בש"פ 4211/09 אמנון עליה נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד סגן הנשיא, השופט ד' חשין ) בב"ש 8448/09 (ת"פ 354/09) מיום 7.4.2009, אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים כנגדו לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן – חוק המעצרים ).

העובדות לפי כתב האישום

המתוקן

בסוף חודש מארס 2009 הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום מתוקן נגד העורר ונאשם נוסף (להלן – הנאשם 2 ). להלן עיקרי העובדות לפי כתב האישום.

1.

בספטמבר 2008 או בסמוך לכך, שכר המתלונן את שירותיו של קבלן שיפוצים לשם שיפוץ דירתו (להלן – הקבלן ). השניים סיכמו כי התמורה תשולם לקבלן בתום עבודת השיפוצים. במהלך העסקתו, ביקש הקבלן מהמתלונן הלוואות שונות בנוסף לתשלום שהמתלונן היה עתיד לשלם לו, והציע למתלונן שיחזיר לו את הכספים בצירוף ריבית. המתלונן נתן לקבלן הלוואות כאמור. הקבלן החזיר למתלונן רק חלק קטן מהסכום וכן מסר לו המחאות בסך עשרים אלף ש"ח שאותן לא יכול היה המתלונן לפרוע בשל העובדה שחשבון הבנק של הקבלן הוגבל.

2.

ביום 13.1.2009 או בסמוך לכך, סיפרה אשתו של המתלונן לספר שלה (להלן – הספר ) על ההלוואות שלא החזיר הקבלן לבעלה. בעקבות זאת הציע הספר לסייע למתלונן בגביית החוב באמצעות חבר שלו שיכול לדבר עם הקבלן "בשפה שלו". לאחר שיחה טלפונית שקיימו המתלונן והספר, ביום 15.1.2009 נפגשו השניים יחד עם העורר, הנאשם 2, מאיר דהן ושניים אחרים שזהותם אינה ידועה למאשימה (להלן בהתאמה – מאיר ו האחרים ). המתלונן מסר להם את ההמחאות הנ"ל והראה להם את הבית שבו עבד הקבלן אותה עת. הספר והנאשם 2 עלו אל הבית והורו לקבלן לרדת לרחוב והלה ציית להוראתם. משהצטרפו הספר והנאשם 2 ליתר הנוכחים, הורו הם לקבלן "תביא את האוטו שלך ותוציא את מה שיש לך בכיס". הנאשם 2 אמר לקבלן, בין היתר, כי הוא חייב למתלונן כסף. העורר, הנאשם 2, מאיר והאחרים הורו לקבלן לנסוע עימם ברכבו לביתו של המתלונן. באותו היום, בשעה 14:00 הגיעו הקבלן, הספר, העורר, הנאשם 2, מאיר והאחרים לחניית ביתו של המתלונן ושם ערכו בירור. הקבלן ביקש מהמתלונן "להוציא את האנשים האחרים מהסיפור ולגמור את זה בינינו", אך המתלונן סירב. בסופו של יום סוכם כי הקבלן יעביר למתלונן באמצעות העורר, הנאשם 2, מאיר והאחרים שלוש המחאות בסך של שישים אלף ש"ח בסך הכל, כעירבון, עד שהקבלן ישלם למתלונן את אותו הסכום במזומן. עוד סוכם כי מועד פירעונה של ההמחאה הראשונה יהיה 15.2.2009. המתלונן הסכים כי מתוך שישים אלף ש"ח אותם יעביר הקבלן, ייטלו העורר, הנאשם 2, מאיר והאחרים עמלה של חמשה עשר אלף ש"ח.

3.

משסכום ההמחאה הראשונה לא שולם, החל מאיר להתקשר לקבלן ולאיים שיבוא לביתו והוא "ישלם על כך ביוקר" אם לא ישלם את החוב. עוד אמר לקבלן שהמחאותיו ימכרו והוא "יסתבך". בתוך כך שלח הספר לקבלן מיסרון, באמצעות הטלפון הסלולארי, ובו כתב כי יש לו קשרים במחסומים וכי הוא ידאג לכך שהקבלן לא יוכל לעבור לשטחי ישראל ולא יקבל עבודה.

4.

בתאריך שאינו ידוע בדיוק למאשימה, במהלך פגישה שבה נכחו העורר, הנאשם 2, הספר, מאיר והאחרים, הם סיפרו למתלונן בכזב כי הקבלן ברח לבית משפחתו בבית לחם וכי הם נסעו לחפשו שם, וכתוצאה מכך הותקפו ורכבו של הנאשם 2 נרגם באבנים וחלונותיו נשברו. עוד סיפרו בכזב למתלונן כי העורר דקר את אחיו של הקבלן בבטנו וכי הנאשם 2 ירה ברגלה של אחותו. המתלונן שילם לנאשם 2 סכום של 5,500 ש"ח, לאחר שהאחרון ביקש מהמתלונן לשלם לו כספים תמורת תיקון רכבו שניזוק כביכול בבית לחם (להלן – תרמית בית לחם ).

5.

בהמשך, גרמו העורר והנאשם 2 לקבלן להתקשר למתלונן ולסחוט ממנו כסף על סמך סיפור בדוי, לפיו פציעתה הנ"ל של אחותו גרמה לקטיעת רגלה ולפיכך על המתלונן לשלם בגין הנזק שנגרם לה וכי המתלונן ישב בכלא בגין מעשיו. ביום 6.3.2009 התקשר הקבלן למתלונן ואמר לו כי אחותו מסרה תלונה במשטרה בגין האירועים האמורים ושהנאשם 2 נעצר כתוצאה מכך. המתלונן פנה לספר כדי לברר האם כך אירע, והספר אישר את הגרסה ואמר למתלונן כי הנאשם 2 שוחרר בעירבון. לאחר מכן התקשר נאשם 2 למתלונן ודרש כי יממן עבורו שכר טרחת עורך דין. באותו יום נפגש העורר עם המתלונן, אשר במהלך אותה פגישה התקשר לקבלן לשאול מה עלות הטיפולים שעוברת אחותו והלה השיב לו כי מדובר בחמישים אלף ש"ח. לאחר שיחת הטלפון האמורה העורר ניסה לשכנע את המתלונן לשלם לקבלן את הכספים שדרש והפעיל עליו לחץ לעשות כן בנימוק שאם לא יענה לדרישות הקבלן יסתבך ויישלל רישיונו לעסוק ברפואה. העורר אף הציע למתלונן שילווה לו את הסכום הנ"ל כדי שהאחרון יוכל לשלם לקבלן, אך המתלונן סירב להצעה.

6.

בהמשך אותו יום הגיעו לחניית ביתו של המתלונן גם הנאשם 2, הספר ומאיר אשר ביקשו מהמתלונן להחליט האם לשלם לקבלן או לשאת בשכר טרחת עורך דינו של הנאשם 2. במהלך הפגישה דרש העורר מהמתלונן תשלום עבור שירותיו. המתלונן סירב בטענה שבסופו של יום העורר לא ביצע את תפקידו היות שהקבלן טרם שילם את חובו. העורר השיב למתלונן כי מגיע לו תשלום על כך ששמר על משפחתו של המתלונן מפני הקבלן, אך אם המתלונן מתעקש הוא ימשיך לגבות מהקבלן כספים בתמורה לעמלה שסוכמה ביניהם. הספר שכנע את המתלונן לשלם לעורר ואמר לו כי גם הוא פוחד מהעורר והנאשם 2 שלהם עבר פלילי. לבסוף, שילם המתלונן לעורר סכום של חמשת אלפים ש"ח באמצעות המחאה, אשר העורר טען כי לא כובדה ולכן תחתיה העביר המתלונן לעורר באמצעות הספר את אותו הסכום במזומן. לאחר הפגישה הנ"ל, בשעות הערב התקשר הקבלן למתלונן ואיים כי "יעשה נקמת דמים" וכי "אם אחותו נשארה ללא רגל, אין סיבה שנשות המשפחה של המתלונן יישארו עם רגליהן".

7.

בתאריך שאינו ידוע במדויק למאשימה, הגיעו העורר והנאשם 2 לספר ואמרו לו שאם המתלונן ילך למשטרה "אנחנו נשרוף לך את המספרה ונחסל אותך". השניים אף איימו באותו מעמד שיהרגו גם את המתלונן אם יפנה למשטרה.

8.

במעשים אלו ביצע העורר עבירות של סחיטה באיומים – עבירה לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין ), שידול לסחיטה באיומים – עבירה לפי סעיף 428 רישא בצירוף סעיף 30 לחוק העונשין והדחה בחקירה – עבירה לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין.

הליכים קודמים

9.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים כנגדו. לטענת המשיבה, ישנן ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר בעבירות המיוחסות לו, וזאת על רקע שלוש הודעותיו של המתלונן במשטרה אשר במסגרתן גולל את השתלשלות האירועים המתוארים בכתב האישום וכי שילם כספים לעורר היות שפחד ממנו והפעיל עליו לחץ; הודעותיו של הקבלן כי העורר אילץ אותו לעשות איתו יד אחת ולסחוט את המתלונן; הודעתו של הספר לפיה הוא מצטרף לדברי המתלונן כי העורר הונה את המתלונן באשר לתקרית שהתרחשה כביכול בבית לחם ואיים עליו שאם המתלונן יפנה למשטרה הוא ישרוף את המספרה שלו ויהרוג אותו ואת המתלונן; הודעתו של מאיר לפיה הבין מהספר כי הוא פחד מהמערער ומהנאשם 2 וכי המתלונן שילם לאחרונים מתוך פחד; הקלטות שערך המתלונן של שיחותיו עם הקבלן בהן נשמעה דרישתו של הקבלן לפיצוי; בדיקת מכשיר הטלפון הנייד של הקבלן אשר העלתה כי כל המספרים של הנפשות הפועלות בפרשה זו מצויים בזיכרונו; המחאה של המתלונן לפקודת העורר על סך 5,000 ש"ח מיום 6.3.2009. בנוסף לכך טענה המשיבה כי נשקפת מסוכנות מהעורר כלפי המתלונן וכלפי עדי התביעה ולפיכך קמה עילת מעצר הן מהיבט של מסוכנות והן מהיבט של חשש להדחה ושיבוש הליכי משפט, חששות המתגברים ביתר שאת נוכח עברו הפלילי המכביד של העורר אשר כולל עבירות רכוש, איומים, מרמה, סמים, אלימות והדחה בחקירה. לבסוף, טענה המשיבה כי נוכח העבירות הנטענות ונסיבותיהן אין תחליף ראוי למעצרו של העורר ולפיכך לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר בעניינו.

10.

בדיון בבקשת המעצר עד תום ההליכים בבית המשפט המחוזי, הכחיש העורר את כל המיוחס לו, ולדבריו מדובר בעלילה שהמציאו יוסי והמתלונן. במשטרה מסר גרסה לפיה המתלונן ביקש ממנו, בתיווכו של הספר, שישמור עליו נוכח איומים שהופנו כלפיו מ"איזשהו ערבי". לטענת העורר הוא מעולם לא איים או סחט את המתלונן וכל מעורבותו בפרשה הסתכמה בשמירה על המתלונן. לטענת העורר, ההמחאה על סך של 5,000 ש"ח ניתנה לו על ידי המתלונן כתמורה בגין שירותיו כשומר ראשו. באשר לטיב יחסיו עם הנאשם 2 תחילה טען העורר כי הוא לא יודע מי זה, אולם מאוחר יותר אמר כי הנאשם 2 הינו מכר שלו אך לא היה לו כל קשר עמו בקשר למתלונן. בא כוחו של העורר טען כי הראיות שהציגה המשיבה אינן מבססות את רף הראיות לכאורה שכן הן אינן מאזכרות את העורר אלא רק את הקבלן כמי שאיים על המתלונן. עוד טען בא כוח העורר כי התביעה נהגה באפליה כלפי העורר שכן לא הגישה כתב אישום נגד הספר למרות שהיה היוזם של כל המסכת המתוארת, ואף לא נגד הקבלן שאיים בפועל על המתלונן, וכל זאת רק בשל עברו הפלילי של העורר.

11.

בתגובה טענה המשיבה כי גרסתו של העורר, לפיה כל נגיעתו לפרשה היא שמירה על המתלונן, הינה מופרכת שכן העורר נפגש בפעם הראשונה עם המתלונן עוד בטרם הגיעו איומיו של הקבלן, ומי שנתבקש לשלם כסף בשלב הראשוני בו הכירו המתלונן והעורר הוא דווקא הקבלן ולא המתלונן. מעבר לכך טענה המשיבה כי המתלונן מסר בהודעותיו במשטרה כי סירב להצעתו של העורר לשמש כשומר ראשו. בנוסף לכך טענה המשיבה כי הודעותיהם של המתלונן והקבלן מתיישבות אחת עם השנייה ומשלימות זו את זו. לטענת המשיבה, למתלונן ולקבלן לא הייתה כל סיבה לתאם גרסאות שכן הם מסוכסכים. עוד הוסיפה לטעון המשיבה כי המאשימה עדיין שוקלת אפשרות להגיש כתב אישום כנגד הספר, הקבלן ומאיר וציינה כי הספר ומאיר לא היו מעורבים בתרמית בית לחם וכי הספר אף סבר שהאירוע אכן התרחש ולא היה מודע לכך שמדובר בתרמית. באשר לטענת ההשתהות במעצרו של העורר, השיבה המשיבה כי הצורך במעצרו המיידי של העורר קם רק לאחר מעצרו של הקבלן, שכן רק לאחר שהקבלן מסר הודעה במשטרה התגלתה מעורבותו של העורר בפרשה, ובהתאם לכך העורר נעצר יום אחד בלבד לאחר שנעצר הקבלן.

12.

בית המשפט המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לעורר. התגבשותן של הראיות לכאורה היא סביב שלוש הודעותיו של המתלונן במשטרה אשר מגוללות את המסכת המתוארת בכתב האישום בדבר תרמית בית לחם וכי שילם לעורר כספים משום שפחד ממנו ולנוכח דבריו של הספר כי לעורר עבר פלילי וכי העורר והנאשם 2 מבקשים להרגו. בכל הודעותיו ציין המתלונן כי הוא "מבוהל ומפוחד" מפני העורר והנאשם 2 שהפחידו אותו כי אם לא ישלם לקבלן כספים יישלל ממנו רישיונו לעסוק ברפואה. המתלונן הדגיש בהודעותיו כי סירב להצעתו של העורר שהאחרון ישמש כשומר ראשו. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי את הודעותיו של המתלונן משלימות הודעותיו של הקבלן לפיהן הסכים לשתף פעולה עם העורר והנאשם 2 בסחיטתו של המתלונן נוכח האיומים והלחצים שהפעילו כלפיו. לראיות אלה מצטרפת הודעתו של הספר שאישר את דברי המתלונן באשר לאיומים ולתרמית בית לחם ואף מסר שהעורר והנאשם 2 איימו כי אם המתלונן "יפתח את הפה אז גם אותי וגם אותו הם יחסלו". עוד ישנה עדותו של מאיר על פיה מסר לו הספר שמאיימים עליו ועל המתלונן וכי התרשם שהמתלונן שילם לעורר ולנאשם 2 משום שפחד מהם. בית המשפט הדגיש כי סחיטה באיומים יכולה להיעשות בדרכים שונות ובין היתר בהתנהגות או על ידי הטלת אימה על אדם בדרך אחרת, וכי השתכנע על בסיס הראיות הנ"ל כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהעורר נקט בדרך של הפעלת לחץ, הפחדה והטלת אימה על המתלונן כדי שישלם לו כספים. לבסוף, בעניין הראיות לכאורה קבע בית המשפט המחוזי כי גם אם קיימת בעיה לגבי מהימנותם של העדים השונים לאור העובדה שהם עצמם נטלו חלק בפרשה, הרי ששאלה זו תבחן במסגרת המשפט עצמו, ואין בכך כדי לכרסם בעוצמת הראיות לכאורה, בייחוד משום שההודעות השונות משתלבות ומשלימות זו את זו ונתמכות בראיות נוספות. בית המשפט המחוזי קבע כי דווקא גרסאותיהם של העורר והנאשם 2 הן אלה שסותרות זו את זו ומטילות ספק במהימנותו של העורר, היות שבתחילה העורר טען כי הוא כלל אינו מכיר את הנאשם 2, אולם לאחר מכן הודה כי הוא מכר שלו.

13.

באשר לעילת המעצר קבע בית המשפט המחוזי כי נוכח מהות העבירות המיוחסות לעורר המשקפות מסוכנות גבוהה, מקבל הוא את עמדת המשיבה לפיה קיימת עילת מעצר בעניינו. בהתייחס לעברו הפלילי המכביד בביצוע עבירות מאותו סוג ובהן איומים, סחיטה באיומים, הדחה בחקירה ושיבוש הליכי משפט, קבע בית המשפט המחוזי כי אין מדובר במעידה חד פעמית אלא בדפוס התנהגות חוזר המחליש את האמון שיש ליתן בעורר ואף מוליך למסקנה כי יש לעצרו מאחורי סורג ובריח. לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי הוא מקבל את הסבריה של המשיבה באשר להשתהותה במעצרו של העורר ובאשר לאי הגשת כתבי אישום נגד יתר המעורבים בפרשה וכי עצם העובדה שהמשטרה לא ביצעה עימות בין העורר לבין המתלונן אין בה כדי להפחית מעוצמת המסוכנות הנשקפת מהעורר והמחייבת את מעצרו.

מכאן הבקשה שלפניי.

טענות העורר

14.

לטענת העורר – באמצעות בא כוחו, עו"ד ארנון איתן - שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא שקל את חוסר מהימנות הודעותיהם של יתר המעורבים בפרשה, שכן מדובר בעדים שנטלו חלק בפרשה ויש להם עניין בהקטנת חלקם ותיאור העורר והנאשם 2 כיוזמיה. לכן טוען בא כוח העורר כי לא ניתן היה לראות בהודעותיהם של הקבלן והספר כתומכות בגרסתו של המתלונן, מה גם שהקבלן והספר עצמם לא הועמדו לדין בגין מעורבותם הישירה בפרשה למרות שנטלו בה חלק מרכזי, ויש בכך משום התנהלות תביעתית שלא רק גורעת ממהימנותם של עדים אלו, אלא אף מבססת טענת אפליה כנגד העורר אשר נמצא במעצר בעוד שיתר המעורבים בפרשה מהלכים בחופשי, ודי בכך כדי להביא לשחרורו של העורר ממעצר בתנאים מגבילים. כמו כן טוען בא כוח העורר כי בהודעתו הראשונה של המתלונן במשטרה, האחרון לא הזכיר כלל את העורר כמי שאיים עליו או סחט אותו אלא התלונה הוגשה אך ורק כנגד הקבלן. בית המשפט המחוזי אף שגה בכך שנתן להודעתו של הספר משקל גבוה מדיי בהיותו יוזם הפרשה ו"הרוח החיה" שקישרה בין המתלונן לבין העורר.

15.

מוסיף לטעון בא כוח העורר כי הראיות שהציגה המשיבה כלל אינן תומכות בביצוע עבירות של סחיטה באיומים ושידול לסחיטה באיומים, שכן העורר קיבל את הכסף מהמתלונן כתמורה על שירותיו כשומר ראשו. כך טוען בא כוח העורר כי אילו היה מדובר בכספים שמקורם בסחיטה אזי העורר לא היה מבקש מהמתלונן לקבלם במסגרת המחאה ואף לא היה מפקיד את ההמחאה בחשבונו אלא היה דורש לקבל את הכספים במזומן על מנת להסוות את מקור הכספים. מוסיף וטוען בא כוח העורר כי באף אחת מהודעותיו של העורר במשטרה אין תיאור של מעשה פיסי שנקט בו העורר אשר מגיע כדי סחיטה, וכל שהמתלונן אומר בהודעותיו הוא כי התנהלותו העצבנית של העורר וסגנון דיבורו הם שהפחידו והלחיצו אותו, ולכן גם אם העורר ביצע עבירות הרי שאין מדובר בסחיטה. בנוסף לכך טוען בא כוח העורר כי ניתן היה לעמוד על טיב היחסים בין העורר לבין המתלונן אילו בוצע עימות ביניהם, אך עימות כאמור לא נעשה למרות בקשתו של העורר, ולכן שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא ייחס לכך חשיבות. נוסף על כך טוען בא כוח העורר כי אין ביסוס בחומר הראייתי לטענה כי העורר שידל את הקבלן לסחוט באיומים את המתלונן, שכן הקבלן היה מעורב באופן עצמאי באיומים כלפי המתלונן וללא קשר לעורר, מה גם שבהודעתו הראשונה של העורר טען הוא כי מי שסוחט אותו ומאיים עליו הוא הקבלן ללא אזכור שמו של העורר כלל. לבסוף טוען בא כוח העורר כי לא בכדי מאיר לא משמש עד תביעה היות שהודעתו במשטרה מזכה את העורר, שכן לטענתו מאיר מסר בגרסתו שהגם העורר היה מעורב במפגשים השונים במהלך הפרשה הרי שהוא לא נטל חלק בפעילות העבריינית. אשר על כן טוען בא כוח העורר כי החולשה במסכת הראיות שהציגה המשיבה משליכה על היעדר עילת מעצר ועל קיומה של אפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר כפי שאף שוחררו יתר המעורבים בפרשה. לבסוף, טוען בא כוח העורר כי אם לא ישוחרר העורר לחלופת מעצר, הכוללת מעצר בית בפיקוח אשתו ואמו, מבקש הוא לערוך תסקיר מעצר לעורר בטרם תתקבל החלטה סופית בעניינו.

תגובת המשיבה

16.

לטענת המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד אפרת רוזן – העורר לא טוען להיעדר ראיות לכאורה אלא לחולשתן. קרי, המשקל שהיה על בית המשפט לייחס להודעותיהם של יתר המעורבים בפרשה דווקא לאור מעורבותם אשר מגבשת עבורם מניע להקטנת חלקם באמצעות הגדלת חלקם של אחרים. לטענת המשיבה, יש לדחות את הטענה משני טעמים. ראשית, אין זה השלב הדיוני הנכון להעלות טענה כגון דא, שכן בשלב הדיון במעצר עד תום ההליכים אין בודקים את שאלת מהימנותם של העדים כיוון שמדובר בסוגיה העתידה להתברר במהלך שלב ההוכחות במשפט עצמו. שנית, טוענת המשיבה כי מסכת הראיות לכאורה איתנה שכן גם אם מדובר בעדים שיש להם עניין אישי להקטין את חלקם בפרשה, הרי שהודעותיהם משתלבות ותומכות זו בזו כפי שפרט בית המשפט המחוזי בהחלטתו. כך טוענת המשיבה כי לקבלן ולמתלונן לא הייתה כל סיבה לתאם את גרסאותיהם שכן הם מסוכסכים ואף על פי כן גרסאותיהם לגבי מעורבותו של העורר בפרשה וטיב פעילותו תומכות זו בזו ויש בהן גרעין של אמת המשותף לשתיהן. עוד טוענת המשיבה כי העדים המעורבים בפרשה נחקרו במשטרה תחת אזהרה ואף נעצרו ושוחררו בשלב מאוחר יותר בתנאים מגבילים ומאיר אף הוכרז כעבריין נמלט. בשלב זה עדכנה באת כוח המשיבה כי המאשימה שוקלת בחיוב להעמיד לדין את יתר המעורבים בפרשה ולכן לא זו בלבד שטרם בשלה העת לדון בטענת האפליה אותה מעלה העורר אלא שיתכן כי לא יהיה מקום להעלאתה כלל. נוסף על כך טוענת המשיבה כי דין טענת האפליה שהעלה העורר להתברר במסגרת ההליך המשפטי נגדו כחלק מטענת הגנה מן הצדק. עוד טוענת המשיבה כי על פי לשון סעיף 428 לחוק העונשין אין הכרח כי סחיטה תתבצע רק בדרך של מעשה פיסי אלא יכול שתתבצע גם על ידי הטלת אימה בכל דרך אחרת. כך טוענת המשיבה כי העורר הטיל את אימתו על המתלונן, בין היתר, בכך שחזר והפחיד את המתלונן כי אם לא ישלם את הכספים לקבלן יישלל ממנו רישיונו לעסוק ברפואה. כמו כן, בהודעתו במשטרה שלל המתלונן את טענתו של העורר לפיה העסיק אותו כשומר ראשו, ומכל מקום טענתו של העורר כי מעורבותו בפרשה היא אך ורק על רקע היותו שומר ראשו של המתלונן אינה עולה בקנה אחד עם מבחני השכל הישר, שכן בפגישה הראשונה בין העורר ויתר המעורבים עם המתלונן, הקבלן טרם איים על המתלונן ומי שהיה חייב בתשלום כספים הוא דווקא הקבלן כלפיי המתלונן ולא ההיפך. אשר על כן למתלונן לא הייתה כל סיבה להעסיק את העורר כשומר ראשו. נוסף על כך מדגישה המשיבה כי אם בנושאי מהימנות עסקינן כי אז דווקא קיימת בעייתיות לתת אמון בגרסתו של העורר שנקט בהכחשה כללית, וזאת הן לאור עברו הפלילי הכולל עבירות דומות לאישומים דנן, והן לאור העובדה כי בתחילה אמר שאינו מכיר את הנאשם 2 אך בהמשך הודה בכך שהנאשם 2 הינו מכר שלו. לבסוף, הדגישה המשיבה כי כאשר עסקינן בנאשם שמיוחסות לו עבירות של סחיטה באיומים לא ניתן לשחררו לחלופת מעצר לאור המסוכנות הנשקפת ממנו, מה גם שבמקרה דנן לא מדובר במעידה חד פעמית אלא המשך לעבר פלילי מכביד בעבירות דומות אשר מלמד כי סחיטה באיומים הפכה לעיסוק קבוע עבור העורר.

דיון והכרעה

17.

דין הערר להידחות. מקובלת עליי עמדת המשיבה כי טענתו של העורר מתמקדת בחולשת הראיות לכאורה שהציגה המשיבה ולא בהיעדרן. ראיות לכאורה כשמן הן, מדובר בבחינה לכאורית של הראיות בטרם עברו הן את כור ההיתוך של ההליך הפלילי ואשר אין המשיבה צריכה להוכיח בשלב זה כי יהיה אפשרי ברמת וודאות של מעל ספק סביר להוכיח באמצעותן את אשמתו של העורר, וכפי שקבע בעבר בית משפט זה בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 146 (1996):

"הבחינה

היא של חומר ראייתי גולמי שטרם עבר

את העיבוד של ההליך הפלילי. התשתית הראייתית מבוססת על ראיות אשר אספה המשטרה, תשתית המשקפת את עמדתה הראשונית של המשיבה. חומר הראיות לא עבר את מסננת החקירה הנגדית. עמדת ההגנה, באמצעות עדיה וראיותיה, לרוב טרם הוצגה. שוני זה בין השלב העיקרי (שבו מוכרעת החפות או האשמה) לבין שלב הביניים (שבו מוכרעת שאלת המעצר עד תום ההליכים) מחייב את המסקנה כי טיב ההוכחה הנדרש בהליך העיקרי, ואשר קובע את דין האשמה או החפות, אינו יכול לחול בהליך הביניים, שעניינו מעצר עד תום ההליכים (ראה בש"פ 2182/95

מדינת ישראל נ' מהאג'נה [6])...

אכן, אין כל אפשרות להשתכנע מעל לכל ספק סביר באשמת נאשם, בלא שנפרסת

התשתית הראייתית כולה, בלא שנקבע האמון שניתן לעדים, ובלא שמוכרעת שאלת המשקל שיש

ליתן לראיות השונות . "

משכך, בחינתן של הראיות לכאורה בשלב המעצר עד תום ההליכים אינה צריכה להתייחס לשאלת המשקל שיש לייחס לגרסתם של העדים השונים, שכן מדובר בשאלה של מהימנות שעתידה להתברר אך ורק לאחר השלמת כור ההיתוך של ההליך הפלילי ולאור החקירה הנגדית ואותות האמת הניכרים על פני העדים כפי שיתרשם מהם בית המשפט [ראו למשל: החלטתו של השופט א' לוי בבש"פ 975/08 קבתי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.2.2008)]. יצויין כי אילו נדרשנו כבר בשלב הדיון במעצר עד תום ההליכים לבחון את מהימנות העדים כי אז היה מתייתר קיומו של ההליך העיקרי ולא לכך כיוון המחוקק. מעבר לכך, לאחר שעיינתי בחומרי החקירה אליהם התייחס בית המשפט המחוזי הגעתי לכלל מסקנה כי אכן מתגבשת תשתית של ראיות לכאורה וזאת נוכח השתלבותן של ההודעות האמורות זו בזו אשר צירופן אחת לאחת מעלה תמונה כוללת המשקפת את מעורבותו לכאורה של העורר במעשיי סחיטה באיומים. מקובלת עליי עמדת המשיבה לפיה בשלב בו הכירו העורר והמתלונן, האחרון לא נזקק לשירותיו של שומר ראש. טיב והיקף מעורבותו של העורר בפרשה מתבהר לאור הודעותיהם של הספר והקבלן, שלהן גרעין אמת משותף, לפיהם העורר איים על הקבלן ועל המתלונן במטרה לקבל את מבוקשו, אשר נתמך בגרסתו של מאיר לפיו הוא הבין מהספר כי העורר איים עליו ועל המתלונן. אכן צדקה המשיבה כי אין כל היגיון בכך שהקבלן והספר יתאמו את גרסאותיהם בזמן שהם מסוכסכים, ואף על פי כן גרסאותיהם מעלות גרעין של אמת אשר מסבך את העורר בעבירות המיוחסות לו כפי שפרט בית המשפט המחוזי בהחלטתו. העורר הטיל אימה על המתלונן בכך שחזר באוזניו מספר פעמים כי אם לא ישלם לקבלן כספים יישלל ממנו רישיונו לעסוק ברפואה מתוך מטרה לגרום למתלונן לשלם את הכספים. בשל אותה סיבה טרח העורר לציין באוזניו של המתלונן, בעצמו ובאמצעות הספר, כי הינו בעל עבר פלילי כאשר המטרה שעמדה מאחורי אמירות אלה הייתה לכאורה לסחוט את העורר באמצעות הפחדתו. אל מול תצריף זה של הודעות, עומדת לה בודדה הכחשתו הכללית של העורר כמו גם סתירה בין גרסאותיו לגבי היכרותו עם הנאשם 2 ואף עבר פלילי מכביד בעבירות דומות לאלה המיוחסות לו בכתב האישום. לפיכך, סבור אני כי משקילת וניתוח תשתית הראיות לעת הזו, בדין קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה בעניינו של העורר וכי לא ניתן לתת אמון בהכחשתו הכללית של העורר. לאור עוצמתן של הראיות לכאורה בעניינו של העורר, אין באי ביצוע עימות כאמור בין העורר לבין המתלונן כדי לכרסם בתצריף הראיות לכאורה ואם סבור העורר כי מדובר במחדל חקירה שעשוי להביא לזיכויו כי אז האכסניה המשפטית המתאימה לבירור טענתו היא הערכאה הדיונית במסגרת ההליך העיקרי.

18.

בשלב זה איני רואה מקום להתייחס לטענת האפליה שהעלה העורר שכן לאור העדכון שמסרה המשיבה יתכן כי יתר המעורבים בפרשה יועמדו לדין. לעובדה כי יתר המעורבים בפרשה שוחררו ממעצר אין השפעה מהותית על שאלת שחרורו של העורר לחלופת מעצר, שכן שאלת המעצר הינה שאלה אינדיבידואלית ובעניין דנן לחובתו של העורר עומד עבר פלילי מכביד בנוגע לעבירות דומות, מה שמגביר את המסוכנות הנשקפת ממנו לשלום הציבור. יתר על כן, לא יהיה בהותרתו של העורר במעצר כדי להפלותו לרעה כלל ועיקר היות שגם הנאשם 2 נעצר עד תום ההליכים כנגדו כפי שעולה מהחלטתה של חברתי, השופטת מ' נאור בבש"פ 3206/09 בדר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.4.2009) (להלן – עניין בדר ), ולפיכך זוכה העורר ליחס שווה כמו שותפו לדבר עבירה ואין לטענתו בדבר אפליה כל ביסוס של ממש. לאור עברו הפלילי המכביד וטיב האישומים העומדים כנגדו איני רואה כיצד חלופת מעצר יכולה לאיין את מסוכנותו, מה גם שהמדיניות המשפטית הנוהגת היא שלא לשחרר נאשמים לחלופת מעצר כאשר קיימות ראיות לכאורה לביצוע עבירה של סחיטה באיומים [ראו למשל: בש"פ 10290/08 אזולאי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.12.2008)]. איני רואה לנכון להורות על עריכת תסקיר מעצר בעניינו של העורר בשים לב לכך שחלופת מעצר לא תאיין את מסוכנותו של העורר, ובשל כך אין כל טעם להכביד על שירות המבחן [ראו למשל: עניין בדר ].

19.

אשר על כן דין הערר להידחות.