בש"פ 3947/13 מחמוד סלימאן אלקואעין נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט נ' אבו טהה ) מיום 13.5.2013 בתיק מ"ת 17352-03-13, במסגרתה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים בעניינו.

עובדות

1.

נגד העורר הוגש ביום 10.3.2013 כתב אישום בגין עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, חבלה בכוונה מחמירה, נהיגה בשכרות, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו וחבלה במזיד. ביום 6.6.2013 תוקן כתב האישום, כך שנמחק האישום הנוגע לנהיגה בשכרות, בשל ריכוז האלכוהול שנמצא בדמו של העורר שאינו עומד ברף הנדרש לפי סעיף העבירה. לפי הנטען בכתב האישום המתוקן, ביום 2.3.2013, סמוך לחצות, נהג העורר בבאר שבע, ברכב מסוג מיצובישי בצבע לבן , כאשר בדמו אלכוהול בריכוז של 44%. לאחר שהבחין העורר בשוטרים שנסעו בקרבתו, הסיט את רכבו ופתח בנסיעה מהירה תוך ביצוע מספר רב של עבירות תנועה, סיכון רכבים אשר נקרו בדרכו והתעלמות מקריאות השוטרים לעצירת הרכב. במהלך המרדף פגע העורר באחת מניידות המשטרה וברכב נוסף שהיה בקרבת מקום עת שניסו השוטרים לחסום את נתיב נסיעתו של העורר במטרה לעוצרו. כתוצאה מכך נפצעו שניים מהשוטרים שישבו באחת הניידות ונגרם נזק לניידת המשטרה ולרכב הנוסף.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. ביום 4.4.2013 קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות בתיק ראיות לכאורה להרשעת העורר. נקבע כי המשיבה הניחה תשתית ראייתית לכאורית כנדרש, אשר נשענת בעיקרה על דו"חות הפעולה של השוטרים ועל ראיות נסיבתיות הנוגעות לזהות בין סוג הרכב בו נהג העורר לבין הרכב אחריו רדפו השוטרים. כן נקבע כי קיימת עילת מעצר של מסוכנות, לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: ח וק המעצרים ), נוכח חומרת מעשי העורר אשר יצרו סיכון ממשי לחיי אדם, העובדה שביצע מעשים אלו בנהיגה תחת השפעת אלכוהול, ונוכח עברו התעבורתי והפלילי העשיר. נקבע גם כי מתקיימת בעניינו עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים בשים לב לטיב ונסיבות ביצוע המעשים המיוחסים לו.

בעניינו של העורר הוגש תסקיר מעצר שהמליץ לשחררו לחלופת מעצר בדמות מעצר בית מלא אצל בן דודו של העורר, תחת פיקוחם של בן הדוד ואשתו, וכן אימו ואחיו של העורר. בית המשפט החליט לדחות את המלצת שירות המבחן בתסקיר, וקבע כי אין בחלופה זו כדי לאיין את מסוכנותו של העורר, לאור חומרת המעשים וכן הסיכוי להישנותם נוכח הרשעותיו הקודמות. על כן הוחלט, ביום 13.5.2013, שלא לשחרר את העורר לחלופת מעצר ולהורות על מצערו עד תום ההליכים.

מכאן הערר שלפניי.

טענות הצדדים

3.

העורר טוען בראש ובראשונה כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו לעניין קיומה של תשתית ראייתית מספקת להוכחת האישומים נגדו. לעמדתו, חומר הראיות מעלה ספק סביר לעניין זהות נהג הרכב אשר ביצע את הפעולות המתוארות בכתב האישום (להלן: הרכב

או הרכב הנרדף ), משדווח כי אבד קשר העין בין השוטרים שביצעו את המרדף (להלן: הניידת הרודפת ) לבין הרכב למשך מספר דקות. נטען כי בזמן זה לרכב הייתה אפשרות להימלט ממסלול המרדף לאחת הדרכים הצדדיות מבלי שהניידת הרודפת תוכל להבחין בכך. חיזוק לטענה זו מצוי בחומר הראיות ממנו עולה כי לצד הרכב הנרדף נסעה מכונית נוספת אשר הצליחה לסטות ממסלול המרדף לדרך צדדית. העורר טוען כי על אף שהוא זה התנגש בניידות שחסמו את הכביש, רכבו הגיע בכלל מכיוון אחר, וכן מציין כי סוג הרכב בו הוא נוהג הוא נפוץ מאוד באזור בו התנהל המרדף. שנית, נטען כי לא מתקיים בענייננו היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, אשר דורש "כוונה מיוחדת". חומר הראיות מעלה כי העורר היה מצוי תחת השפעת אלכוהול בעת המרדף, ומשכך לא יתכן שהתקיימה בו הכוונה הנדרשת. על כן, העורר סבור כי האישום המתאים בעניינו הוא אישום בעבירה של נהיגה פזיזה ורשלנית, אשר דרגת חומרתה פחותה. לחילופין טוען העורר כי אינו חולק על קיומה של עילת מעצר, אלא שהוא סבור כי ניתן לאיינה באמצעות חלופת המעצר עליה המליץ שירות המבחן. לעניין זה טוען העורר כי משחזרה בה המשיבה מהאישום הנוגע לנהיגה בשכרות יש בכך כדי להשפיע הן על חומרת המעשים המיוחסים לו והן על מסוכנותו.

4.

המשיבה טוענת לקיומן של ראיות לכאורה. נטען כי גם אם אבד קשר העין, טענה שלא הוכחה, הוא אבד למספר שניות בלבד. בהתבסס על הקלטת "גל הקשר" טוענת המשיבה כי מי שעצר את העורר הוא השוטר איגור ברג (להלן: השוטר איגור ) אשר נהג בניידת הרודפת, וכי בין רגע ההתנגשות לרגע בו נעצר העורר על ידו חלפו רק 25 שניות. מכאן מסיקה המשיבה כי הניידת הרודפת הייתה במרחק נסיעה של מספר

שניות בלבד מהרכב. לכך מצטרפים דו"חות הפעולה של השוטרים שנסעו בניידת הרודפת ואשר תיארו אובדן קשר עין לשניות אחדות, אם בכלל, כאשר המרחק המקסימאלי שדווח הוא 500 מטר בינם לבין הרכב. לעניין טענת השכרות שהעלה בא כוח העורר, עולה מתגובת בא כוח המשיבה כי סוגיה זו מוסדרת בסעיף 34ט לחוק העונשין, התשל"ז-1977 וכי אין בכך כדי לשלול ממנו אחריות פלילית. כמו כן, נטען כי רמת מסוכנותו של העורר היא גבוהה נוכח עברו הפלילי והתעבורתי העשיר, העובדה שנהג בזמן שרישיונו תחת פסילה וכל זאת בהשפעת אלכוהול. על כן, לא ניתן לשחררו לחלופת מעצר.

הכרעה

ראיות לכאורה

5.

כידוע, בשלב זה בחינת הראיות היא לכאורית בלבד. במסגרת השאלה אם לעצור נאשם עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, על בית המשפט לבחון אם בחומר החקירה מצוי הפוטנציאל הראייתי, אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח את אשמת העורר (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148 (1996). להלן: הלכת זאדה ). בענייננו עומדות הודעות השוטרים שהיו מעורבים באירוע, אל מול טענת "האליבי" שהציג המערער לבית המשפט המחוזי ולבית משפט זה בהליך הנוכחי, לפיה הוא הגיע למקום ההתנגשות באופן מקרי לחלוטין ממסלול נסיעה אחר, ורכבו אכן התנגש בניידות החוסמות. העורר, כאמור, סומך ידו על ניתוק קשר העין בין הניידת הרודפת לרכב הנמלט.

להלן אפנה לבחינת ראיות המשיבה.

6.

לפי הודעתו של השוטר איגור, שניהל את המרדף, לא נותק קשר העין כלל, והמרחק בין הניידת הרודפת לבין הרכב לא עלה לאורך המרדף על 500 מטר . כמו כן עולה מדו"ח הפעולה כי השוטר איגור הגיע למקום ההתנגשות במהרה, רץ לכיוון הרכב, הוציא מתוכו את העורר בעצמו והכריז על מעצרו. בדו"ח מתאר השוטר איגור בפירוט את מהלך מעצרו של העורר, תוך שהוא מציין את ריח האלכוהול שנדף ממנו ואת התנגדותו של העורר למעצר אשר אילצה את השוטר איגור להפילו על הרצפה. בהודעתו של השוטר קרען מיום 3.3.2013, שנסע גם הוא בניידת הרודפת, הוא מספר כי קשר העין אבד "אולי לשניות" ומיד נצפה הרכב לאחר ההתנגשות. לכך מוסיף השוטר קרען כי מדובר ברכב בעל סממנים ייחודיים אשר ניתן לזיהוי בקלות. דומה כי הודעות אלו תואמות זו את זו וכן את טענות המשיבה, ומעבר לכך מהימנותן תיבחן לעומק במסגרת ההליך העיקרי (הלכת זאדה , עמ' 145).

7.

לאחר הדיון צירפה המשיבה את ההקלטה של "גל הקשר" בה נשמעת התקשורת בין כלל השוטרים שהיו מעורבים באירוע, בזמן אמת (להלן: ההקלטה ). כבר מטענות הצדדים שנוספו בנוגע להקלטה ניתן לראות כי לא מדובר בראיה חד משמעית, וכי שוררת בין הצדדים מחלוקת לגבי הנתונים העולים ממנה. גם כשהאזנתי אני להקלטה נתקלתי בקושי רב לדלות את הנתונים הנדרשים לבחינת טענות הצדדים. ראשית, לא ניתן ללמוד מההקלטה אם נותק קשר העין בין הניידת הרודפת לרכב או אם לא. כמו כן, על אף טענות שני הצדדים, לא ניתן לדעת בוודאות אם הניידת שעצרה את העורר (שלטענת המשיבה כונתה בקשר ניידת 42) היא הניידת שניהלה את המרדף, טענה אשר רלוונטית לשאלת המרחק בין הניידת הרודפת לרכב. בנוסף, לא ניתן לאמת בשלב זה, על בסיס האזנה להקלטה בלבד, את טענתו של בא כוח העורר כי לצד הרכב נסעה מכונית נוספת שלא הגיעה לבסוף לנקודת החסימה וככל הנראה סטתה ממסלול המרדף בנקודה לא ידועה. בהקלטה אכן נשמעת התייחסות לרכב נוסף מסוג מאזדה, אולם לא ברור מסלול נסיעתה, באיזה שלב נכנסה למסלול המרדף ובאיזה שלב יצאה ממנו. עם זאת, מהאזנה חוזרת להקלטה לכל אורכה, ובחינת הזמנים שחלפו בין נקודות זמן מרכזיות במהלך המרדף וכן זמן התרחשות האירוע כולו, שוכנעתי בקיומה של אפשרות כלשהי שגם אם נותק קשר העין בין הניידת הרודפת לרכב, טענה שבעצמה צריכה להיבחן במסגרת ההליך העיקרי, הניתוק נמשך זמן קצר ביותר. מכאן שגרסת המשיבה, לפיה המרחק בין הניידת הרודפת לרכב לא מאפשר היעלמותו של הרכב מבלי שאיש שם לב לכך, אינה משוללת יסוד. משכך, חומר הראיות המבוסס על ההקלטה, דו"חות השוטרים, ועדויות נוספות שפורטו בהרחבה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, מהווה תשתית לכאורית להוכחת קיומו של יסוד עובדתי הדרוש להרשעה.

8.

לא נעלמו מעיני ראיות נוספות שהציג בא כוח העורר התומכות לכאורה בגרסתו. חומר הראיות כולו פורט כאמור בהרחבה במסגרת החלטת בית המשפט המחוזי, ואין צורך לחזור על הדברים. ברי כי העדויות כולן ראוי שיבחנו במסגרת ההליך העיקרי, תוך בחינת מהימנות העדים וחקירתם באופן בלתי אמצעי. אולם, לענייננו דרושות רק "...ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט – תוך בחינתן בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל – יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את אשמת העורר מעל לכל ספק סביר" (הלכת זאדה , עמ' 147). דומה כי ראיות אלו הוצגו על ידי המשיבה באופן המגשים את רף ההוכחה הנדרש לצורך מעצרו של העורר עד תום ההליכים ואין בטענות העורר ובראיות שהוצגו על ידו כדי לפגום במסקנה זו בשלב זה של ההליך.

9.

לצד שאלות לעניין היסוד העובדתי הנדרש מעלה העורר, לחילופין, ספקות בנוגע לקיומו של היסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעה בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. סעיף 332 לחוק העונשין דורש כי למבצע העבירה תהיה "כוונה לפגוע בנוסע בנתיב תחבורה או כלי תחבורה או לסכן את בטיחותו". מאחר שמדובר בעבירת התנהגות, ולא נדרשת התרחשותה של תוצאה כלשהי, חל סעיף 90א(2) לחוק העונשין לפיו "כוונה" משמעה מניע או מטרה להשגת יעד כלשהו, כפי שמגדירה העבירה. דהיינו, מדובר ביסוד נפשי של "כוונה מיוחדת" (רע"פ 6382/11 קאדריה נ' מדינת ישראל , פסקה עט לפסק הדין (9.6.2013)). העורר טוען כי משהיה שיכור במהלך הנהיגה לא יכולה הייתה להתגבש בו כוונה מיוחדת.

10.

אמת, העורר היה שרוי תחת השפעת אלכוהול בזמן נהיגתו, על כך אין חולק. סעיף 34 לחוק העונשין מסדיר את השפעתה של שיכרות על האחריות הפלילית שתוטל על הנאשם, ובפרט על היסוד הנפשי שייוחס לו. סעיף 34ט(ב), העוסק בנאשם שנכנס ל"מצב של שיכרות" באופן נשלט ומודע, קובע כי ניתן לייחס לאותו נאשם מחשבה פלילית, אם מדובר בעבירת התנהגות. לפי טענת העורר, משמעות הדבר היא שהיסוד הנפשי במצב של שכרות הוגבל למחשבה פלילית ואינו משתרע על יסוד נפשי של כוונה מיוחדת, כנדרש בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. ואולם, קושי זה שהעלה העורר אינו מתעורר בהכרח במקרה הנוכחי, על פניו, אין בנמצא ראיות המלמדות כי סעיף 34ט(ב) חל על העורר, לפחות בשלב זה. תנאי סף לתחולת סעיף 34ט(ב) מצוי בסעיף 34ט(ד) המגדיר "מצב של שכרות", כדלקמן:

"מצב שבו נמצא אדם בהשפעת חומר אלכוהולי, סם מסוכן או גורם מסמם אחר, ועקב כך הוא היה חסר יכולת של ממש, בשעת המעשה, להבין את אשר עשה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה ".

לשון הסעיף ברורה והמשמעות היא שלא כל מי ששתה אלכוהול יחשב כמי שנמצא ב"מצב של שכרות", אלא שכדי להיכנס תחת תחולת סעיף 34ט נדרשים להתקיים בנאשם בעת ביצוע העבירה תנאים נוספים (ראו: ע"פ 7164/10 ג'אן נ' מדינת ישראל , עמ' 12-13 והפסיקה המוזכרת שם (1.12.11)). בענייננו, כאמור, בשלב זה לא הצביע העורר על תשתית עובדתית כלשהי ממנה ניתן להסיק כי היה ב"מצב של שכרות" על כל תנאיו המקובלים בפסיקה. טענת השכרות נטענה בעלמא וללא כל ראיה בצידה מלבד העובדה שהעורר היה תחת השפעת אלכוהול בעת נהיגתו במהלך האירוע וכי כמות האלכוהול שנמצאה בדמו היא בריכוז של 44%, וכאמור בכך אין די. על כן, בשלב זה לא ניתן לייחס לטענת היסוד הנפשי משקל ראייתי של ממש והיא אינה נושאת את הפוטנציאל הדרוש לכרסום בתשתית הראייתית הלכאורית שתוארה לעיל. מובן כי אין בקביעה זו, הרלוונטית אך לשאלת מעצרו של העורר, כדי לחסום את דרכו של העורר מלהעלות טענה זו במסגרת ההליך העיקרי.

11.

נוכח האמור, ולאור מכלול הראיות שהוצגו בפניי, מצאתי כי התשתית הראייתית שהציגה המשיבה היא בעלת הפוטנציאל הראייתי הדרוש בשלב זה לצורך מעצרו של העורר עד תום ההליכים, וכי חומר החקירה מקים סיכוי סביר להוכחת אשמתו של העורר בסיום המשפט.

חלופת מעצר

12.

אשר לשאלת שחרורו של העורר לחלופת מעצר, מקובלת עליי עמדתו של בית המשפט המחוזי המנומקת כדבעי. העבירות בהן מואשם העורר הן עבירות חמורות ביותר, אשר מסכנות באופן ממשי חיי אדם, ואם לא די בכך, מבטאות זלזול בחוק ובאמונים על אכיפתו. בית-משפט זה קבע זה מכבר כי כשנאשם נמלט מהמשטרה בנהיגה פראית וחסרת מעצורים, המסכנת את חייהם של עוברי האורח, יש להורות על מעצרו עד לתום ההליכים (ראו: בש"פ 7718/12 פסיסי נ' מדינת ישראל (31.10.2012); בש"פ 4329/12 אימאם נ' מדינת ישראל (13.6.2012); בש"פ 2613/06 סראיעה נ' מדינת ישראל (2.4.2006). במקרה הנדון, אין מדובר אך בסיכון תיאורטי אלא בסיכון ממשי לפגיעה ברכבים שחסמו את דרכו של העורר, סיכון אשר הוביל לפגיעה של ממש תוך גרימת נזק לאנשים ולרכוש, מבלי שהעורר נרתע מכך, כך לפי כתב האישום. נוסף על כל אלו, גם לאחר שנעצר רכבו של העורר, בעקבות ההתנגשות ככל הנראה, נטען כי הוא המשיך להתנגד למעצרו ואילץ את השוטרים להפעיל כוח בכדי לעוצרו. מעשים אלו, המיוחסים לעורר, מלמדים על מסוכנות גבוהה.

13.

לכל האמור מצטרפים גורמים מחמירים נוספים המעידים על מסוכנותו. לעורר עבר פלילי שאף ריצה בגינו מאסר בפועל, וכן עבר תעבורתי הכולל 90 עבירות תעבורה ובניהן עבירה הנוגעת לנהיגה תחת השפעת אלכוהול ומספר עבירות של נהיגה בלי רישיון בתוקף. עבר פלילי ותעבורתי כה עשיר, ובפרט כזה הנוגע לעבירות תעבורה, מלמד על חשש גבוה להישנות המעשים המיוחסים לעורר בכתב אישום זה. בנוסף, נהיגה בהשפעת אלכוהול מהווה רכיב מחמיר לעניין שאלת המסוכנות, ואף מקשה על האפשרות להפחיתה בעזרת חלופת מעצר. זאת, בין אם מדובר בכמות הנדרשת לצורך התגבשותה של עבירה פלילית, ובין אם מדובר בכמות קטנה יותר ובפרט כזו אשר מונעת מהנהג יכולת להימנע ממעשים אשר לטענת בא כוחו של העורר הוא כלל לא התכוון לבצע.

14.

על אף האמור, החוק מחייב בחינה של חלופת מעצר גם במקרים בהם הוכחה מסוכנותו של הנאשם. במקרה הנדון, מוצעת חלופת מעצר אשר נשללה על ידי בית המשפט המחוזי חרף תמיכת שירות המבחן בה. גם לעניין זה מקובלת עליי עמדת בית המשפט המחוזי כי מדובר בחלופה שאין בכוחה לאיין את מסוכנותו של העורר, ראויים המפקחים ככל שיהיו. ראשית, יש להדגיש כי תסקיר המעצר שהוגש בעניינו של העורר אינו חיובי כלל וכלל. בין היתר, התרשם שירות המבחן כי מדובר באדם בעל מסוכנות גבוהה, בעל מאפייני אישיות ילדותיים ואימפולסיביים עם נטייה להיגררות אחר גורמים שוליים. כן נקבע כי כוחותיו של העורר להתמודד עם בעיית צריכת האלכוהול הם מצומצמים. המלצת שירות המבחן לשחרור העורר לחלופת מעצר מבוססת כל כולה על התרשמות חיובית מהמפקחים המוצעים. שנית, היסטוריה של עבירות תעבורה חמורות כמו זו של העורר, לצד המעשים המיוחסים לו בכתב האישום הנוכחי, מקשים על בית המשפט לתת אמון בעורר באופן שגם חלופת מעצר טובה כשלעצמה אינה מספקת. כאמור בהחלטת בית המשפט המחוזי, היכולת של בית המשפט לתת אמון בנאשם הינה תנאי בסיסי לשחרורו לחלופת מעצר (ראו והשוו: בש"פ 9595/09 קורס נ' מדינת ישראל (7.12.2009)); בש"פ 5678/12 טלאלקה נ' מדינת ישראל (5.8.2012)). במקרה דנן, הקלות בה ניתן לבצע עבירות מהסוג הנדון, ניסיונו של העורר להימלט מאימת הדין, ויותר מכל עברו של העורר המעיד על כך שהוא לא נרתע מהמאסר שריצה וממגבלות חוקיות שהוטלו עליו באשר לנהיגה ברכב, מלמדים על מסוכנותו ועל הקושי לתת בו אמון שיצדיק שחרורו לחלופת מעצר.

15.

בשולי הדברים ברצוני להתייחס לטענת בא כוח העורר, המלין על החלטת בית המשפט שלא לאמץ את מסקנת תסקיר המעצר. בא כוח העורר סבור כי משמצא בית המשפט לנכון לבקש תסקיר מעצר, תוך שהוא מודע לחלוטין לרמת מסוכנותו של העורר אשר לא השתנתה כהוא זה לאחר קבלת התסקיר, אין כל הצדקה לסטות מהמלצת שירות המבחן. כפי שכבר ציינתי במקרים קודמים, אין בידי לקבל טענה זו. פנייתו של בית המשפט לקבלת תסקיר מבחן מלמדת אך ורק כי חלופת מעצר כלשהי עשויה להתאפשר בעניינו של נאשם, אולם אין בה כדי ללמד כי כל חלופה עליה ימליץ שירות המבחן תתקבל בהכרח (ראו והשוו: בש"פ 5309/05 צמח נ' מדינת ישראל , עמ' 5 (29.6.2005); בש"פ 7701/10 שתיווי נ' מדינת ישראל , סעיף 20 להחלטה (27.10.2010)). לבית המשפט מסור שיקול דעת מלא בכל הנוגע לשחרור נאשם לחלופת מעצר. במסגרת שיקול דעת זה, רשאי בית המשפט שלא לקבל קביעה זו או אחרת של שירות המבחן או חלקה הן בנוגע למידת מסוכנותו של הנאשם והן לעניין טיב החלופות שהוצעו ביחס לנאשם ספציפי. בית המשפט יכול גם לחוות דעתו על הנימוקים שעמדו בבסיס התסקיר וכן להכניס למשוואה שיקולים נוספים. למותר לציין שעם כל ההערכה לעבודתו של שירות המבחן, המהווה כלי עזר חשוב בעבודת בית המשפט, אין בית המשפט כבול להמלצת השירות שהיא רק חלק ממכלול השיקולים שבית המשפט נותן להם את דעתו ועליהם מבסס את הכרעתו.

לאור האמור, הערר נדחה.