בש"פ 975/08 שפראו קבתי נ. מדינת ישראל

באחד מימיו של חודש אוקטובר 2006 הורה העורר לאשתי להתפשט, וכשעשתה זאת פצע אותה עם סכין בצווארה. בהמשך, הוא הוסיף ואמר לה שיהרוג אותה, אחז בגרונה והטיל אותה על המיטה. הוא מנע ממנה מלקבל טיפול רפואי, ודרש ממנה להימנע מלהתלונן נגדו. בגין כל אלה יוחסו לעורר עבירות של תקיפת בת-זוג ופציעתה, איומים, והדחת החקירה.

עם הגשתו של כתב האישום עתרה המשיבה למעצר העורר עד תום ההליכים, ובמהלך הדיון היה מוסכם כי קיימת לחובתו תשתית ראייתית, ולו לכאורה. עם זאת, טען העורר כי עוצמתן של הראיות חלשה נוכח סתירות שנתגלו בגרסת המתלוננת, וכי החקירה לקתה במחדלים שונים וכתוצאה מכך אבדו ראיות אשר היו עשויות לסייע לו להוכיח את חפותו.

בית משפט השלום קיבל את הסתייגויות העורר באשר לעוצמתן של הראיות, ואף שקבע כי קיימת עילת מעצר, הוא הורה על שחרור העורר למעצר בית בבית אמו, הנמצא בריחוק גיאוגרפי ניכר ממקום מגוריה של המתלוננת.

את השגותיה כנגד החלטה זו הביאה המשיבה בפני בית המשפט המחוזי, ועררה התקבל. בהחלטה זו עוסק הערר שבפני.

במחלוקת שנתגלעה בין ערכאות קמא, סבורני כי הדין עם בית המשפט המחוזי. אכן, המתלוננת השהתה את תלונתה זמן ניכר, אולם היה בפיה הסבר שנשמע אמין נוכח נסיבות חייה. כך או כך, אין זה השלב לקבוע מסמרות בשאלת מהימנות הראיות, ועל כן סבורני כי המשיבה עמדה גם עמדה בחובה המוטלת עליה מכוח סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996. מעשים אלה, כשלעצמם, מלמדים על מסוכנות מופלגת הגלומה בעורר, עד כדי קיום חשש לחייה של זוגתו. חשש זה גובר שבעתים נוכח הרשעותיו הקודמות של העורר בעבירות של אלימות ואיומים כלפי אשתו. השאלה הנוספת עליה היה מצווה בית המשפט המחוזי לתת את דעתו היא אם יש בחלופה שהציע העורר ואותה אימץ בית המשפט השלום, כדי לתת מענה למסוכנות המיוחסת לו. להשקפתי, נוכח האמור בתסקיריו של שרות המבחן יש להשיב על כך בשלילה, הואיל ונראה כי שחרורו של העורר, גם אם לחלופה מרוחקת מבחינה גיאוגרפית, כמוה כהנחת סכנה מוחשית ביותר לפתחה של המתלוננת, ולכך לא אוכל לתת את ידי.

אשר על כן, הערר נדחה.