בש"פ 7718/12 איימן פסיסי נ. מדינת ישראל

ערר על החלטות בית המשפט המחוזי בחיפה שהורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המתנהלים נגדו.

1.

נגד העורר הוגש ביום 30.7.2012 כתב אישום שמייחס לו עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תעבורה, תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, החזקת נכס חשוד כגנוב, נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רישיון נהיגה, נהיגה ללא רישיון רכב וללא תעודת ביטוח ועבירות תעבורה נוספות. לפי פרטי כתב האישום, ביום 18.7.2012 נהג העורר ברכב כשהוא פסול מלנהוג על פי החלטת בית משפט לתעבורה, וכשאין לרכב רישיון ותעודת ביטוח. משנתבקש לעצור בצד הכביש על ידי שוטרים שהבחינו בו בעודם נוסעים בניידת משטרה, החל לברוח מפניהם. במסגרת ניסיון הבריחה נסע העורר בנהיגה פרועה, ועקף כלי רכב משמאל ומימין תוך כדי שהוא מאלץ אותם לסטות לשוליים. בהמשך נכנס לצומת מרומזר כשהאור ברמזור אדום, וביצע פניית פרסה במהירות גבוהה, תוך נסיעה על גלגלי צד אחד בלבד של הרכב.

נוסף על כך נסע בשביל המיועד לרוכבי אופניים ואילץ אותם לקפוץ לצד הדרך כדי לא להיפגע. בשלב מסוים עצר העורר את הרכב ונמלט מפני השוטרים בריצה. משהשיג אותו אחד השוטרים, תקף אותו העורר. בנוסף החזיק העורר במכשיר טלפון נייד החשוד כגנוב.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים נגדו. בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' אליקים ) נעתר לבקשה בהחלטתו מיום 15.8.2012. בית המשפט עמד על כך שבא-כוחו של המשיב אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה. בהחלטתו ציין בית המשפט שחומר הראיות בתיק מלמד על המסוכנות הרבה הנשקפת מהעורר, אשר סיכן חיי אדם בנהיגתו הפרועה; פעל כמי שאינו ירא את הדין כשתקף את השוטרים שעצרו אותו; ובהמשך אף ניסה לתקוף עד במהלך עימות שנערך ביניהם במשטרה. בנוסף ציין בית המשפט את עברו הפלילי המכביד של העורר. לעניין בחינת חלופת מעצר, ציין בית המשפט כי שני מפקחים פוטנציאלים ממשפחתו של העורר שהוצגו לפניו אינם מתאימים לכך; ושממילא בנסיבות העניין אין מקום ליתן אמון בעורר באופן שמצדיק את שחרורו לחלופת מעצר, נוכח התנהגותו כלפי רשויות אכיפת החוק. בהמשך, הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט מיום 15.8.2012. בקשה זו נדחתה בידי בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' טובי ) ביום 24.9.2012, לאחר שנקבע שלא חל שינוי בנסיבות ולא עבר זמן ניכר כנדרש לצורך עיון חוזר בהחלטה לעצור את העורר עד תום ההליכים.

3.

מכאן הערר שלפניי. לטענת העורר, היה על בית המשפט קמא להורות על עריכת תסקיר שירות מבחן בעניינו לשם הערכת מסוכנותו; ונוכח גילו הצעיר ורקעו הקשה, מן הראוי לבחון את האפשרות להסתפק בעניינו בחלופת מעצר. בנוסף טוען העורר שהחלטות בית המשפט קמא מנוגדות למדיניות השיפוטית שלפיה רק במקרים נדירים יורה על מעצר עד תום ההליכים בעבירות תעבורה.

4.

בדיון שהתקיים לפניי סמכה המדינה את ידיה על החלטת בית המשפט קמא. לטענתה, מעשיו של העורר, לצד עברו המכביד, מלמדים שאין מקום ליתן בו את האמון ההכרחי לשם שחרור לחלופת מעצר. כמו כן צוין עברו הפלילי של העורר שכולל עבירות דומות רבות; והעובדה שלהערכת המדינה, הליך העמדתו לדין של העורר אינו צפוי להימשך זמן רב.

דיון והכרעה

5.

לאחר שבחנתי את נימוקי הערר ושמעתי את טענות הצדדים בעל-פה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. המסוכנות שנשקפת מהמעשים המיוחסים לעורר גבוהה. מדובר בעבירות שכוללות שימוש באלימות ואדישות לסיכון חיי אדם, תוך הפגנת זלזול ברשויות החוק ובצווי בית משפט. העורר ביצע שרשרת של עבירות, שחומרתן גוברת מאחת לשנייה, שכל מטרתן מלכתחילה להימלט מפני הרשויות לאחר שפעל בניגוד לחוק. במהלך ניסיון ההימלטות לא היסס העורר לסכן חיי אדם בנהיגתו הפרועה. כאמור, משנכשל בניסיון ההימלטות אף תקף את השוטרים שתפסו אותו, באופן שמלמד על היעדר מורא מפני הרשויות. במהלך העימות שנערך בין העורר לבין הנוסע שישב לידו בזמן האירוע נושא כתב האישום, שנערך במשטרה, אף הרהיב עוז לתקוף את העד בנוכחות השוטרים שבלמו אותו. התנהגותו של העורר מלמדת שהוא אינו מכבד צווי בית משפט שניתנים בעניינו, איננו מהסס לסכן חיי אדם, ואיננו ירא את הדין אף בנוכחותם של נציגי המשטרה. נסיבות אלו מלמדות על מסוכנות מוגברת שהיא עילה למעצר עד תום ההליכים (סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים )).

6.

משנמצא שקיימות בעניינו של העורר ראיות לכאורה ועילת מעצר, שומה על בית המשפט לבחון האם יש מקום להורות על שחרור לחלופה (סעיף 21(ב)(1) ל חוק המעצרים ). הלכה היא שבבואו לבחון חלופת מעצר נדרש בית המשפט למבחן דו-שלבי: תחילה יבחן האם ניתן, בנסיבות המקרה, להסתפק בחלופת מעצר, ורק מקום שעולה שכך הוא הדבר, יפנה בית המשפט לבחון את התאמתה של חלופה קונקרטית (בש"פ 3002/06 סעאדיה נ' מדינת ישראל , פסקה 4 (לא פורסם, 17.4.2006)). המדיניות השיפוטית שנקבעה בפסיקה היא שכאשר מדובר בנאשם שבורח מהמשטרה בנהיגה פראית ומופקרת, שמסכנת את חייהם של עוברי אורח, ככלל יש להורות על מעצרו עד תום ההליכים (בש"פ 4329/12 אימאם נ' מדינת ישראל , פסקה 14 (לא פורסם, 13.6.2012)). עברו הפלילי של העורר כולל עבירות רבות, שחזרו ונשנו. התנהגותו מלמדת שהוא איננו ירא את רשויות אכיפת החוק. כידוע, שיקול מרכזי בקביעה שחלופת מעצר עשויה להתאים למקרה מסוים הוא מידת האמון שבית המשפט רוחש לנאשם (בש"פ 7576/12 ברגר נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (לא פורסם, 26.10.2012)). על רקע התשתית האמורה אין יסוד להתערב בקביעת בית המשפט קמא כי אין מקום ליתן בנאשם אמון במידה הנדרשת לצורך שחרור לחלופה. בנסיבות אלה שוכנעתי אפוא כי חלופת מעצר לא תוכל להפיג את המסוכנות הנשקפת מן העורר, ועל כן אין מקום להורות על הגשת תסקיר בעניינו.

הערר נדחה.