בש"פ 7701/10 בילאל שתיווי נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט ז' הווארי ) מיום 17.10.2010 במ"ת 10524-08-10, אשר במסגרתה הורה בית המשפט המחוזי כי העורר ייעצר עד תום ההליכים נגדו.

העובדות לפי כתב האישום

1.

לבית המשפט המחוזי בנצרת הוגש כתב אישום נגד העורר המייחס לו את העבירות הבאות: נשיאת נשק שלא כדין לפי סעיף 144(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); החזקת נשק שלא כדין לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין; קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין; סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה לפי סעיפים 332(2) ו-(5) לחוק העונשין; הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק העונשין; שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין; הסתייעות ברכב לצורך ביצוע פשע לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ); וחבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין.

לפי כתב האישום, בין משפחתו של העורר, משפחת שתיווי, לבין משפחת חמודה המתגוררת בשכנות לה בנצרת קיים סכסוך עקוב מדם אשר הוביל לאירועי ירי ואף לרצח בן דודו של העורר. ביום 24.7.2010 סמוך לשעה 20:00 נורו צרורות לעבר אטליז ביפיע שבבעלות משפחת חמודה וסמוך לאחר מכן נורו צרורות לעבר ביתה של אחת מבנות משפחת שתיווי המתגוררת בשכונת אל אמל הסמוכה, ועקב כך הוזעקה משטרת ישראל למקום. משהגיעו כוחות המשטרה למקום הבחינו בעורר כשהוא נוהג ברכב מסוג וולבו ולצידו אדם נוסף במושב הקדמי (להלן: האחר ) וסימנו לעורר לעצור את הרכב. מכתב האישום עולה כי העורר, שהבחין ברכב המשטרתי, ועל אף הוראות הכריזה שקראו לעברו השוטרים, הגביר את מהירות נסיעתו, חצה כיכר בפראות תוך שהוא מסכן את השוטרים שעמדו שם במטרה לעכבו, וברח מן המקום במהירות פרועה במטרה להימלט מידי כוחות המשטרה, תוך שהוא גורם לאחת הניידות לסטות מנתיב נסיעתה ולהתנגש בעמוד. לפי כתב האישום, בשלב זה דלקו אחרי העורר שתי ניידות משטרה נוספות תוך שהשוטרים קוראים לעורר לעצור את הרכב, אולם העורר המשיך בנסיעה פרועה בסמטאות נצרת במהירות מופרזת, תוך סטייה לנתיב הנגדי, עקיפה פראית של כלי רכב אחרים ותוך גרימת סיכון ממשי לבטיחות הנוסעים בנתיב התחבורה. כעבור מספר דקות ולאחר נסיעה בת כ- 2 ק"מ , השליך האחר מהרכב לשולי הדרך רובה M -16 קצר ביחד עם מחסנית ובה כדורים (להלן: הנשק ), אשר נגנבו מביתו של חייל תושב קצרין ביום 19.1.2008. העורר המשיך בנסיעה עד שהגיע לאזור מיוער, שם נטשו העורר והאחר את הרכב, השליכו תרמילים בקוטר 5.56 מ"מ ו- 7.62 מ"מ אל מחוץ לרכב במטרה להעלימם, נעלו את הרכב והמשיכו במנוסה רגלית לתוך היער. מכתב האישום עולה כי מיד לאחר מכן התפצלו כוחות המשטרה כך שאחת הניידות עצרה בסמוך לרכב וניידת נוספת עצרה בסמוך לשולי הדרך, שם מצאו השוטרים את הנשק כשהוא טעון במחסנית ובה כדורים. הנשק נמצא דרוך במצב ירי אוטומט ונמצא כדור בבית הבליעה שלו. כמו כן, ברכב נמצא כדור נקור בקוטר 5.56 מ"מ .

2.

במקביל להגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים נגדו, ובמסגרתה טענה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסת לו בכתב האישום, וביניהן כלולים דו"חות בלשי משטרת ישראל וגרסת העורר במשטרה. כן טענה המשיבה כי נוכח המיוחס לעורר בכתב האישום ברורה מסוכנותו כלפי שלום הציבור וביטחונו. כמו כן, טענה המשיבה כי מסוכנות זו מתחזקת מאחר שמדובר בעבירות בנשק המקימות עילת מעצר סטטוטורית מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). בנוסף, טענה המשיבה כי התנהגות העורר כפי שמיוחסת לו בכתב האישום מעלה חשש ממשי כי ישבש מהלכי משפט.

הליכים קודמים

3.

ביום 12.8.2010 התקיים דיון בבקשת המעצר עד תום ההליכים בבית המשפט המחוזי בנצרת (השופט ז' הווארי ). בית המשפט המחוזי דן בצורה מפורטת ומעמיקה בראיות לכאורה, וציין כי כתב האישום נסמך בעיקרו על דו"חות בלשי המשטרה. בית המשפט המחוזי דן בשמונה דו"חות שונים של בלשי משטרה אודות האירוע נשוא כתב האישום בו דיווחו על המרדף אחר רכב הוולבו ועל הסריקות שנערכו באזור המיוער. בית המשפט המחוזי ציין כי העורר הגיע ביום 26.7.2010 לתחנת המשטרה ונעצר. כן ציין בית המשפט המחוזי כי העורר טען בהודעותיו כי הוא נהג ברכב הוולבו, וכי חשש שהרכבים רודפים אחריו ולכן ברח, נכנס לשביל עפר ונטש את הרכב. כן טען העורר כי לא היה עימו איש ברכב והוא הכחיש כל קשר לנשק.

בית המשפט המחוזי קבע כי דו"חות השוטרים מפורטים ועקביים וכי באופן כללי לא עלו בהם סתירות מהותיות. כן נקבע כי הדו"חות מקימים תשתית ראייתית לכאורה שיש בה כדי להביא להרשעת העורר בעבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה ובשאר העבירות הנוספות הנוגעות לרכב. כן צויין כי בא כוח העורר הודה בקיומן של ראיות לכאורה ביחס לעבירות אלה, אך כפר בקיומן של ראיות לכאורה בנוגע לעבירות הנשק. לעניין עבירות הנשק סבר בית המשפט המחוזי כי דו"חות השוטרים מלמדים על ראיות נסיבתיות אשר הצטרפותן יחד מקימה תשתית ראייתית לכאורה שיש בה כדי להוביל בסופו של ההליך להרשעת העורר בהן. בנוסף, בית המשפט המחוזי קבע כי חיזוק לדו"חות אלו ניתן ללמוד מגרסת העורר וכי ריבוי הראיות הנסיבתיות וצירופן יחד מחזקים את הגרסה הלכאורית המוצגת בכתב האישום ומקשים על ניסיונו של העורר להציע תזה חלופית המתיישבת עם חומר הראיות.

4.

באשר לעילת המעצר קבע בית המשפט המחוזי כי מסוכנותו של העורר עולה נוכח הימלטותו מהמשטרה תוך נסיעה פרועה וסיכון של חיי אדם ושלום הציבור. כן קבע בית המשפט המחוזי כי המעשים החמורים המיוחסים לעורר מלמדים על מסוכנות של ממש ועל כן לא שוכנע כי שחרורו לחלופת מעצר תאיין את מסוכנותו במידה מספקת. בית המשפט המחוזי ציין כי הינו ער לעובדה כי העורר נעדר עבר פלילי וכי בעבר ניהל אורח חיים נורמטיבי, אולם בנסיבות המקרה לא העלה העורר נימוקים כבדי משקל אשר יש בהם כדי לסתור את חזקת המסוכנות הנשקפת ממנו. נוכח כל האמור לעיל הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

5.

על החלטה זו של בית המשפט המחוזי הגיש העורר ערר לבית משפט זה, בש"פ 6218/10 בו דן השופט א' גרוניס . ביום 2.9.2010 ניתנה ההחלטה בערר ובה ציין בית משפט זה כי בא כוחו של העורר טען בפני בית המשפט המחוזי כי לא קיימת תשתית ראייתית מספקת למעצר ככל שמדובר בעבירות הנשק, וכי בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המשיבה לעניין זה לפיה הראיות קושרות את העורר לעבירות אלה. בית משפט זה ציין כי האימרה הרלוונטית לעניין הנשק הינה של קצין המשטרה פקד שי רונן, שנהג באחת מניידות המשטרה שרדפו אחר מכונית הוולבו. לדברי הקצין, הוא הבחין במהלך המרדף שהאחר שישב ליד הנהג פתח את דלת הרכב וזרק דבר מה מהרכב. כן צויין כי שוטרים שהגיעו למקום בסמוך לכך מצאו שם את הרובה, כי ליד הרכב נמצאו כדורים שונים וכי בתוך המכונית נמצא כדור בקוטר 5.56 מ"מ , המתאים מבחינת קוטרו לרובה. כמו כן, בית משפט זה ציין כי חומר החקירה המצוי בידי המשיבה הינו חסר מאחר שטרם התקבלו תוצאות של בדיקות טביעות אצבעות ובדיקות בליסטיות. בית משפט זה קבע כי אין זה ראוי להניח הנחות שונות באשר לתוצאות בדיקות אלה ולהכריע בשאלת דיות הראיות על בסיס אותן הנחות. כן ציין בית משפט זה כי ממועד ביצוע העבירה לכאורה ועד מועד הדיון חלף יותר מחודש ימים וכי המשיבה ביססה את בקשת המעצר בעיקר על עבירות הנשק. בית משפט זה קבע כי בנסיבות המתוארות ומאחר ואין לדעת מתי תתקבלנה תוצאות הבדיקות יגיש שירות המבחן תסקיר מעצר בעניינו של העורר וייערך דיון נוסף בבית המשפט המחוזי, שיחליט לפי שיקול דעתו האם להותיר בעינה את החלטת המעצר. כן קבע בית משפט זה כי עד למתן החלטה אחרת ייוותר העורר במעצר.

6.

בעקבות קבלת תסקיר המעצר קיים בית המשפט המחוזי (השופט ז' הווארי ) דיון נוסף בעניינו של העורר ביום 17.10.2010. בית המשפט המחוזי קבע כי לאחר שבחן את תסקיר המעצר, את החלטתו הקודמת ואת טענות באי כוח הצדדים הגיע לכלל מסקנה כי אין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר. בית המשפט המחוזי ציין כי טרם נתקבלו תוצאות הבדיקות שצויינו לעיל, אולם קבע כי בשלב זה, של דיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, די בראיות האחרות שהציגה בפניו המשיבה בכדי לקבוע כי יש ראיות לכאורה להוכחת אשמת העורר בכל הקשור לעבירות הנשק, גם אם יתעלם מהכדורים שנמצאו ברכב הנטוש וסביבו. באשר לדו"ח של פקד שי רונן קבע בית המשפט המחוזי כי יש בו כדי להוות ראיה לכאורה של ממש נגד העורר בעבירות הנשק. כמו כן, בית המשפט המחוזי קבע כי בנוסף לראייה זו מצא מספר חיזוקים משמעותיים נגד העורר: העובדה שבין משפחתו של העורר לבין משפחת חמודה קיים סכסוך אלים וממושך; העובדה כי במועד נשוא כתב האישום נורו יריות לעבר חנות בבעלות משפחת חמודה וכן לעבר בית שבו מתגוררת בת למשפחת העורר; ניסיון הימלטות העורר מן המשטרה כאשר ניסיון החיים מלמד כי לאדם הנמלט מהמשטרה תוך נהיגה פראית ומסוכנת יש סיבה לנהוג כך. כן ציין בית המשפט המחוזי כי גרסותיו של העורר בהודעותיו במשטרה תמוהות ולא אמינות, וזאת בניגוד לדו"חות השוטרים שהינם עקביים, מפורטים וללא סתירות מהותיות כלל. בית המשפט המחוזי קבע כי די בכל זאת כדי לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחות עבירות הנשק המיוחסות לעורר, ואין בעובדה כי לא קיימות עדיין תוצאות הבדיקות הנדרשות לעיל כדי להחליש באופן מהותי את עוצמת הראיות בשלב זה. עם זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי הוא רואה בחומרה רבה את העובדה כי למרות שחלפו יותר מחודשיים מהחלטתו הקודמת טרם דאגה המשיבה לקבל לידיה את תוצאות הבדיקות לעיל, וכי הוא רואה בכך מחדל של ממש שיש בו כדי להוות פגיעה בזכויות העורר. כן ציין בית המשפט המחוזי כי אילו היו עומדות עבירות הנשק בפני עצמן, ייתכן שהיה די במחדל זה על מנת לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

7.

באשר לעבירות התנועה ציין בית המשפט המחוזי את שקבע בהחלטתו הקודמת, וקבע כי בית המשפט לא ייתן אמון באדם הנמלט ביודעין מן המשטרה ומלמד על עצמו כי אינו ירא מפני החוק. נוכח כל זאת קבע בית המשפט המחוזי כי גם בשל מעשים אלו של העורר אין מקום לשחררו לחלופת מעצר.

8.

כמו כן,

בית המשפט המחוזי התייחס לתסקיר המעצר שהוגש בעניינו של העורר וקבע כי הוא אינו חיובי. בית המשפט המחוזי ציין כי מהתסקיר אמנם עולה כי העורר הינו אדם נורמטיבי, אך מנגד נקבע שהוא גדל במשפחה מסורתית שבה יש ערך עליון להגנה על המשפחה ועל כן הוא נדרש לגלות לה לויאליות. בית המשפט המחוזי גם ציין ששירות המבחן קובע בתסקיר שהסכסוך בין משפחת העורר לבין משפחת חמודה עדיין בעיצומו ולאור כך לא ניתן לשלול סבירות להישנות התנהגות העורר. ביחס לחלופת המעצר שהוצעה לפיה ישהה העורר בבית דודתו בכפר סנדלה קבע בית המשפט המחוזי כי שירות המבחן התרשם כי שתי הערבות המוצעות, אימו ודודתו של העורר, מסוגלות להציב לו גבולות וכי הוא יקבל את סמכותן. ואולם, שירות המבחן קבע כי נראה שהן לא תופסות את עוצמת הסכסוך שבין המשפחות ואינן מודעות לסכנה הטמונה בהיותן ערבות. כן צויין כי שירות המבחן העריך כי נוכח הסכסוך קיימת סכנה לעורר ולערבות אם ישוחרר לחלופת מעצר. בית המשפט המחוזי קבע כי על כן וחרף קיומן של ערבות ראויות, לא המליץ שירות המבחן על שחרור העורר לחלופת מעצר. בית המשפט המחוזי קבע כי לא נותר לו אלא להסכים עם שירות המבחן, וכי נסיבות העבירה, חומרת העבירות המיוחסות לעורר והסכסוך שבין שתי המשפחות מלמדים על מסוכנות של ממש שחלופת המעצר לא יכולה לאיין. נוכח כל זאת קבע בית המשפט המחוזי כי העורר יוותר במעצר עד תום ההליכים.

נימוקי הערר

9.

במסגרת הערר טוען העורר - באמצעות באי כוחו, עו"ד עסאם טנוס ועו"ד יהלי שפרלינג - כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי התשתית הראייתית בעבירות הנשק חזקה דיה על מנת להקים נגדו חזקת מסוכנות. לטענתו, תשתית זו מבוססת על ראיות נסיבתיות ומכילה סתירות שמשקלן המצרפי אינו מספיק

כדי להורות על מעצרו עד תום ההליכים, וראייה לכך היא החלטת בית משפט זה בבש"פ 6218/10 הנ"ל, אשר לא השחית מילותיו לריק ויש מקום ליתן לכך ולעובדה שלא נדחה על ידי בית משפט זה משקל ראוי. כן מציין העורר כי עד לכתיבת שורות אלה טרם התקבלו תוצאות הבדיקות שצויינו לעיל. זאת ועוד, העורר טוען כי שגה בית המשפט המחוזי עת התעלם מהערת בית משפט זה לפיה יש לשקול את שחרורו במידה ולא תתקבלנה תוצאות בדיקות אלה.

10.

כן טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי תסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו אינו חיובי. זאת, מאחר שלטענת העורר שירות המבחן התקשה לשחררו לחלופת מעצר משני נימוקים עיקריים: הנימוק הראשון הוא הקושי להסביר את הפער בין תפקודו החיובי של העורר לאורך חייו לבין הסתבכותו במעשים נשוא כתב האישום. העורר טוען כי נימוק זה לא יכול לשמש עילה נגד שחרורו, שכן הקושי האמור נובע מהיותו חף מפשע ושאלת אשמת העורר אינה רלוונטית בשלב זה של ההליך; הנימוק השני הינו הסכסוך שבין המשפחות והסכנה שעשויה להישקף לעורר ולערבות אם ישוחרר. העורר טוען כי גם דינו של נימוק זה להידחות מאחר ושירות המבחן התייחס ל"הודנה" (להלן: הפסקת האש ) שהוסכמה בין שתי המשפחות שנסתיימה לכאורה ביום 15.10.2010, אולם לטענתו תוקפה הוארך בחודשיים נוספים עד ליום 15.12.2010. מעבר לכך, לטענת העורר שירות המבחן מציין כי אפילו שהיו הפרות בזמן הפסקת האש הרי שהן נבעו מצד משפחת חמודה ולא מצד משפחתו. כן טענו באי כוח העורר בדיון שנערך לפניי כי משפחת העורר משתייכת לפלג שאינו בסכסוך עם משפחת חמודה, וכי העובדה שתסקיר שירות המבחן לא ציין זאת מעידה כי הוא לא נערך על בסיס בדיקה מעמיקה ועל כן הינו מטעה. לעניין זה אף טוען העורר כי לא ניתן למנוע את שחרורו בעקבות חשש ממעשיהם של אחרים וכי שירות המבחן נתן משקל יתר לחשש לשלומם של בני משפחתו ואולי אף לשלומו. כן טוען העורר כי "חוזה האמון" שנכרת במסגרת שחרור לחלופת מעצר הינו בין המשוחרר לבין בית המשפט בלבד, ולעניין זה טוען העורר כי בית המשפט המחוזי התעלם מעברו הנורמטיבי עת החליט שאינו ראוי לאמונו. כן טוען העורר כי הישענות שירות המבחן על קיומו של הסכסוך כדי לשלול את אפשרות שחרורו לחלופת מעצר הינה פסולה ונגועה בשיקולים זרים.

11.

בדיון שנערך לפניי טענו באי כוח העורר כי הוגשו שני כתבי אישום נוספים נגד שניים מבני משפחת חמודה בגין אירוע ירי ואירוע רצח על רקע הסכסוך בין שתי המשפחות וכי לפחות אחד מהם שוחרר על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת לחלופת מעצר. נוכח זאת טוען העורר כי בעניין זה נוצר אי שוויון מהותי וכי הוא הופלה ביחס אליו.

12.

כמו כן, העורר טוען כי יש לו את היכולת לעמוד בתנאי השחרור, כי הערבות המוצעות יכולות להציב בפניו את הגבולות הראויים וכי חלופת המעצר שהוצעה מרוחקת כ- 40 ק"מ

מנצרת. העורר טוען כי הוא סיים 12 שנות לימוד והינו בעל תואר הנדסאי, כי הוא איש משפחה וכי עד למועד הגשת כתב האישום ניהל אורח חיים נורמטיבי. כמו כן טוען העורר כי לכאורה עבר על החוק על רקע הסכסוך שנכפה עליו, כי הסתבכותו עם החוק מתריעה אותו וכי השהות במעצר קשה לו מאוד. כן מציין העורר כי בית משפט זה קבע בעבר כי חומרת העבירה אינה עילת מעצר בפני עצמה וגם המחוקק לא בחר למנות אותה בעילות המעצר הקבועות בדין.

13.

נוכח כל האמור לעיל מבקש העורר כי תבוטל החלטת בית המשפט המחוזי ובית משפט זה יורה על שחרורו לחלופת המעצר שהוצעה.

תגובת המשיבה

14.

המשיבה טוענת - באמצעות בא כוחה, עו"ד איתמר גלבפיש - כי לא ניתן לטעון כי העבירות בהן מואשם העורר הינן עבירות תחבורה שחומרתן אינה רבה, שכן הוא מואשם בעבירות חמורות כגון סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה וחבלה בכוונה מחמירה.

15.

כמו כן, טוענת המשיבה כי כפי שקבע בית המשפט המחוזי קיימות ראיות לכאורה להשלכת הנשק מן הרכב, ובהן דו"חות המשטרה של פקד שי רונן ושל רס"מ יוגב שת. באשר לתוצאות הבדיקות הבליסטיות ציין בא כוח המשיבה כי מעבדת הנשק של משטרת ישראל כורעת תחת העומס המוטל עליה וכי ניתנת בה עדיפות לתיקים חמורים יותר העוסקים בין היתר בעבירות רצח, ועל כן חל העיכוב בעניין הבדיקות הרלוונטיות להליך של העורר. עם זאת, ציין בוא כוח המשיבה כי תוצאות הבדיקות צפויות להתקבל בימים הקרובים וכי מכל מקום אף אם ייקבע כי היה מחדל בעיכוב מסירתן, אין בו כדי להפחית את המסוכנות הנובעת מהעורר. יתרה מכך, טוענת המשיבה כי לאור ע"פ 4384/93 מליקר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.5.1994) וע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.5.2006) היא מחוייבת להוכיח את המוטל עליה בראיות מספקות

ואין נפקות לשאלה האם הייתה יכולה להציג ראיות טובות יותר. זאת ועוד, לטענת המשיבה בכל מקרה תוצאות הבדיקות הבליסטיות לא יכולות לסייע לעורר, שכן גם אם ייקבע בהן כי הכדור שנמצא ברכב לא תואם לנשק שנתפס, הרי שאין להסיק מכך שהנשק לא הושלך מהרכב. כן טוענת המשיבה כי גם בהחלטת השופט א' גרוניס בבש"פ 6218/10 הנ"ל אין כל הסתייגות מהראיות שהוצגו בפני בית המשפט המחוזי וכי הגם שהוא הביע תקווה כי תוצאות הבדיקות יונחו במהרה בפני בית המשפט המחוזי, הרי שאין באימרה זו כדי לכבול את ידיו של בית המשפט המחוזי. בנוסף, בא כוח המשיבה טוען כי בניגוד למה שנקבע בהחלטת השופט א' גרוניס , המשיבה אכן טענה בפני בית המשפט המחוזי כי יש במסוכנות שנובעת מעבירות התעבורה ומהמרדף שמתואר בכתב האישום כדי להקים עילת מעצר, ולעניין זה הוא מפנה את בית המשפט לפרוטוקול הדיון.

16.

בנוסף, המשיבה טוענת כי הסכסוך האלים בין שתי המשפחות נמשך עד לימים אלו וכאמור בתסקיר שירות המבחן גם בזמן הפסקת האש התרחש ירי. כן נטען כי לא ניתן לתת אמון בעורר וזאת נוכח הסתירה שבין גרסתו במשטרה, בה טען שברח כי חשש שבני משפחת חמודה רודפים אחריו, הכחיש שנסע עימו אדם נוסף ברכב והכחיש כל קשר לנשק, לבין התמונה הכוללת המצטיירת מן הראיות. לטענת המשיבה, נוכח זאת גם קבע שירות המבחן בתסקיר כי לא ניתן ליישב בין נורמטיביות העורר לבין האופן שבו הוא התנהל. בנוסף, לטענת המשיבה יש להציג טעמים מיוחדים שבגינם יש לסטות מהמלצות שליליות של שירות המבחן, והעורר לא הרים נטל זה.

דיון והכרעה

17.

לאחר שעיינתי בערר ובהחלטת בית המשפט המחוזי ושמעתי את טענות הצדדים בדיון שנערך לפניי הגעתי לכל מסקנה כי דין הערר להידחות.

18.

בא כוח העורר הודה כאמור בקיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמת העורר בעבירות התעבורה המיוחסות לו, ובאשר לתשתית הראייתית בעבירות הנשק טוען העורר כי היא אינה חזקה דיה על מנת להקים נגדו חזקת מסוכנות. מכתב האישום עולה כי העורר נמלט מן המשטרה, למרות שהבחין בשוטרים שסימנו וכרזו לו לעצור מספר פעמים, תוך נהיגה פרועה בסמטאות נצרת. לפי כתב האישום, במהלך המרדף המשטרתי שנמשך מספר דקות חצה העורר כיכר בפראות, סטה לנתיב נסיעה נגדי ועקף בפראות כלי רכב אחרים, כל זאת תוך גרימת סיכון ממשי לבטיחות הנוסעים בנתיב התחבורה ולחיי השוטרים שניסו לעכבו, ותוך כך שגרם לאחת מניידות המשטרה להתנגש בעמוד. מכתב האישום עולה כי כאשר הגיע העורר לאזור מיוער, הושלך נשק מן הרכב, והוא ואדם אחר שנסע עימו, נטשו את הרכב ונמלטו במנוסה רגלית מהשוטרים לתוך היער.

המדיניות השיפוטית שהתגבשה בפסיקה היא שככלל כאשר מדובר בנאשם שנמלט מכוחות המשטרה תוך נהיגה פראית ומופקרת יש להורות על מעצרו עד תום ההליכים [ראו: בש"פ 10978/07 מדינת ישראל נ' אבו ואקד (לא פורסם, 26.12.2007) בפסקה ג'; בש"פ 6433/06 מדינת ישראל נ' אבולקיעאן (לא פורסם, 9.8.2006) בפסקה ז']. לעניין זה יפים דברים של השופט א' לוי

בבש"פ 2613/06 סראיעה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.4.2006):

"התופעה של סירוב נהגים לציית להוראות שוטרים, ובריחה מאנשי החוק תוך כדי נסיעה מהירה ברכב, קיבלה בשנים האחרונות ממדים מדאיגים. חמורה במיוחד היא העובדה שרבים חוטאים בכך אף שנהיר להם כי מעשיהם עלולים להסתיים בקיפוח חיי אדם או בפציעתם של נוסעים ונהגים תמימים הנקלעים, לרוע מזלם, לכבישים בהם מתנהלים מרדפים מסוג זה. להשקפתי, מי שכך נוהג חושף לעיני כל עד כמה מופלגת היא הסכנה הטמונה בו..." (בפסקה 3).

אכן, המדיניות השיפוטית הינה כי התנהלותו של אדם המסכן חיי אחרים תוך ניסיון הימלטותו מעידה על כך שנובע ממנו סיכון של ממש לשלום הציבור ולביטחונו ולפיכך קיים אינטרס ציבורי להורות על מעצרו עד תום ההליכים נגדו. עם זאת, נקבע בפסיקה כי יש לבחון כל מקרה לגופו לאור נסיבותיו [ראו: בש"פ 10550/09 מדינת ישראל נ' מוחרב (לא פורסם, 15.11.2005) בפסקה 5]. נוכח המיוחס לעורר ולפי המתואר לעיל, העורר לא שעה להוראות השוטרים ונמלט מהם בנהיגה פראית תוך סיכון חיי אדם. בנוסף למעורבותו במרדף המשטרתי, מיוחסות לעורר עבירות הנשק, אשר לגביהן קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות נסיבתיות שהצטרפותן יחד מקימה תשתית ראייתית לכאורה שיש בה כדי להרשיעו בסופו של ההליך. סבורני כי יש לבחון את המקרה שלפניי כמכלול, ונוכח חומרת העבירות המיוחסות לעורר והתנהלותו כפי שפורטה בכתב האישום המסוכנות הנובעת ממנו ברורה, חרף היותו אדם נורמטיבי כטענתו הנעדר עבר פלילי. מסוכנות זו באה לידי ביטוי בכך שנוכח ניסיון הימלטותו נראה כי הוא אינו ירא מאימת הדין, קיים חשש כי ינסה להימלט שנית ואף קיים חשש כי אם ישוחרר יסכן שוב את שלום הציבור כפי שסיכן את חיי הנוסעים בנתיב התחבורה שנקלעו ללא כל עוול בכפם למרדף אחריו. כמו כן, השלכת הנשק מן הרכב בו נהג לכאורה בעת המרדף מעידה כי ייתכן שקיים אף חשש לניסיון שיבוש מהלכי משפט אם ישוחרר.

19.

העורר טוען כי יש לקבל את חלופת המעצר שהוצעה ולהורות על שחרורו. מקובלת עליי טענתו כי לא ניתן לזקוף לחובתו את העובדה כי בשלב תסקיר המעצר הוא מכחיש את המיוחס לו בכתב האישום [ראו: בש"פ 6826/10 סמואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.9.2010) בפסקה 5; בש"פ 3358/09 מדינת ישראל נ' זגורי (לא פורסם, 28.4.2009) בפסקה 7; בש"פ 7054/10 סולימני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.10.2010) בפסקה 7]. כן מקובלת עליי טענת העורר כי לא ניתן להורות על מעצרו ולפגוע בחירותו עקב החשש ממעשיהם של אחרים. עם זאת, סבורני כי אין בחלופה המוצעת כדי לאיין את מסוכנותו של העורר כפי שפורטה לעיל. זאת, נוכח התנהלות העורר כפי שפורטה לעיל וגם מאחר שלפי התסקיר שירות המבחן לא יכול לשלול סבירות להישנות התנהגותו כפי שבאה לידי ביטוי בכתב האישום או התנהגות אחרת הקשורה לסכסוך. יצויין, הרקע לכתב האישום הינו הסכסוך האלים והעקוב מדם שקיים בין שתי המשפחות, ואשר נמשך גם בעת הזו נוכח הפרות הפסקת האש. לעניין זה אציין כי שירות המבחן קבע שהעורר גדל במשפחה מסורתית בה יש ערך עליון להגנה על המשפחה, ויש לקחת בחשבון גם עובדה זו בעת בחינת מסוכנות העורר.

20.

כמו כן, העורר נסמך בטיעוניו על החלטת השופט א' גרוניס בבש"פ 6218/10 ולטענתו יש נפקות לעובדה כי עניינו הוחזר לבית המשפט המחוזי ולא נדחה. לעניין זה מקובלת עליי טענת המשיבה כי לא היה בהחלטת בית משפט זה כדי לכבול את ידיו של בית המשפט המחוזי, וכך גם נקבע בה כי בית המשפט המחוזי יחליט בעניינו של העורר על פי שיקול דעתו.

21.

בנוסף, העורר טוען כי קיימת אפליה בין עניינו לבין עניינו של בן משפחת חמודה שנעצר בגין עבירה חמורה ושוחרר למעצר בית. לעניין זה אציין כי יש לבחון על מקרה לפי נסיבותיו הספציפיות וככלל אין מקרה אחד דומה למשנהו. כמו כן, בית משפט זה קבע בעבר כי "אין זהות בין חומרת העבירה כעילת מעצר לבין חומרת העבירה כשיקול שממנו ניתן ללמוד על התנהגותו הצפויה של נאשם בעתיד"

[ראו: בש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל

פ"ד מט(3) 355, 378]. העורר לא הוכיח כי התקיימה בעניינו אפליה, בשונה מהבחנה לגיטימית, ועל כן אין לקבל טענה זו.

22.

נוכח כל האמור לעיל, דין הערר להידחות.