בש"פ 3002/06 עסאם סעאידה נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט מ' פינקלשטיין), בו קיבל בית המשפט את עררה של המשיבה על החלטת בית משפט השלום, והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

1.כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו איומים (12 מקרים), עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק ); היזק לרכוש במזיד, עבירה לפי סעיף 452 לחוק; גניבה, עבירה לפי סעיף 384 לחוק; הטרדת עד (שני מקרים), עבירה לפי סעיף 249 לחוק; נהיגה פוחזת של רכב, עבירה לפי סעיף 338(1) לחוק; נהיגה בקלות ראש, עבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה התשכ"א-1981; נסיעה על השול השמאלי, עבירה לפי תקנה 33(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961; הטרדה באמצעות מתקן בזק (שני מקרים), עבירה לפי סעיף 30 לחוק הבזק, תשמ"ב-1982; שיבוש מהלכי משפט, עבירה לפי סעיף 244 לחוק; וכן הדחה בחקירה, עבירה לפי סעיף 245(ב) לחוק.

על-פי העובדות המתוארות בכתב האישום, היו העורר והמתלוננת חברים במשך כחמש שנים ונפרדו בחודש דצמבר 2005, ביוזמת המתלוננת. ביום 6.2.06, הגיע העורר לבית המתלוננת על מנת לשוחח עמה, ומשסירבה, בעט העורר באדניות עציצים ושברן ושבר עם ידו את חלונות הזכוכית בדלת הכניסה, וכן חטף מידי המתלוננת את מכשיר הפלאפון שלה. לאחר מכן, לבקשת המתלוננת, הוצא צו זמני לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001 בבית משפט השלום. העורר אמר למתלוננת כי אם תבטל את הצו יפסיק להטרידה, והצו בוטל לבקשת המתלוננת. לאחר מכן, במספר הזדמנויות בחודשים פברואר ומרץ 2005 התקשר העורר ואיים על אנשים העובדים עם המתלוננת, ביניהם שני עובדים, המנהלת, מנהל הכספים, מנהלת הלשכה וסדרן ההסעות בחברה שאחראית על רכב ההסעה של עובדי החברה, בכך שיפגע במתלוננת ובמפעל ועובדיו. כן איים העורר על המתלוננת בשתי הודעות שהשאיר לה על המשיבון, בשיחה עם אמה ובשיחה עם חברתה. בנוסף, הגיע העורר למקום מגורי המתלוננת ואיים עליה באומרו שהוא יודע שיש לה רומנים ואם היא לא תהיה שלו, היא לא תהיה של אף אחד. עוד מפרט כתב האישום, כי העורר עקף בנסיעה מהירה את רכב ההסעה בו נסעה המתלוננת למקום עבודתה תוך סטייה לשול הדרך השמאלי, ועצר את רכבו בפתאומיות לפניו, התקרב לחלון מעברו ישבה המתלוננת, דפק עליו וצעק לה לפותחו. כמו כן הואשם העורר, כי מידי יום התקשר למתלוננת כעשר פעמים ביום במשך שלושה חודשים.

2.בית המשפט השלום קריות קבע כי קיימות ראיות לכאורה לקיומן של העבירות המיוחסות לעורר, וכן קיימת עילת מעצר, היא מסוכנותו של העורר. עם זאת, הורה בית המשפט על שחרורו של העורר למעצר בית מלא בפיקוחם של הוריו המאמצים ובנם, מאחר ושוכנע כי ניתן לתת אמון מלא בערבים, אם כי לא בהכרח בעורר עצמו. המשיבה הגישה ערר לבית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע כי המעשים המיוחסים לעורר מעידים על מסוכנות מובהקת, כאשר במקרה זה קיימת גם עילת מעצר של שיבוש מהלכי משפט והשפעה על עדים. לחובת העורר ציין בית המשפט גם את העובדה שהפר צווי הרחקה של בית המשפט, ואת עברו הפלילי. לאור זאת, קבע בית המשפט כי לא ניתן להשיג את מטרות המעצר באמצעות חלופת מעצר, קיבל את הערר והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. מכאן הערר שלפניי, בו מתבקש שחרורו של העורר לחלופת המעצר שקבע בית משפט השלום או לחלופה אחרת בבית אחיו הביולוגיים, ולחילופין מתבקש תסקיר מעצר בעניינו של העורר.

3.באת כוח העורר טוענת, כי יש לתת משקל רב להתרשמותו של בית משפט השלום מן הערבים ומחלופת המעצר. כן, לדבריה, העבירות בהן מואשם העורר הינן ברף התחתון של מדרג העבירות בין בני זוג, מאחר ולא נעשה בהן שימוש באלימות, וכן עברו הפלילי של העורר אינו מכביד: העבירות בהן הורשע הן מלפני כחמש שנים, ולא נגזר עליו בגינן עונש מאסר בפועל. עוד נטען, כי היה על בית המשפט לבחון את החלופה האחרת שהוצעה על ידו, היא מעצר בית בבית אחיו הביולוגיים. לבסוף, תוקפת באת כוח העורר את העובדה שבית המשפט לא הורה על קבלת תסקיר מעצר לעורר.

בא כוח המשיבה טען בדיון שבפניי, כי מסוכנותו של העורר אינה מאפשרת את שחרורו – המתלוננת פנתה בשעתו למעון לנשים מוכות, וכל רגיעה בין המתלוננת לעורר היא זמנית.

4.לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בפניי, ועיינתי בהחלטות בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. באת כוח העורר הסכימה על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים לעורר, וכן, למעשה, לא טענה כנגד עילות המעצר. המחלוקת בין הצדדים התמקדה, אם כן, בקיומה של חלופת מעצר אפקטיבית שיש בה כדי להשיג את תכליות המעצר. סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מורה אותנו כי בכל מקרה ומקרה על בית המשפט לבחון האם לא ניתן להשיג את מטרות המעצר בתנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה. מדובר בבחינה דו-שלבית. בשלב הראשון בוחן בית המשפט האם ניתן להשיג את תכלית המעצר בנסיבותיו הספציפיות של הנאשם בדרך של חלופת מעצר. רק אם התשובה לשאלה זו היא חיובית, פונה בית המשפט לשלב השני, בו נבחנות חלופות מעצר קונקרטיות ומידת הגשמתן את תכלית המעצר (ראו למשל: בש"פ 8471/01 דכנאש נ' מדינת ישראל , לא פורסם, ניתן ביום 8.11.01); בש"פ 10210/05 אלעטאונה נ' מדינת ישראל , (לא פורסם, ניתן ביום 6.11.05)). במקרה דנן, עולה מהחלטתו של בית המשפט המחוזי כי סבר שבנסיבות עניינו של העורר לא נתקיים השלב הראשון, ועל כן אין מקום לבחינתה של חלופת מעצר קונקרטית, וסבורה אני כי בדין פסק כפי שפסק. לאור עברו הפלילי של העורר, אשר כולל מעשי אלימות; העבירות המיוחסות לו, אשר חזרו ונשנו, ונסיבות ביצוען; הפרתו החוזרת של צווים של רשויות שיפוטיות – כל אלו מלמדים כי מדובר באדם כפייתי, הנחוש בדעתו להשיב לעצמו את חברתו לשעבר, ואינו בוחל להטריד אותה ואנשים רבים הקרובים אליה, ולאיים עליהם באיומים קשים כי יפגע בה ובאחרים. בניגוד לדברי באת כוחו, מעשים אלו לא נותרו ברמה המילולית, אלא כללו הגעה אל ביתה של המתלוננת ונסיעה מסוכנת בסמוך לרכב בו נסעה, ואף הביאו אותה להסתתר במעון לנשים מוכות. מכאן ניתן להסיק מסוכנות רבה, וחשש משיבוש הליכי משפט, אותם לא ניתן להפיג בשלב זה באמצעות חלופת מעצר. משכך, צדק בית המשפט המחוזי בכך שלא בחן את חלופת המעצר השנייה שהוצעה על-ידי העורר.

הערר נדחה, איפוא.