בש"פ 6427/09 נסיף אבו אלהיג'א נ. מדינת ישראל

1.

בפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ש' שטמר) מיום 5.8.09, אשר הורה כי העורר ייעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

2.

נגד העורר הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בחיפה בגין עבירות של חבלה בכוונה מחמירה והחזקת סכין שלא כדין. בצרוף לכתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בכתב האישום נטען כי בעקבות סכסוך בין אחיו של העורר לאחר, פרצה קטטה בין המשפחות. במהלך הקטטה התנפלו העורר ואחרים על המתלונן, אשר שהה במקום בדרך מקרה, והכו אותו. העורר, אשר אחז בסכין, דקר את המתלונן בבטנו. בעקבות הדקירה חדר הסכין לחלל הבטן של המתלונן ופגע באיבריו הפנימיים. בנוסף למתלונן נפצעו באירוע הקטטה אנשים נוספים מקרב שתי המשפחות.

3.

ביום 5.5.09 התקיים דיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, במסגרתו טענו הצדדים לגבי קיומן של ראיות לכאורה. בית המשפט הכריע כי קיימות ראיות לכאורה המקימות עילה למעצרו של העורר, המבוססות על הודעות המצויות בידי המאשימה, בהן נקבו העדים בשמו של העורר כדוקר. על אף שקיימות הודעות מטעם בני משפחתו של העורר אשר מכחישות את מעורבותו בקטטה, קבע בית המשפט שבשלב מקדמי זה אין בהן כדי לפגוע בתשתית הראייתית הלכאורית. כן נקבע כי העבירות המיוחסות לעורר מקימות עילת מסוכנות סטטוטורית, כיוון שמדובר בעבירות אלימות חמורות המקימות חזקת מסוכנות. בית המשפט שוכנע כי מסוכנותו של העורר גבוהה ועל כן יש לעצרו חרף היעדר הרשעות קודמות. בית המשפט עמד על העובדה שהליכי הסולחה בין המשפחות טרם הושלמו, ואפשר ולאחר השלמת הסולחה תקום עילה לעיון חוזר.

4.

על החלטה זו הוגש הערר שבפניי. במסגרת הערר טוענת באת כוח העורר כי התשתית הראייתית בתיק החקירה אינה מספקת, שכן קיימים קשיים בראיות לכאורה היורדים לשורש העניין, ומהווים כרסום מהותי בראיות. הכשל הראייתי, לגרסת הסנגורית, הינו בכך שעדויותיהם של חלק מהעדים שנקבו בשמו של העורר כיורה "זוהמו" טרם חקירתם במשטרה, כיוון שהם שוחחו זה עם זה על האירוע. כמו כן, מסתמכת היא על עדויותיהם של בני משפחת העורר, אשר מכחישים את מעורבותו באירוע.

עוד טוענת הסנגורית כי שגה בית המשפט קמא בכך שהורה על מעצרו של העורר מבלי שייערך תסקיר מבחן בעניינו, על אף שעברו הפלילי של העורר נקי והוא מנהל אורח חיים נורמטיבי. הטענה הינה כי קיימת אפשרות לאיין את מסוכנותו של העורר באמצעות תנאים מגבילים, ועל כן אין הכרח להותירו מאחורי סורג ובריח. כן נטען כי לא ניתן משקל מספק להסכם מינוי ועדת הסולחה בהחלטתו של בית המשפט קמא. לבסוף העלתה באת כוח המערער טענת אפליה. לדבריה בקטטה היו מעורבים רבים, חלקם אף פצעו אחרים, אך הם לא נעצרו ולא נערכו חקירות משטרתיות לגביהם.

5.

מנגד טען בא כוח המשיבה כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר המקימות עילה למעצרו, בהתאם להחלטתו של בית המשפט המחוזי והנמקתה. כמו כן, טוען בא כוח המשיבה כי מסוכנותו של העורר עולה מחומרת העבירות המיוחסות לו. עבירות אלו כוללות שימוש באלימות קשה ובנשק קר נגד אדם ששהה במקום באופן מקרי, על לא עוול בכפו. לטענת האפליה השיב בא כוח המשיבה כי העמדתם לדין של המעורבים האחרים בקטטה עודה עומדת לבחינה על-ידי הפרקליטות. בנוגע לטיעון כי החלו מגעי סולחה בין המשפחות טוען הפרקליט כי אלו טרם החלו, וככל הנראה הסכם סולחה כלל אינו עומד על הפרק בשלב זה.

6.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ועיינתי בנספחים שהוגשו, בתיק החקירה ובהחלטת בית המשפט קמא, סבורה אני כי דין הערר להידחות. מעיון בתיק החקירה נחה דעתי כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר ביחס למעשים המיוחסים לו. העורר זוהה בוודאות על-ידי המתלונן כדוקר, וכך גם על-ידי שניים אחרים ששהו במקום, מוהנד דיאב ופהמי דיאב. שני עדים נוספים, אחמד דיאב ומגדי דיאב, העידו כי הבחינו בעורר בקרבת מקום הדקירה במהלך הקטטה. זאת, בסתירה לגרסת העורר כי לא היה מעורב בקטטה כלל, אלא נמלט מהמקום בסמוך להגעתו לאחר שהבחין כי אחיו, מהדי, נדקר. תשתית ראייתית לכאורית זו מספקת בשלב מקדמי זה של ההליך, בו נבחן הפוטנציאל הראייתי בלבד, ולא המשקל שיש ליחס לכל ראיה וראיה (בש"פ 696/04 סבייח נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(3) 647 (2004); בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 146 (1996)).

אציין כי טענת באת כוח העורר כי חלק מהעדויות זוהמו בעקבות שיחה בין העדים טרם החקירה אינה מתייחסת להודעות המפורטות לעיל, אשר מספיקות כשלעצמן לשם עמידה ברף הראייתי הדרוש. טענתה נוגעת אלא לעדויות נוספות שנגבו ומצויות בתיק החקירה. עניין זה יתברר בהליך העיקרי, אולם בשלב זה אין הוא משנה מן המסקנה כי התשתית הראיתית הלכאורית בעינה עומדת.

7.

גם דינה של טענת האפליה אותה העלתה באת כוח העורר להידחות. עקרון השוויון יהווה אחד מן השיקולים במסגרת ההחלטה למעצרו של נאשם עד תום ההליכים כאשר מדובר בהשוואה בין שניים שאין ביניהם שוני מהותי המצדיק את ההבחנה (ב"ש 361/83 אלמלם נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(2) 381 (1983); בש"פ 6466/06 עקול נ' מדינת ישראל (טרם פורסמה, 31.8.06)). שוני רלוונטי עשוי לבוא לידי ביטוי במסוכנותו של נאשם, בנסיבותיו האישיות, בנסיבות ביצוע בעבירה, או שוני בעוצמת הראיות נגדו (בש"פ 6652/08 אזברגה נ' מדינת ישראל (טרם פורסמה, 5.8.08)).

במקרה זה עדכנה המשיבה כי ההחלטה בשאלת העמדתם לדין של יתר המעורבים בקטטה טרם התקבלה, אם כי הוחלט שלא להחזיקם במעצר מפאת חולשת הראיות נגדם והעבירות אותן ביצעו, שהינן פחות חמורות מאלה המיוחסת לעורר. הבדלים אלו, כאמור, מהווים שוני רלוונטי, וכבר נאמר כי:

"לעובדה כי יתר המעורבים בפרשה שוחררו ממעצר אין השפעה מהותית על שאלת שחרורו של העורר לחלופת מעצר, שכן שאלת המעצר הינה שאלה אינדיבידואלית" (בש"פ 4211/09 עליה נ' מדינת ישראל (טרם פורסמה, 24.5.09)).

כך גם בענייננו.

8.

על המסוכנות העולה מעבירות סכינאות, כמו זו המיוחסת לעורר, עמד בית משפט זה, בין היתר בבש"פ 2181/94 מיכאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 22.4.94):

"...מציג כתב האישום לפנינו מחזה-זוועה על דרך ליישוב חילוקי דעות. יש שמכנים דרך זו "תרבות הסכין", ואילו אני אכנה אותה תת-תרבות הסכין, שלא ידעתי כיצד ניתן לזווג תרבות עם סכין. נמצא לנו כי תת-תרבות הסכין החלה לפשות במקומותינו בשנים האחרונות, ומספר האירועים בהם משמשת סכין לפתרונם של חילוקי דעות, כביכול, מתרבה והולך. דומה התופעה בעיני לחיידק שצנח אל כדור הארץ ממקומות רחוקים בחלל. בני אדם שעל פני כדור הארץ אין בגופם חיסון טבעי כנגד אותו חיידק, והמגיפה פושה במחנה. מחובתם של בתי המשפט, כך דומה עלי, להעלות את תרומתם לחיסון האוכלוסיה מפני אותו חיידק רע שאנו ניגפים בפניו, ודרך אחת היא להודיע ברבים וידעו הכל.

בהעדר נסיבות יוצאות דופן במיוחד, מי שיעשה שימוש בסכין לפגיעה בחברו, דינו יהיה מעצר עד תום ההליכים".

בענייננו, עברו הפלילי של העורר נקי, אך מסוכנותו עולה מהמעשים המיוחסים לו. מדובר בעבירת אלימות חמורה ביותר הכוללת שימוש בנשק קר לשם פתרון סכסוכים. המעשה גרם לנזק קשה ביותר למתלונן אשר לא היה מעורב כלל בקטטה, אלא נקלע למקום על לא עוול בכפו. התנהגות מעין זו המיוחסת לעורר מעידה לכאורה אף על אכזריות מצד העורר, אשר נעץ את כל ארכה של הסכין בבטנו של המתלונן עד שפגעה בעמוד השדרה שלו.

9.

בנסיבות מקרה זה מסוכנות זו אף גוברת, כאשר לא הושג הסכם סולחה בין המשפחות בשלב זה, ועל כן מתעצם החשש לניסיונות לפתרון סכסוכים באמצעות מעשי אלימות בין הצדדים. מכל מקום, אזכיר כי על אף שקיומו של הסכם סולחה הוא שיקול שבהחלט יש להביא בחשבון במסגרת הליך מעצר, גורם זה אינו בעל מעמד מכריע בהליך (בש"פ 1893/09 מדינת ישראל נ' מוסא (טרם פורסמה, 5.3.08)). מדובר אך באחד השיקולים אותם ניתן לקחת בחשבון וליתן לו את המשקל המתאים. וכך נאמר בעניין זה:

"אשר להליכי מעצרים, בבית משפט זה הובעה הדעה כי "כאשר מדובר בהליך של מעצר, קשה לייחס להסכם הסולחה משקל משמעותי, בעיקר כאשר ברור שהנאשם איננו מודה במעשים וממילא גם איננו מתחרט עליהם..." (בש"פ 10114/01 מדינת ישראל נ' חמדאן (לא פורסם) (השופט - כתארו אז - מצא)); כך גם בבש"פ 347/07 משרות נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט פוגלמן), שם נאמר כי "באשר לקיומה של סולחה, הרי שבית משפט זה ציין לא פעם, כי הסכם סולחה, גם אם יש לו משמעות ביצירת מהלך חיובי לקראת פיוס בין פלגים יריבים, משקלו הוא יחסי בלבד, ולרוב אין בו כדי לשמש ערובה של ממש להסרת סכנה מהתלקחות אפשרית של מעשי איבה נוספים בין צדדים עוינים זה לזה" (בש"פ 2931/06 ג'באלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)". (בש"פ 590/08 מדינת ישראל נ' מריסאת (טרם פורסמה, 21.1.08))

10.

לאור כל זאת, אין אני מוצאת מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, ואיני סבורה כי יש בכוחה של חלופת מעצר לאיין מסוכנותו של העורר בשלב זה. על כן, דוחה אני את הערר ומורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.