בש"פ 7953/10 סנד חאלדי נ. מדינת ישראל

לפנינו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט א' טובי ) במ.ת. 30821-10-10, בה הורה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים כנגדם.

העובדות לפי כתב האישום

1.

לפי כתב האישום שהוגש כנגד העוררים, אשר בינם לבין המתלונן היכרות מוקדמת, נטען כי ביום 25.9.2010 בסמוך לשעה 02:30 הגיע אביהם של העוררים יחד עם בנו הנוסף לתחנת הדלק בכניסה לאזור התעשייה בשפרעם, שם שהה המתלונן במסגרת עבודתו כעובד התחנה. באותה עת שהו בתחנה שני קטינים נוספים – א.א. וע.ק.. בין הקטינים לבין אביהם של העוררים נתגלע ויכוח בנוגע לאיסוף בקבוקים במתחם התחנה ובסביבתה, שלווה בקללות וזריקות אבנים הדדיות. זמן מה לאחר מכן, כשנרגעו הרוחות, ניגש המתלונן על מנת לפייס את רוחו של אבי העוררים ולאחר ששוחח עימו מחוץ למתחם התחנה חזר המתלונן למתחם ואז ניצת שוב ויכוח בין אביהם של העוררים לבין הקטינים, במרחק של כשמונים מטרים ממתחם התחנה. מספר דקות לאחר מכן הגיע אביהם של העוררים לקרבת התחנה והמתלונן ניסה שוב לפייסו לאחר שזה התלונן בפניו על מעשיהם של הקטינים.

2.

אז הגיעו העוררים כשהראשון שבהם מצויד בשוקר חשמלי ובחפץ אחר והשני מצויד במוט ברזל. העורר הראשון ניגש לאחד הקטינים ותקף אותו באמצעות השוקר. לאחר מכן נעמד העורר 2 מאחורי המתלונן ובצמוד לו והעורר 1 מימינו של המתלונן ובצמוד לו. העורר 2 חבל במתלונן באמצעות מוט הברזל וכששאל אותו המתלונן מדוע הוא עושה זאת תקף העורר 1 את המתלונן בשוקר החשמלי ואז העורר 2 חבל שוב במתלונן בראשו באמצעות מוט הברזל. לאחר מכן נמלטו העוררים מהמקום. כתוצאה ממעשיהם של העוררים נחבל המתלונן בראשו ונגרמו לו מספר שברים וחבלות כמפורט בסעיף 6 לכתב האישום. המתלונן נותח בבית החולים רמב"ם ואושפז. עקב החמרות במצבו נאלץ המתלונן לשוב לבית החולים לקבלת טיפול רפואי ושהה לשם כך באשפוז.

3.

בשל המעשים המתוארים לעיל הואשם העורר 1 בתקיפה, לפי סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) ובחבלה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 ובנסיבות סעיפים 335(א)(1)-(א)(2) וסעיף 29 לחוק העונשין.

העורר 2 הואשם בגרימת חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיפים 329(א)(1)-(א)(2) ובנסיבות סעיף 29 לחוק העונשין.

ההליכים לפני בית המשפט המחוזי

4.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה ביום 17.10.2010 גם בקשה למעצרם של העוררים עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדם. בבקשה נטען כי בידי המאשימה ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של העוררים ובהן: הודעות המתלונן; עימותים ושחזורים שנערכו; הודעותיהם של עדי ראיה אובייקטיביים לאירוע המאמתים באופן מלא את גרסת המתלונן; אליבי שהופרך ביחס לעורר 2; ותיעוד החומר הרפואי התואם את גרסתו של המתלונן ושל עדי הראייה. עוד הפנתה המאשימה לעילות מעצר סטטוטוריות בעניינם של העוררים לפי סעיף 21 חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) בשל השימוש שעשו באלימות קשה ובנשק קר. המאשימה ציינה את מסוכנותם הרבה של העוררים כפי שעולה מנסיבות ביצוע העבירות כמו גם את החשש הממשי להשפעתם על עדים תוך שיבוש מהלכי משפט וכן החשש להימלטותם מפני אימת הדין נוכח העובדה שהעורר 2 נמלט עד אשר הוסגר לידי המשטרה. המאשימה ציינה כי אין חלופת מעצר שתוכל לאיין את מסוכנותם של העוררים, ולפיכך ביקשה להורות על מעצרם עד תום ההליכים המשפטיים כנגדם.

5.

העוררים טענו כי בהודעתו של המתלונן מיום 25.9.2010, בסמוך לאחר האירוע, מסר המתלונן "מישהו נתן לי מכה עם סכין" ובהודעה זו לא זיהה המתלונן את העוררים. גרסה זו מפריכה לטענת העוררים את גרסתו המאוחרת של המתלונן לפיה הסתובב לעבר התוקף וזיהה אותו. בהתייחס לעימות שנערך בין המתלונן לבין העורר 2 ציינו העוררים כי המתלונן הכחיש במסגרת העימות כי הוא זה שתקף אותו. אכן, מיד לאחר העימות מסר המתלונן לחוקר גרסה לפיה העורר 2 היה התוקף וכי נמנע לאשר זאת במסגרת העימות בין השניים בשל הסכם סולחה. ואולם, לטענת העוררים המתלונן מסר ביום 5.10.2010 הודעה מפלילה לנגד עיניו של העורר 1 ולא נרתע מכל סולחה ולכן אין הסבר של ממש להתנהלותו זו של המתלונן במסגרת העימות עם העורר 2. העוררים טענו כי העובדה שהמתלונן לא ראה מי תקף אותו כפי שעולה מהודעתו הראשונה מאששת דווקא את גרסתם לפיה הפגיעה במתלונן אירעה כתוצאה מאבן שהושלכה לעברו על ידי הקטין א.א. ששהה במעצר בשל היותו חשוד במסגרת פרשה זו. עוד טענו העוררים כי העובדה שאין כל עדות ישירה פוזיטיבית הקושרת את העורר 2 לאירוע התקיפה אף היא מפריכה את גרסת המתלונן.

החלטתו של בית המשפט המחוזי

6.

בית המשפט המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של העוררים בגין העבירות המיוחסות להם בכתב האישום. כך ציין בית המשפט המחוזי את הודעתו הראשונה של המתלונן מיום 25.9.2010, בסמוך לאחר שהותקף, בה מסר המתלונן את שמו של העורר 1 כמי שתקף אותו בוודאות. ביום 29.9.2010 מסר המתלונן הודעה נוספת לאחר שהשתפר מצבו הרפואי. בהודעה זו מסר המתלונן הודעה מפורטת וסיפר כי זיהה את העוררים שהגיעו למתחם תחנת הדלק. לאחר שנזרקו אבנים למתחם התחנה ניגש המתלונן לדבר עם אביהם ואז הוא חש מכה חזקה בראשו, כשהסתובב ראה את העורר 2 עומד מאחוריו אוחז במוט הברזל והעורר 1 עומד לידו כמתואר בכתב האישום. כששאל המתלונן את העורר 2 מדוע הוא מכה אותו תקף אותו העורר 1 באמצעות השוקר החשמלי והעורר 2 שוב חבל בראשו. גם הקטינים שהיו במתחם התחנה מסרו הודעות במשטרה התומכות בגרסתו של המתלונן ואשר במסגרתן זוהו העוררים כמי שתקפו את המתלונן. אף העד ענאן סואד מסר בהודעתו מיום 29.10.2010 גרסה דומה.

7.

בית המשפט המחוזי הדגיש כי לא נעלמה מעיניו העובדה שבזמן העימות עם העורר 2 חזר בו המתלונן מגרסתו כי העורר 2 תקף אותו, אלא שמיד לאחר העימות שב ואישר המתלונן בפי החוקר בצורה נחרצת כי זיהה את העורר 2 כמי שתקף אותו והסביר כי חזר בו בזמן העימות בשל חששו לשלום משפחתו בין היתר נוכח הסולחה שנערכה בין המשפחות. בית המשפט קבע כי על פניו הסבר זה הגיוני ומכל מקום בשלב המעצר עד תום ההליכים אין בית המשפט נזקק לשאלת מהימנות העדים ודי בשלב זה אם בגרסתם אין תמיהות או בקיעים משמעותיים.

8.

בהקשר לעילת המעצר קבע בית המשפט המחוזי כי ביצוע עבירות אלימות תוך שימוש בנשק קר מקים עילת מעצר סטטוטורית בהתאם לאמור בסעיף 21 לחוק המעצרים. בנסיבות העניין היו יכולים מעשיהם של העוררים להוביל לאובדן חיי אדם ורק בנס ניצל המתלונן חרף פציעתו החמורה. בית המשפט המחוזי קבע כי מסוכנותם של העוררים עולה מנסיבות ביצוע העבירות ובריונותם שלוחת הרסן. יתר על כן ציין בית המשפט המחוזי כי העוררים מתגוררים באותו ישוב בו גרים עדי הראיה שברובם הם קטינים ולכן קיים חשש להשפעה על אותם עדים ולשיבוש מהלכי משפט. כך למשל המתלונן חזר בו במהלך העימות מגרסתו כי העורר 2 תקף אותו בשל החשש לשלומו ושלום משפחתו. כמו כן ציין בית המשפט המחוזי שמחומר החקירה עולה כי העורר 2 נמלט עד אשר הסגיר עצמו לידי המשטרה. בסופו של דבר קבע בית המשפט המחוזי כי לא ניתן לאיין את מסוכנותם של העוררים בחלופת מעצר ולא ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעים אחרים, בין היתר, בשל חוסר מורא מפני אימת הדין שהפגינו העוררים במעשיהם.

נימוקי הערר

9.

אף לפניי טוענים העוררים – באמצעות בא כוחם, עו"ד אחמד רסלאן – כי בהודעתו הראשונה של המתלונן הוא לא זיהה את התוקף ואת כלי התקיפה ולא טען כי ראה את העוררים מגיעים למתחם התחנה. בנסיבות אלה יתכן כי התוקף היה דווקא אחד הקטינים ששהו במתחם התחנה – א.א. אשר אף נעצר במסגרת פרשה זו. משום כך, טוענים העוררים כי הקטינים אינם עדים אובייקטיביים וכך אף חברם ענאן סואד שכן אלו ביקשו להפליל את העוררים על מנת להביא לשחרורו של א.א. ממעצר. כמו כן, טוענים העוררים כי הודעתו של א.א. סותרת את הודעתם של חבריו – הקטין ע.ק. וענאן סואד. עוד טוענים העוררים כי אין להם כל מניע שהוא לתקיפת המתלונן היות שמעולם לא היה ביניהם סכסוך.

כמו כן שבים העוררים ומדגישים כי בזמן העימות בין המתלונן לבין העורר 2 הכחיש המתלונן כי העורר הוא שתקף אותו. עוד מוסיפים העוררים כי בזירה נכח עד ראיה ניטראלי בשם מורד עטאללה שלא נמנה על אף אחת מהקבוצות המעורבות. לטענת העוררים בזמן שמסר עד זה את הודעתו הראשונה ביום 25.9.2010 אוים על ידי משפחת הקטין שנעצר כפי שנרשם בתחתית ההודעה על ידי החוקר ואושרר על ידו במזכר מיום 27.9.2010. בהודעתו השנייה מיום 28.9.2010 מפריך עד זה את עדות הקטין וחבריו ומוסר עדות לפיה המתלונן נפגע מאבן שזרק הקטין א.א.. כמו כן טוענים העוררים כי אין בפלט השיחות שהוצג על ידי המאשימה כדי להצביע על כך שהעורר 2 היה בקרבת זירת האירוע, וכן אין אמת בטענת המאשימה כי האליבי של עורר זה הופרך בנוגע לטענתו כי בזמן האירוע לא היה בשפרעם. כל שנאמר על ידי סבו של העורר בהקשר זה הוא כי אינו יכול לאשר אם העורר 2 נכח באותו ערב בבית היות שהוא עבד בזמן זה.

10.

לטענת העוררים, גם אם ישנן ראיות לכאורה הרי שעוצמתן אינה גבוהה ולכן יש לשחררם לחלופת מעצר. לטענתם אין הם מהווים סכנה עבור המתלונן שכן אין ביניהם כל ריב ומדון, כי זהו להם מעצרם הראשון וכי הם מקיימים אורח חיים נורמטיבי. כמו כן טוען העורר 1 כי חלקו באירועים שולי ובכל מקרה יהיה זה מוצדק לשחררו לחלופת מעצר בשל אכיפה סלקטיבית שכן מעורבים אחרים בפרשה שהודו בביצוע עבירות פליליות לא נעצרו ולא הועמדו לדין. מכל מקום טוענים העוררים כי ישנה אפשרות לבחון חלופת מעצר מחוץ לשפרעם ובכך להשיג את תכלית המעצר ולשם כך נדרש לערוך בעניינם תסקיר מעצר. חומרת העבירה כשלעצמה אינה יכולה לשמש עילת מעצר. מטעמים אלו מבקשים העוררים כי בית משפט זה יורה על עריכת תסקיר מעצר בעניינם. בדיון שנערך לפניי הפנה בא כוח העוררים להחלטתו של השופט א' רובינשטיין בבש"פ 1384/10 מזאריב נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 7.3.2010), וטען הוא כי במסגרתה הורה השופט רובינשטיין על עריכת תסקיר מעצר למרות חומרת העבירות שבעיקרן דומות לעבירות שבוצעו לכאורה על ידי העוררים דנן.

תגובת המשיבה

11.

לטענת המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד עדי שגב – יש לדחות את הערר. לטענתה קיימת תשתית של ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של העוררים כפי שפורטה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. המשיבה טוענת כי בהודעתו הראשונה לא זיהה המתלונן את העורר 2 כמי שחבל בו, אולם אין בכך כדי לסייע לעוררים שכן הודעתו הראשונה של המתלונן נמסרה כשעה אחת בלבד לאחר שהותקף ולאחר שנגרמו לו שני שברים בראשו, ולכן אין זה תמוה כלל ועיקר כי במצב זה המתלונן לא זכר את מלוא הפרטים ומסר אותם בשלב מאוחר יותר בהודעותיו המפורטות לאחר שמצבו הרפואי התייצב. הודעותיו אלה של המתלונן נתמכות בעדותם של הקטינים שהיו בתחנת הדלק ובעדותו של ענאן סואד. לטענת המשיבה העובדה כי ענאן סואד והקטין ע.ק. הם חבריו של א.א. שנעצר במסגרת פרשה זו אין בה כשלעצמה כדי לשלול את מהימנותם. כמו כן טוענת המשיבה כי הסתירות עליהן מצביעים העוררים בין גרסתו של א.א. לבין זו של חבריו אינן יורדות לשורש העניין ובכל מקרה המקום לבררן הוא

בהליך העיקרי ולא בשלב המעצר. מעבר לכך טוענת המשיבה כי העובדה שנגרמו למתלונן שני שברים בשני מיקומים שונים בראשו שוללת את גרסת העוררים כי המתלונן נפצע מאבן שהושלכה עליו על ידי הקטין א.א., שכן אם הפגיעה הייתה נגרמת על ידי אבן הרי שהיה נגרם שבר במיקום אחד בלבד. באשר לטענתם של העוררים בעניין עד הראיה הנוסף, מורד עטאללה, טוענת המשיבה כי העד היה בזירת האירוע לפני שהמתלונן הותקף אך לא בזמן ההתקפה עצמה ומשכך עדותו אינה רלבנטית. המשיבה טוענת כי אין בעובדה שהמתלונן חזר בו מדבריו במסגרת העימות עם העורר 2 כדי לכרסם בראיות לכאורה, שכן המתלונן נתן לכך הסבר המניח את הדעת ומיד לאחר העימות חזר על גרסתו לפיה הוא זיהה את העורר 2 כמי שחבל בו.

12.

לטענת המשיבה מסוכנותם של העוררים נלמדת מנסיבות ביצוע העבירות שכן הם חבלו במתלונן, שלא גרם להם כל רע וכל חטאו היה בנסיונו לפשר בין הצדדים הניצים, תוך שימוש בנשק קר. לטענת המשיבה העוררים לא הסתפקו בכך שהעורר 2 חבל בראשו של המתלונן בפעם הראשונה אלא העורר 1 המשיך לחבול בו באמצעות השוקר החשמלי והעורר 2 הוסיף וחבל בראשו בפעם השנייה, ומכך ניתן ללמוד על אכזריותם. המשיבה מוסיפה כי אין ממש בטענת האפליה שהעלו העוררים שכן יש הבדל משמעותי בין זריקת אבן על ידי הקטין א.א. לבין האלימות הקשה בה נקטו העוררים תוך שימוש בנשק קר. עוד מוסיפה המשיבה כי בעניינם של העוררים יש חשש מפני שיבוש מהלכי משפט כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפחד שהטילו על המתלונן עד אשר זה הסכים לחזור בו מגרסתו במהלך העימות עם העורר 2. כן מדגישה המשיבה את החשש מפני הימלטותם של העוררים מאימת הדין, שכן העורר 2 נמלט מהמשטרה והסגיר עצמו רק ביום 5.10.2010. משכך, סבורה המשיבה כי אין חלופת מעצר שתוכל להשיג את מטרות המעצר בדרך אחרת שפגיעתה פחותה, ומשכך אין כל טעם בעריכת תסקיר מעצר בעניינם של העוררים.

13.

בתגובה לטענותיה של המשיבה, השיב בא כוח העוררים כי העורר 2 לא ניסה להימלט מאימת הדין שכן התייצב במשטרה ביוזמתו ביום 5.10.2010.

דיון והכרעה

14.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר על נספחיה ולאחר השלמת הטיעון בעל-פה מטעם הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. ואולם, מצאתי כי בנסיבות העניין יש לערוך תסקיר מעצר בעניינם של העוררים מהטעמים המפורטים להלן.

15.

איני סבור כי המחלוקת העיקרית והמהותית בתיק זה מתמקדת בשאלה האם קיימות ראיות לכאורה אם לאו, שכן מקובלת עליי החלטתו של בית המשפט המחוזי ועמדתה של המשיבה לפיה קיימות ראיות לכאורה למכביר אשר פורטו באופן מקיף במהלך הדיון שנערך לפניי. מקובלת עליי עמדת המשיבה כי לא ניתן לצפות מאדם שזה עתה נחבל באמצעות מוט ברזל בראשו כי יזכור את מלוא הפרטים אודות תוקפיו. ואולם, מיד לאחר שהשתפר מצבו הרפואי של המתלונן הוא מסר גרסה מפורטת המפלילה את העוררים. גרסתו של המתלונן נתמכת הן בממצאים הרפואיים בנוגע לחבלות שנגרמו לו בראשו, והן בעדותם של שלושה עדים אחרים. סבור אני כי אין בסתירות להן טענו העוררים וכן בטענותיהם האחרות לעניין עוצמת הראיות לכאורה, כמו למשל בעניין העימות שנערך בין המתלונן לבין העורר 2, כדי להצביע על כרסום כלשהו בחומר הראיות או על חולשתו. כל הטענות הללו נוגעות למשקל ומהימנות. ואולם, הלכה ידועה היא כי בחינתן של הראיות לכאורה בשלב המעצר עד תום ההליכים אינה צריכה להתייחס לשאלת המשקל או למהימנותם של העדים השונים, שכן מדובר בשאלה שעתידה להתברר לאחר השלמת כור ההיתוך של ההליך הפלילי [ראו למשל: החלטתו של השופט א' לוי בבש"פ 975/08 קבתי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.2.2008)].

16.

המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא האם בנסיבות העניין מוצדק להורות על עריכת תסקיר מעצר בעניינם של העוררים. מקובלת עליי טענתה של המשיבה כי מעשיהם האלימים של העוררים מלמדים על מסוכנותם לכאורה. ואולם, מבלי להקל ראש בחומרת המעשים שבוצעו על ידי העוררים, הרי שעסקינן בעוררים אשר ביצעו את העבירות אך על סף הבגירות וכן עומדת לזכותם העובדה כי אין להם עבר פלילי, כפי שנטען בדיון ולא הוכחש על ידי המשיבה. כן נטען כי העוררים מקיימים אורח חיים נורמטיבי ועובדים באופן קבוע לפרנסתם. משכך, לא ניתן לקבוע מסמרות כי אין בנמצא חלופת מעצר שתוכל לאיין את מסוכנותם, ובוודאי שלא ניתן להגיע למסקנה זו ללא שנערך בעניינם תסקיר מעצר. כמו כן, אף את החשש מפני שיבוש מהלכי משפט ובריחה מאימת הדין יתכן וניתן לאיין באמצעות חלופת מעצר מתאימה אשר תישקל על ידי הערכאה הדיונית לאחר שיונח על שולחנה תסקיר מעצר אשר יאפשר לה לקבל החלטה מושכלת על בסיס מלוא הנתונים הצריכים לעניין.

על מנת למצות את האפשרות לבחון התאמתה של חלופת מעצר יש מקום להורות על עריכת תסקיר מעצר בעניינם של העוררים. מסקנה זו אף מתיישבת עם החובה הסטטוטורית לבחון היתכנותה של חלופת מעצר [ראו: סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים]. מקובלת עליי עמדתה של המשיבה כי כאשר ברור לחלוטין שאין בנמצא חלופת מעצר שתוכל להשיג את מטרות המעצר בדרך פוגענית פחות הרי שאין חובה להורות על עריכת תסקיר מעצר ולהוסיף עומס מיותר על שירות המבחן שמשאביו מוגבלים. ברם, בנסיבות העניין הנוכחי לא ניתן להגיע למסקנה זו בשלב הנוכחי של הדיון, ומשכך סבור אני כי יש מקום להורות על עריכת תסקיר מעצר בעניינם של העוררים. יובהר, כי עצם עריכת תסקיר מעצר בעניינם של העוררים אינו מקנה להם כל אינטרס הסתמכות כי ישוחררו לחלופת מעצר, הן משום שלא ברור מה תהיה המלצת שירות המבחן והן משום שבית המשפט אינו כבול להמלצותיו של שירות המבחן וההחלטה האם לשחררם לחלופת מעצר מוקנית לו בלבד.

17.

סוף דבר: הנני מורה על עריכת תסקיר מעצר בעניינם של העוררים אשר יובא לעיונו של בית המשפט המחוזי. עד להחלטה אחרת יוותרו העוררים במעצר. יובהר כי אין בדברים שלעיל כדי לכבול את שיקול דעתה של הערכאה הדיונית או כדי להביע עמדה לפיה יש לשחרר את העוררים לחלופת מעצר. סוגיה זו תוכרע בהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד ולאחר שיובא לעיונו תסקיר המעצר בעניינם של העוררים.