בש"פ 2613/06 עלי סראיעה נ. מדינת ישראל

1.בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע נטען, כי בתאריך 2.2.06, בשעת לילה מאוחרת, תקף העורר את אחיו במהלך בילוי בפאב. בעקבות כך הוא נמלט והחל בנסיעה עם רכבו, עד נדרש על ידי שוטרים לעצור. העורר התעלם מאנשי החוק, והחל בנסיעה מהירה תוך ששוטרים דולקים בעקבותיו. על פי גרסת המשיבה, נהג העורר בדרך פרועה, לעתים בניגוד לכיוון המותר, עלה על מדרכות, ומפעם לפעם סטה לעבר רכבם של השוטרים ורכבים אחרים, עד שנהגיהם נאלצו לסטות או לבלום כדי למנוע פגיעה מעצמם. בגין כל אלה יוחסו לעורר עבירות לפי סעיפים 275, 332(2) ו-379 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

2.במהלך הדיון שהתקיים בבית משפט קמא בבקשת המשיבה למעצר העורר עד תום ההליכים, לא חלק הסנגור על קיומן של ראיות לכאורה, ולפיכך גם אין ספק בדבר קיומה של עילת מעצר, שהרי העורר התנהג בצורה המסכנת באופן מובהק את הציבור. על כן, התרכז הדיון בשאלת אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר, ובסופו של יום החליט בית המשפט המחוזי, כי לנוכח סכנתו של העורר תרופתו היא במעצר ממש בלבד.

הערר שבפני מופנה כנגד אותה החלטה, והסנגור שב וטען כי חלופת המעצר שהציע שולחו, יש בה כדי לתת מענה הולם לסכנה הנשקפת ממנו, אם זו אכן קיימת.

3.אינני סבור כי בית המשפט המחוזי שגה בהחלטתו, אדרבא, התופעה של סירוב נהגים לציית להוראות שוטרים, ובריחה מאנשי החוק תוך כדי נסיעה מהירה ברכב, קיבלה בשנים האחרונות ממדים מדאיגים. חמורה במיוחד היא העובדה שרבים חוטאים בכך אף שנהיר להם כי מעשיהם עלולים להסתיים בקיפוח חיי אדם או בפציעתם של נוסעים ונהגים תמימים הנקלעים, לרוע מזלם, לכבישים בהם מתנהלים מרדפים מסוג זה. להשקפתי, מי שכך נוהג חושף לעיני כל עד כמה מופלגת היא הסכנה הטמונה בו, ועל כן אין בחלופה המוצעת כדי לאיין סכנה זו.

אשר על כן, הערר נדחה.