בש"פ 8128/12 שלמה קנזי נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מיום 6.11.2012, בתיק מ"ת 21530-09-12 (כב' השופט צ' קאפח ), שבגדרה הוחלט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים במשפטו.

כתב האישום שהוגש נגד העורר

2.

העורר הינו הנאשם 2 בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב.

כתב האישום כולל שלושה אישומים שרק הראשון שבהם נוגע לעורר, ואף זאת מסעיף 33 ואילך. ממילא יובן, כי העבריין העיקרי בתיק הוא הנאשם 1, שי כהן, ואין חולק כי העורר הינו הנאשם המשני בכתב אישום זה.

בקצירת האומר, נספר לקורא כי כתב האישום מגולל מערכת יחסים חריגה בין הנאשם 1 לבין המתלוננת, רעייתו ואם בתו, אשר הועסקה על-ידו בזנות, תוך שהוא מאלץ אותה, באמצעות שימוש באלימות ובאיומים, להמשיך ולעסוק בזנות בבית בושת שהקים (להלן " בית הבושת " או " המכון ").

כמו כן, נטען בכתב האישום כי הנאשם 1 הדיח את המתלוננת שלא להעיד נגדו, וזאת בדרך של איומים והפחדה, וכמו כן, מיוחסת לו עבירה של גניבה, בגין גניבת אלפי שקלים מהמתלוננת.

אשר לעורר, נטען באישום הראשון כי הוא חבר אל הנאשם 1 בניהול בית הבושת, וקיבל החלטות בנוגע להמשך העסקתן של עובדות במקום.

בסעיף 37 לאישום הראשון נטען לגבי שני הנאשמים (הנאשם 1 והעורר) כי הם " החזיקו... וניהלו מקום לשם עיסוק בזנות, קיבלו מהנשים שהועסקו על ידם מה שניתן בעד מעשי זנות והביאו בצוותא חדא את המתלוננת לידי עיסוק בזנות תוך ניצול מצוקתה הכלכלית והנפשית ותוך שימוש באמצעי לחץ ואיומים ".

עוד נטען בכתב האישום, כי העורר תקף את המתלוננת וגרם לה חבלה של ממש וכן " גרר אותה לחדר במכון ואיים עליה שלא כדין בפגיעה בגופה וניסה להניעה [צ"ל "להניאה" – א.ש] מלמסור הודעה בחקירה על פי דין בדרך של איומים והפחדה ".

בגין המעשים המתוארים בכתב האישום, יוחסו לעורר עבירות אלה:

א.

הבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 202 ביחד עם סעיפים 203(א), 203(ב)(1) וסעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ).

ב.

החזקת מקום לשם זנות, לפי סעיף 204 ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין.

ג.

סרסרות למעשי זנות, לפי סעיף 199(א) ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין.

ד.

הדחה בחקירה בדרך של איומים והפחדה, לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין.

ה.

תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין.

ו.

תקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק העונשין.

3.

יצוין, כי לנאשם 1 מיוחסות במסגרת האישום הראשון, עבירות דומות לאלו שיוחסו לעורר, וזאת בנוסף לעבירות של תקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 ביחד עם סעיף 382 לחוק העונשין; וריבוי עבירות של תקיפת בת זוג, לפי סעיף 379 ביחד עם סעיף 382 לחוק העונשין.

כמו כן, מיוחסות לנאשם 1, במסגרת האישום השני, מספר עבירות של אינוס, לפי סעיף 345(א) לחוק העונשין, וכן, במסגרת האישום השלישי, עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

הבקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים במשפטו

4.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה לעצור את שני הנאשמים, והעורר בתוכם, עד לסיום ההליכים המשפטיים בעניינם.

מטבע הדברים, נתמקד בטענות המשיבה באשר לעורר.

בהתייחס למעמדו של העורר בבית הבושת, נטען בבקשה, כי העורר נטל חלק בניהול המכון, כעולה מהודעות של מספר עובדות במקום, ועוד נטען כי הוא הוציא כספים מהקופה, השתתף ברווחי המכון, טיפל בבעיות עם לקוחות " והתנהג במכון כבעל הבית ".

המשיבה הוסיפה וטענה כי העורר הכחיש, אמנם, שהוא היה שותפו של הנאשם 1 במכון, אך בשלב מסויים, לאחר שהנאשם 1 הכפיש אותו שלא בפניו, הודיע העורר לנאשם 1 " כי מעתה הוא מחליט במכון ".

בהתייחס לתקיפתה של המתלוננת על-ידי העורר, מסתמכת המשיבה על הודעתה של המתלוננת עצמה ועל עדויות נוספות, מהן עולה כי העורר הכה את המתלוננת בפניה ואיים עליה לבל תפנה בתלונה למשטרה.

אשר לעילת המעצר, נטען על-ידי המשיבה כי מעשיו של העורר מקימים עילת מסוכנות, לנוכח התנהגותו האלימה כלפי המתלוננת ובשים לב לחלקו המרכזי בניהול בית הבושת. בנוסף, קיים חשש כי אם ישוחרר העורר מהמעצר הוא עלול לשבש את הליכי המשפט, לנוכח ניסיונו להדיח את המתלוננת כי לא תפנה למשטרה.

המשיבה הוסיפה וטענה, כי לעורר שלוש הרשעות קודמות בעבירות של אלימות, ובכלל זה תקיפת בת זוג, תקיפה סתם ואיומים. בנוסף, עומד ותלוי נגדו כתב אישום בגין איומים על שוטר, עבירה שבוצעה, לכאורה, ביום 18.7.2012.

החלטת בית המשפט המחוזי בנוגע לקיומן של ראיות לכאורה

5.

בית משפט קמא החליט לפצל את הדיון בנוגע לבקשת המשיבה, בדבר מעצרו של העורר עד לתום ההליכים במשפטו, ולדון תחילה בשאלת קיומן של ראיות לכאורה, להוכחת האשמות המיוחסות לעורר.

בהחלטה מיום 28.9.2012, קבע כב' השופט צ' קאפח כי ברשות המשיבה תשתית ראייתית להוכחת מעשי האלימות שננקטו כלפי המתלוננת, וזאת בהסתמך על הודעות המתלוננת עצמה ושל עובדות נוספות במכון.

בהחלטה הובהר כי גדר המחלוקת העיקרי בין הצדדים, נוגע לשאלת מעמדו של העותר במכון, ובעיקר לשאלה האם יש לראותו כשותפו של הנאשם 1, וכמבצע בצוותא של העבירות הנוגעות לניהול המקום?

לאחר בחינת חומר הראיות, הגיע בית משפט קמא למסקנה כי, אין לראות את העורר כגורם פסיבי בעסק, שכן הוא נהג לחלק הוראות לעובדות; הוא נטל חלק פעיל בניהול הכספי; הוא מעורה בתנאי העסקת העובדות; והוא השתתף ברווחי המכון.

חיזוק למסקנה כי העורר אינו בחזקת שכיר במקום, ראה בית משפט קמא בעובדה כי הוא פנה לבוררות, כאשר התגלע סכסוך כספי בינו לבין הנאשם 1, ואף היתה לו התעוזה " לקנוס " את הנאשם 1, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם הטענה כי הוא מועסק כשכיר על-ידי נאשם זה.

לפיכך, נקבע בהחלטת בית המשפט המחוזי, כי בידי המשיבה תשתית ראייתית מספקת, ברמה של הוכחה לכאורה, של כלל העבירות המיוחסות לעורר.

בסיום ההחלטה, ציין בית משפט קמא כי הוא מצווה על-פי החוק לבחון את התכנותה של חלופת מעצר, ועל כן " ומבלי ליצור ציפיות כלשהן ", הופנה העורר לשירות המבחן, לשם הכנת תסקיר מבחן בעניינו.

תסקיר מעצר מיום 24.10.2012 והחלטת בית משפט קמא

6.

בתסקיר מיום 24.10.2012, פורטו נסיבותיו האישיות ומצבו המשפחתי והכלכלי של העורר. בשיחה עם קצין המבחן הכחיש העורר את העבירות הנוגעות לניהול בית הבושת, אך שירות המבחן התרשם כי " הוא מעורב באופן רחב יותר בעבירות בתחום הזנות, כאמצעי להשגת רווחים כספיים ".

כמו כן, נאמר בתסקיר כי העורר " מאופיין בקווי אישיות בעייתיים, פועל על-פי קודים עבריינים, ומעורב בקשרים שוליים בכלל ובתחום הזנות בפרט "

למרות עמדתו של שירות המבחן באשר לאישיותו ואופיו של העורר, נבחנו מפקחים פוטנציאליים שהוצעו על-ידי העורר, לרבות אמו של העורר, אשר נמצאה בלתי מתאימה, בשל עמדתה המגוננת כלפיו וחוסר יכולתה להציב לו גבולות. גם המפקחים האחרים נמצאו בלתי מתאימים, וצויין בתסקיר כי אף לא הוצע סידור מגורים הולם לעורר. לפיכך, נמנע שירות המבחן מלהמליץ על שחרורו של העורר לחלופת מעצר, וזאת, בין היתר, גם בשל קשייו של העורר להענות לסמכות כלשהי.

7.

בדיון שהתקיים בבית משפט קמא, ביום 31.10.2012, ביקש בא כוח העורר להפנות את מרשו, פעם נוספת, אל שירות המבחן, על-מנת לבחון אפשרויות נוספות לחלופת מעצר, ואף הוצעו על-ידו מפקחים פוטנציאליים אחרים.

בית המשפט ציין בהחלטתו, כי לאור האמור בתסקיר הקודם " נראה לכאורה כי מדובר במהלך חסר תכלית ", אך, עם זאת, החליט להענות לבקשה " לפנים משורת הדין ", וזאת " מבלי לרמוז בדרך כלשהי באשר לתוואי בו אלך ".

תסקיר מעצר מיום 4.11.2012 והחלטת בית משפט קמא

8.

בתסקיר המשלים, מיום 4.11.2012, נבחנה על-ידי שירות המבחן, האפשרות כי גרושתו של העורר, הגב' ליזי קנזי, תשמש כמפקחת, לנוכח העובדה כי היא שומרת על קשר קרוב ומשמעותי עם העורר, שהוא אב לשני ילדיהם המשותפים.

שירות המבחן התרשם כי הגב' קנזי מודעת לחומרת העבירות המיוחסות לעורר ומבינה את הכרוך בפיקוח עליו. בתסקיר צויין כי, היא התלוננה נגדו בעבר, בגין שימוש באלימות כלפיה, והעורר אף הועמד לדין, אך לדברי הגב' קנזי אין בכך כדי לפגוע בתפקידה כמפקחת, שכן היא הגורם הדומיננטי ביניהם, והיא חשה עצמה עצמאית ובלתי תלויה בעורר.

בנוסף, אותרו שני חברים משותפים של בני הזוג, אשר הביעו את רצונם לפקח עליו והם אף מסרו כי יעשו כל שידרש מהם " וימלאו בהקפדה את הוראות בית המשפט ".

שירות המבחן סבר כי כל המפקחים המוצעים הם ראויים, בהיותם אנשים נורמטיביים שיש ביכולתם להציב לעורר גבולות ברורים, ולסייע לו לשמור על התנאים המגבילים, אשר יוטלו עליו.

עם זאת, התלבט שירות המבחן באשר להמלצה אותה ראוי להציג בפני בית המשפט, וזאת לנוכח חומרת התנהגותו של העורר והקושי מבחינתו " להעמיק בחומרה המיוחסת להתנהלותו ". כמו כן, התקשה שירות המבחן " לעמוד על הסיכון לבריחה מהדין ", ככל שהדבר נוגע לעורר.

בסיכום התסקיר, נאמר על-ידי שירות המבחן כי " במידה שבית המשפט ימצא לנכון לשחררו, נמליץ על מעצר בבית חבריו... בעיר בת ים, בפיקוחם לסירוגין של שלושת המפקחים ".

9.

תסקיר משלים זה הוצג בפני בית משפט קמא, אשר החליט, ביום 6.11.2012, שלא לשנות מהחלטתו הקודמת, לעצור את העורר עד לתום ההליכים.

לשיטתו של בית משפט קמא, גם התסקיר המשלים " אינו מלבב ", ועוד נאמר כי הוא " שזור לאורכו ולרוחבו בספקות ובסייגים ", ואין בו המלצה מפורשת על שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

בית המשפט סבר, כי, לנוכח עברו הפלילי של העורר והתפקיד שמילא בבית הבושת לרבות השימוש שעשה באלימות, הרי שהוא אינו משכיל לדלג מעל " משוכת הריסון העצמי והאמון הכרוכים בחלופה ".

לפיכך, חזר בית משפט קמא וקבע כי העורר ימצא במעצר עד לתום ההליכים במשפטו.

הערר על החלטת המעצר

10.

בערר על החלטתו של כב' השופט צ' קאפח , נטען על-ידי העורר כי אין תשתית ראייתית מספקת, להוכחת העבירות שעניינן הבאת אדם לעיסוק בזנות וסרסרות.

נטען, כי לעורר אין כל חלק בהבאת המתלוננת לעיסוק בזנות, שכן היא עסקה בכך עוד קודם לכן. עוד נטען, כי לעורר לא היה כל חלק בקליטת עובדות חדשות במכון הליווי.

לטענת העורר, המכון פתח את שעריו, זמן ניכר לפני שהוא החל בעבודתו במקום, ותפקידו היה " לדאוג כי עבריינים לא ישתלטו על המכון ", וזאת תמורת תשלום שכר, ואין לראותו כמי שחי על רווחי העובדות במקום.

לפיכך, נטען בערר כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת הנטען, בהקשר זה, בכתב האישום.

11.

אשר לאשמה שעניינה החזקת מקום לשם זנות, נטען על-ידי העורר כי הוא הועסק במקום בסטטוס של שכיר, והוא קיבל שכר קבוע מידי חודש או שבוע, ללא קשר לרווחי המכון.

בעוד שהוא הועסק כשכיר במקום, היה הנאשם 1, האדם הכל יכול במכון, שעל פיו יישק דבר. בהיותו של העורר חברו הטוב של הנאשם 1, לא התקיימו ביניהם יחסי מרות של עובד ומעביד, אך מכאן אין להסיק, לטענת העורר, כי היתה לו סמכות ניהולית במקום. אשר לעדויות המלמדות כי העורר נהג במכון כמנהג בעלים, נטען בערר כי " לא כל מי שמתנהג כ 'בעל בית' הוא אכן כזה ".

בהתייחס לפנייתו של העורר לבוררות, על-מנת לאלץ את הנאשם 1 לשלם לו את שכרו, נטען בערר כי " הסכסוך שהביא את העורר ונאשם 1 אל הבורר לא מצביע כהוא זה על יחסי שותפות בין השניים, נהפוך הוא ".

לסיכום, נטען בערר כי התביעה לא הציגה תשתית ראייתית מספקת, ככל שהדבר נוגע לעבירה של החזקת מקום לשם זנות.

12.

אשר לעבירות האלימות והעבירה שעניינה הדחה בחקירה, נטען בערר כי העורר כופר אמנם, באשמות אלה, אך מסכים כי " לאור תלונת המתלוננת קיימת תשתית ראייתית לכאורית למעשים המתוארים ", הגם שאין, לשיטתו של העורר, ראיות מספיקות לעניין גרימת חבלה של ממש למתלוננת.

13.

עוד נטען על-ידי העורר, כי גם אם ייקבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות הנוגעות לניהול בית הבושת, מדובר, בראיות שעוצמתן אינה גבוהה, דבר המשליך על ההחלטה לשחררו לחלופת מעצר.

העורר טען בנוסף, כי רמת מסוכנותו, אם קיימת כזו, אינה גבוהה והיא מצוייה ברף התחתון ביותר, ומכל מקום היא מתגמדת, בשים לב לחומרת המעשים אשר בוצעו על-ידי הנאשם 1. גם האלימות המיוחסת לעורר אינה נמצאת ברף חומרה גבוה, דבר המצדיק את קבלת הערר לשחררו לחלופת מעצר הולמת.

בהתייחס לתסקירי שירות המבחן, נטען על-ידי העורר כי הגרסה שמסר לאנשי שירות המבחן תואמת את הגרסה שנמסרה על-ידו במשטרה, ולפיכך לא היה מקום להסיק מסקנות לחובתו, בטענה כי הוא אינו מקבל אחריות על מעשיו.

אשר לתסקיר המשלים, ציין העורר כי לא היה מקום לאזכר את החשש לבריחה מאימת הדין, דבר שגם המשיבה לא טענה לו. שירות המבחן סבור, כעולה מהתסקיר המשלים, כי המפקחים המוצעים הינם ראויים, בהיותם " אנשים דומיננטיים ואחראים ". ועוד נאמר בתסקיר כי ניכרים, בעניינו של העורר " גורמים מפחיתי סיכון ".

לאור האמור, התבקשתי לקבל את הערר ולשחרר את העורר לחלופת המעצר המוצעת.

תגובת המשיבה

14.

המשיבה מתנגדת לקבלת הערר, באשר לטענתה אין ניתן לתת כל אמון בעורר. לעניין זה, הצביעה המשיבה על הרשעותיו הקודמות של העורר, מהן עולה כי הוא ביצע עבירות אלימות, לרבות תקיפתה של בת זוגו והשמעת איומים כלפיה.

המשיבה הפנתה לתסקיר המעצר הראשון, שם נאמר כי העורר " מאופיין בקווי אישיות בעיתיים ופועל על-פי קודים עברייניים ". לכך יש להוסיף את התרשמות שירות המבחן, בדבר " קשייו של [ העורר ] להיענות לסמכות ". לטענת המשיבה, גם התסקיר המשלים אינו חיובי ואינו מאפשר ליתן אמון בעורר.

לפיכך, טענה המשיבה כי דין הערר להידחות.

דיון והכרעה

15.

לאחר שעיינתי בחומר שהונח לפניי והאזנתי בקשב רב לטיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את הערר ולהורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

לצורך הדיון בערר, אצא מתוך הנחה כי קיימת תשתית ראייתית מספקת להוכחת כל העבירות המיוחסות לעורר, ואף לא חלה שחיקה בעוצמתן.

זאת ועוד, אין מחלוקת של ממש באשר לקיומה של עילת מעצר בעניינו של העורר, היא עילת המסוכנות, וזאת בנוסף לעילה הנוגעת לחשש מפני שיבוש מהלכי המשפט. ואולם, מצוותו של המחוקק, כאמור בסעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (לסמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), היא כי על בית המשפט לבחון את האפשרות " להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה ".

16.

כפי שנקבע בפסיקתו של בית משפט זה, בחינת האפשרות לשחרורו של נאשם לחלופת מעצר, הינה דו שלבית. ראשית, על בית המשפט לבחון, ברמה העקרונית, אם חלופת מעצר כלשהי עשוייה להשיג את תכליות המעצר. אם התשובה לשאלה זו היא חיובית, על בית המשפט לבחון את מידת התאמתה של חלופת המעצר הקונקרטית, למקרה שלפניו (ראו, לעניין זה, בש"פ 7873/12 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.11.2012); בש"פ 3002/06 סעאידה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.4.2006); בש"פ 7792/12 גבארין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.11.2012); בש"פ 5721/12 בביקר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.8.2012)).

ועוד נקבע, כי במקום שבית המשפט סבור כי כל חלופת מעצר, אין בה כדי לאיין את מסוכנותו של הנאשם או למנוע אפשרות לשיבוש הליכי המשפט, כי אז אין טעם להפנות את הנאשם אל שירות המבחן, לצורך בחינת התכנותה של חלופת מעצר (ראו, בש"פ 7718/12 פסיסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.10.2012); בש"פ 8677/10 כנעאנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.12.2010); בש"פ 7953/10 חלאדי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.11.2010)).

17.

בענייננו, לא סבר בית משפט קמא כי אין מקום לבחון את האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר, ולפיכך הוא הופנה אל שירות המבחן, לצורך הכנת תסקיר מעצר, ובהמשך התקבל גם תסקיר משלים.

נראה, כי בית המשפט התרשם לשלילה מהעורר, לנוכח האמור בתסקיר הראשון, ואין תימה בכך, שכן כל המעיין בתסקיר עשוי לחוש חוסר נוחות, ככל שהדבר נוגע לאישיותו של העורר. ואולם, עיון בתסקיר מלמד כי התייחסותו השלילית של שירות המבחן אל העורר, נעוצה, בעיקרו של דבר, באי קבלת אחריות על מעשיו ובשל מעורבותו בבית הבושת. כך למשל, נעשה בתסקיר שימוש בביטויים כגון, העורר " מעורב באופן רחב יותר בעבירות בתחום הזנות, כאמצעי להשגת רווחים כספיים ", וכן נאמר בתסקיר כי הוא מצמצם ומטשטש את מעשיו, ובכך הפך תסקיר המעצר, שלא בכוונת מכוון, כ" זירה לבירור אשמתו של הנאשם ולחילוץ הודאה מפיו " (בש"פ 6826/10 סמואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.9.2010)).

אכן, במקום שבו הנאשם מודה, כבר בשלב המעצר, בעבירות המיוחסות לו ואף מקבל אחריות על מעשיו, יש לכך משמעות, בבוא בית המשפט לשקול את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר. ואולם, כאשר הנאשם כופר בעבירות המופנות כלפיו, כולן או בחלקן, אין זה ראוי להסיק מסקנה לחובתו בטענה כי הוא אינו מפנים את חומרת מעשיו, אינו מקבל אחריות, או כפי שנאמר בתסקיר המשלים, כי העורר " מבין באופן חלקי ומינורי את הבעייתיות בהתנהגותו ".

כפי שהובהר בפסיקתו של בית משפט זה, אין לצפות מנאשם הכופר באשמתו, כי ישנה את עמדתו בפגישה עם שירות המבחן, יזנח את טענות ההגנה העומדות לו, ויודה באשמה המיוחסת לו. אם תתקבל הגישה הדורשת קבלת אחריות כבר בשלב המעצר, כי אז יהא בכך כדי לפגוע בחזקת החפות של הנאשם, תוך הסקת מסקנות לחובתו מעצם כפירתו באשמה, עוד טרם שזו הוכחה בהליך משפטי, שהתקיים לגופו של עניין (בש"פ 6925/11

פינקלשטיין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.10.2011); בש"פ 240/11 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.1.2011); בש"פ 842/11 פישמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.2.2011)).

18.

ובחזרה למקרה שלפנינו, אם מנפים מהתסקיר הראשון את כל האמירות, מהן עולה כי העורר מטשטש את מעורבותו בתחום הזנות, אינו מקבל אחריות על מעשיו, פועל על-פי קודים עברייניים " ומעורב בקשרים שוליים בכלל ובתחום הזנות בפרט ", כי אז ניטל, במידה רבה, עוקצו של התסקיר, והתמונה המתקבלת אינה חד ממדית.

יצויין, כי גם בתסקיר המשלים נאמר כי " לא ניתן להתעלם מכך שמזה תקופה ממושכת [העורר]

לא בחל בהתנהגות עבריינית, פורצת גבולות, כשהוא גם היום, מתקשה להעמיק בחומרה המיוחסת להתנהלותו ". כפי שהובהר לעיל, מן הראוי להתעלם מאמירה זו, בהנתן העובדה כי טרם הוכחה אשמתו של העורר, ככל שהדברים נוגעים לניהול בית הבושת, לסרסרות למעשי זנות, ולהבאת אדם לידי עיסוק בזנות.

19.

בנסיבות אלה, הנני סבור כי יש מקום להורות על שחרורו של העורר לחלופת המעצר המוצעת, וזאת בעיקר לנוכח העובדה כי המפקחים המוצעים נמצאו על-ידי שירות המבחן כראויים ומתאימים לתפקידם.

אציין, כי הגעתי להחלטה זו, לאחר התלבטות מסויימת, וזאת בשים לב לעובדה כי מיוחסת לעורר עבירה שעניינה הדחה בחקירה, לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין. ואולם, לאחר שחזרתי ובחנתי את הדברים, הגעתי למסקנה כי יש בחלופת המעצר המוצעת כדי להפיג, הן את החשש מהמשך מסוכנותו של העורר והן את החשש כי הוא יפעל לשיבוש מהלכי המשפט. אציין, לעניין זה, כי לא בכל מקרה שבו מיוחסת לנאשם עבירה של הדחה בחקירה או שיבוש מהלכי המשפט, תהא התוצאה המתחייבת, מעצרו של אותו נאשם עד לתום ההליכים במשפטו (ראו, למשל, בש"פ 5433/11 סמואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.7.2011); בש"פ 4966/12 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.7.2012)), וכמקובל במקומותינו, כל מקרה ייבחן לגופו ועל-פי נסיבותיו המיוחדות.

20.

סוף דבר, הערר מתקבל והנני מורה כי העורר ישוחרר לחלופת המעצר המוצעת בעיר בת ים, תחת פיקוחם של המפקחים המוצעים, כעולה מהתסקיר המשלים, מיום 4.11.2012.

התיק יוחזר לבית משפט קמא, לצורך קביעת התנאים הקונקרטיים לשחרורו של העורר בערובה, בהתאם להחלטה זו, ולשם תדרוך המפקחים.