול להסתמך על הכחשה, כשלעצמה, בכדי לקבוע מסוכנות, אך לטענתה, התסקיר בענייננו של העורר לא התמצה בסוגיה זו אלא התייחס לסוגיות רבות, וביניהן אופיו של העורר והסיכון הקונקרטי הנשקף ממנו למתלוננת. להשקפתה של המשיבה, ההחלטה נושא הערר היא מאוזנת, ובית המשפט קמא הלך כברת דרך לטובת העורר, שכן הוא הורה על הגשת תסקיר נוסף בעוד חודש ימים, למרות ההמלצה השלילית בתסקיר הנוכחי.

5.

לאחר שבחנתי את נימוקי הערר ושמעתי את טענות הצדדים, מסקנתי היא כי דינו להידחות . כאמור, העורר איננו חולק על קיומן של ראיות לכאורה בדמות הודעותיה של המתלוננת אולם להשקפתו, עוצמתן של אלה איננה גבוהה נוכח קיומן של אי-התאמות כאלה ואחרות בין הודעתה של המתלוננת לראיות אחרות בתיק, ועל כן יש להורות על שחרורו לחלופה. לא אוכל לקבל טענה זו. ראשית, כפי שצוין לא אחת, בשלב המעצר, בית המשפט איננו נדרש למהימנותן של הראיות ולסתירות כאלה ואחרות בחומר הראיות (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ (2) 133 (1996)). עניין זה מקומו להתברר בתיק העיקרי. אכן, ישנם מקרים בהם נוכח חולשתן של הראיות לכאורה, יש להורות על חלופת מעצר, אולם אינני סבור כי זהו מצב הדברים בענייננו. הודעותיה של המתלוננת מייחסת לעורר מסכת ארוכה של מעשי אלימות קשים ועבירות מין,

שאותם ביצע כלפיה בעקביות על פני תקופה של כשנתיים ימים. עיון בהודעותיו של העורר מעלה כי למעשה הוא איננו חולק על עצם התרחשותם של האירועים המיניים המתוארים בהודעותיה של המתלוננת, אם כי לטענתו, אלו התקיימו בהסכמה ואף לבקשתה. באשר לאירועי האלימות המתוארים בהודעות אלה, העורר מודה כי חלקם אכן התרחשו. בנסיבות אלה, קשה לקבל את הטענה כי פרטים שוליים כאלה ואחרים בהודעותיה של המתלוננת משפיעים על עוצמת התשתית הראייתית הלכאורית. נוכח כל האמור, טענתו של העורר בדבר חולשתה של התשתית הראייתית הקיימת נגדו – נדחית.

6.

ומכאן, לשאלת אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר. המעשים המיוחסים לעורר מקימים עילת מעצר סטטוטורית לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). השאלה המונחת על הפרק היא, אפוא, אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה וקביעת חלופת מעצר. בהקשר זה, מקובלת עליי טענתו של העורר, כי אין לזקוף לחובתו – בכל הנוגע לשאלת שחרורו לחלופה – את עצם העובדה שהוא מכחיש את העבירות המיוחסות לו. ובלשונה של השופטת א' חיות :

"בזוכרנו כי מדובר בתסקיר מעצר טרם משפט, אין לצפות כי נאשם יוותר לחלוטין על טענות ההגנה שיש בפיו ובוודאי שאין מקום לגישה הגורסת כי בכל מקרה שבו הנאשם אינו מודה בפני שירות המבחן בשלב המעצר במעשים המיוחסים לו, לא ניתן לאיין את מסוכנותו בדרך של חלופת מעצר (בש"פ 6826/10 סמואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.9.10); ראו גם: בש"פ 7701/10 שתיווי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.10.10)).

יחד עם זאת אין להתעלם מכך שהמלצתו השלילית של שרות המבחן לא נסמכה רק על הכחשתו של העורר את ביצוע המעשים המיוחסים לו; אלא על נתונים נוספים, וביניהם, כאמור, אופיו של העורר – הנוהג, להתרשמותו של שירות המבחן, באופן פוגעני וחסר גבולות כאשר צרכיו אינם נענים; והעובדה שעל המתלוננת – שהיתה מצויה בקשרי משפחה עם העורר עוד קודם לנישואיהם –

מופעל לחץ משפחתי כבד לחזור בה מתלונתה, ושחרורו של העורר לחלופת מעצר, כך נמצא, עלול להעצים לחצים אלה. גם על יסוד טעמים אלה סבר שירות המבחן כי אין מקום לשחרורו של העורר לחלופה. כידוע, הגם שתסקיר שירות המבחן אינו כובל את שיקול דעתו של בית המשפט, נדרשים נימוקים משמעותיים וכבדי משקל על מנת לסטות מהמלצה שלילית (ראו: בש"פ 3316/10 מדינת ישראל נ' חמדי

(לא פורסם, 5.5.10); בש"פ 2244/10 מורזחנוב נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 1.4.10); גדבאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.12.09) ). נימוקים כאלה לא נמצאו בעניינו של העורר, ועל כן לא היתה כל מניעה לאמץ את עמדת שירות המבחן בעניינו, מה גם שבית המשפט המחוזי לא סתם את הגולל על אפשרות שחרורו של העורר לחלופה, והורה על הכנת תסקיר נוסף שיוגש בחלוף חודש ימים ממועד מתן ההחלטה, לצורך בחינה מחודשת. במהלך הכנת התסקיר החדש, ייתן שירות המבחן את דעתו גם לדבריה של המתלוננת בדיון שהתקיים לפניי, בהתייחס למקום מגוריה הנוכחי ולהשלכה שיש לכך על המשך שהייתו של העורר במעצר עד תום ההליכים. למותר להדגיש כי אין באמור משום נקיטת עמדה לגופו של התסקיר החדש.

סיכומו של דבר, בנסיבות המקרה שלפנינו, נוכח המסוכנות הנשקפת מן העורר והחשש משיבוש הליכי משפט ונוכח עמדתו של שירות המבחן, לא מצאתי כי נפלה טעות בהחלטת בית המשפט המחוזי.

הערר נדחה.

נ יתנה היום, י"א בשבט התשע"א (16.1.11).

ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

11002400_M01.doc

נב +הג

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il